תום להד, מחנך
היכן היה אלוהים בשואה? תגובה למאמרו של אריאל סרי-לוי
על השאלה המורכבת כל כך הזו אנסה לענות בצורה האישית והכנה ביותר כפי שהיא נענית מבחינתי, מתוך מסע השאלות הפרטי שלי במהלך כתיבת הסיפור שאני מספר לעצמי על החיים.
הספור שלי מתחיל בספרו של ויקטור פראנקל "האדם מחפש משמעות". כותב בו ויקטור פראנקל "אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר (עמ' 87)." האם לדעתו של הכותב ישנה משמעות גם לסבל אשר סופו במוות כהזדמנות להוספת משמעות לחיים? נראה שכן בעיקר על פי דבריו בהמשך, "יש מי שמשקיף עלינו מלמעלה בשעות קשות – ידיד, אשה, אדם חי או מת, או אלוהים – והוא מצפה כי לא נאכזב אותו. ודאי הוא מקווה למצוא אותנו נושאים את סבלנו בגאון – ולא בצורה עלובה – ויודעים איך למות (שם, עמ' 105)."
כאשר אני קורא את השורות הללו של ויקטור פראנקל מבחינתי אותה משמעות עמוקה יותר היא מציאת אלוהים פנימי, אישי. יקשה עלי להסביר את כוונתי זו עד תומה אך אעשה מאמץ לעשות זאת בשורות הבאות.
מצטט אריאל סרי-לוי מדבריו של רבי קלונימוס – לאחר שכבר איבד את אשתו ובנו, אך כשהזוועות הגדולות של השואה עוד לפניו – כך: "איפה אתה, אלוהים, בשואה?!"
כאשר אני מנסה להבין את מקומו של הסבל ושל הכאב במימד האישי של החיים שלי ואז מכפיל אותו באין-סוף, בניסיון נואש אפילו עלוב, שלי (אדם החי כאן ועכשיו) לשאול את עצמו היכן היה האלוהים, בשואה?! אני עונה לעצמי, כן אלוהים היה בשואה!!
עד כמה שאני מבין את הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" כאשר הוא עוסק באיוב או במשל של ספור איוב, מוצא הרמב"ם כי שכרו של איוב הינו במפגש שלו עם האל, וכך כותב הרמב"ם "אבל כשידע האלוה ידיעה אמתית, הודה שההצלחה האמתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו,- ולא תתערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כלם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית- כבריאות והעשר והבנים- כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון: ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו: "לשמע אזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" – כוונת הדברים כפי הענין: 'על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר' – כמו שהוצע ענינו: "והוא יושב בתוך האפר" ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמתית, נאמר בו אחר כן: 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'" (מוה"נ ג:כג תנ). מהי אותה השגה אמתית בעיני?
זוהי ההשגה כי העולם כבבועה קלושה של האלוהים הוא הטוב והרע והשמחה והסבל ובעיקר ההכרעה לחיות. כאשר אני מגיע לקרוא את הדברים בערב יום השואה ובכלל, אני מוצא נקודות מפגש רבות בין דבריו של ויקטור פראנקל לרמב"ם בבסיס היכולת לתפוס את החיים תפיסה שלמה. הצורך בהכרה כי בהוויה האנושית בעולם, הסבל הוא חלק אימננטי, הוא איננו רע הכרחי כי אם חלק בלתי נפרד מן החיים.
השואה הביאה ומביאה איתה מליוני "איובים" אשר קוראים את האלוהים למשפט, אשר שואלים עצמם "אלהים, היכן אתה?", אשר בחלקם בוחרים להתכחש לקיומו של אלהים, כולם נדרשים בסופו של דבר לשאלה "אם כך, מדוע להמשיך לחיות?".
דוסטוייבסקי כותב "יש רק דבר אחד שאני פוחד מפניו: שלא אהיה ראוי לסבלי", באיזה אופן יכול אדם להיות ראוי לסבלו? בשבילי אדם יכול להיות ראוי לסבלו בבחירתו לחיות אחרי שהוא פוגש את החיים בכל עוצמתם המשמחת והכואבת כאחד. כאשר נכתב "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים" (דב' ל 19), למה הכוונה באמירה "החיים והמוות נתתי לפניך"? בשבילי הכוונה הינה - הבאתי לעיניך את יפי העולם במלוא הדרו ואת הכאב האנושי במלוא עוצמתו והבאתי לפניך את הבחירה הקשה, מייחל אני כי אל מול ה"אמת" של ההוויה האנושית, זו שפוגשת בשני הקטבים הללו במלוא עוצמתם תבחר בחיים. בכך אתה ראוי בעיני לסבלך, בכך אתה מוצא את המשמעות של חייך, בכך אתה פוגש את מהות ההוויה האנושית ויהיה מי שיקרא לזה אלוהים.
אני מודה שאין בכך בכדי לפתור שאלות קשות ביותר שמוחי ונפשי אין בכוחן להשיב עליהן כגון: האם הדברים אמורים לגבי ילדים בני יומם שהומתו בגז? כמה זוועה ניתן לייחס למי שנברא "בצלם"? כיצד אתה עונה למי שאחריתו אינה גדולה מראשיתו? שסופו חד ומיידי ואכזר כפי שהיתה נחלתם של רבים כל כך בשואה? האם יכול ויקטור פראנקל להתבונן בכל אחד מן הנספים ולומר שהיתה זו הזדמנות מבחינתו "לשאת את צלבו"? ועוד שאלות רבות וקשות.
איני מתיימר לדעת היכן היה אלוהים בשואה בשביל המתים, יכולתי רק להביע דעתי על מקומו של אלוהים בשואה בשביל החיים, בשבילי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה