יום ראשון, 30 במאי 2010

סיפורי ריגול במקרא

פרופ' יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

במרכז פרשת "שלח לך" עומד סיפור תריסר המרגלים ששלח משה מן המדבר כדי "לתור את ארץ כנען" (במדבר יג, יז) קודם לכיבושה, ולבחון את תושביה, את דרכי ההגנה עליה ואת טיב פירותיה. סיפור זה חוזר בשינויים של ממש גם בספר דברים (א, כב-לב), ובצדו נמצא במקרא עוד כמה סיפורים על מבצעי ריגול. יהושע, תלמידו של משה ויורשו, שולח מרגלים ליריחו קודם לכיבושה בידי בני ישראל (יהושע פרק ב) וסיפור זה גם משמש כהפטרה לפרשתנו, וכן אל העיר עי (שם ז, ב-ה). בית יוסף מרגל את העיר בית אל קודם שהיא נופלת לידיהם (שופטים א, כב-כו) ואילו שבט דן, המחפש לו מקום חדש להתנחלות, שולח חמישה אנשים בשליחות של ריגול טרם קרב אל העיר ליש (שם יח, ב-י). ואחרונה – המלך דוד, הבורח מפני בנו אבשלום, שולח מרגלים אל לב מחנה האויב כדי לעמוד על כוונותיו (שמואל ב ט, כז-יז, כב).

דברי זכרון לפרופ' משה גרינברג


חיים שוורץ, האוניברסיטה העברית

ספר היובל לפרופ' משה גרינברג, שנפטר בשבת פרשת במדבר (15.5), נקרא "תהילה למשה". אך כשד"ר לאה מזור ביקשה ממני לכתוב כמה מילים לזכרו של פרופ' גרינברג שובש שם הספר בראשי וזכרתי אותו כ"תפילה למשה", והמשך הפסוק שם גם כן עלה: "איש האלהים". בתחילה חשבתי לסרב לבקשתה. ישנם רבים וטובים אשר זכו לשבת בשיעוריו של גרינברג ואשר מכירים את מחקריו ותורתו יותר ממני, ולהם ראויה מלאכה זו. אומנם התמזל מזלי וזכיתי למספר פגישות ספורות עימו, אך לא ניתן להשוות את הדבר ללימוד משותף לאורך זמן. בנוסף, לאור פגישותיי עם פרופ' גרינברג, הדימוי של 'איש האלהים' – אדם הבקיא במקרא ובעולמות שמסביב לו, וכן אדם בעל שיעור קומה ורוחב דעת יוצאים מגדר הרגיל – גרמו לי לרצות אומנם לנוע, אבל לעמוד מרחוק. אך כפי שאומרים חז"ל, על קברות ישראל יש לעשות נפש, כלומר מבנה המוקם על הקבר לזיכרון הנפטר, ולצדיקים, ובמקרה שלנו, אף לתלמידי חכמים ולחוקרים "דבריהם הם זכרונם", ועל כן אשתדל להביא מקצת מדברי פרופ' משה גרינברג.

דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג


בעזרת השם

פרופ' אוריאל סימון, אוניברסיטת בר אילן

דברי הספד בקבורתו של משה בן שלמה ובתיה גרינברג
כידוע אי-אפשר לנחם את מי שמתו מוטל לפניו. אבל אפשר לנסות לתת ביטוי לאהבתנו הגדולה לנפטר, לכאבנו המר על הפרידה ממנו, ובעיקר - לשרטט כמה קווים של דמותו כדי לקבע אותה בזכרוננו. ואכן אני מכוון את דבריי בראש ובראשונה לנכדים, על מנת שידעו שאבי משפחתם שהלך לעולמו היה לא רק סבא אוהב ואהוב, אלא איש גדול בישראל.

הסבא שלכם בוודאי לא חשב מעולם שמזמור ט"ו, שבו מתוארות התכונות והמידות של האיש ישר הדרך שיש לו מקום בבית ה', מתאר אותו. אבל זה שנים שאני ידעתי בוודאות שזה כך, ולכן אקרא את המזמור הזה לזכרו:

מזמור לדוד
ה', מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך?
הולך תמים, ואוהב צדק, ודובר אמת בלבבו.
לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו.
נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר.
כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח.
עושה אלה לא ימוט לעולם

התכונה הבולטת ביותר של משה גרינברג היתה יושרו העילאי - ""דובר אמת בלבו" . תמיד חשבתי שהוא פשוט לא יודע לשקר, שהאמת ורדיפת האמת נטועים בלבו וכמעט מובנים מאליהם. האמיתיות שלטה בלבו פנימה, בדיבורו, ביחסיו עם אנשים אחרים וכמובן בעבודתו המדעית. בעברית שלנו חדשו את המילה 'יושרה' כתרגום של המילה האנגליתintegrity , אבל התרגום הזה אינו מצליח לבטא את עיקרה של המילה האנגלית, והוא שהיושר איננו תכונה נפרדת ועצמאית, אלא פועל יוצא של השלמות של האישיות, שכולה מקשה אחת. זהו סוד זקיפות קומתו הגופנית והרוחנית, עוצמתו המוסרית ואצילותו. כי אכן אציל הרוח היה האיש האהוב הזה.

יום רביעי, 26 במאי 2010

יהושע שלי- הלנו אתה אם לצרינו?


עידו גידלי, מחנך

זה לא פוסט מתחכם, או שנון, או מחדש. זו קריאה למחשבה משותפת שבאה מתוך מצוקה אישית שלי, מתוך תחושה אישית של חוסר אונים בזוויות הוראה המוכרות לרובנו, אם לא לכולנו.
היום ניסינו לגעת בכיתה במורכבות הוראת ספר יהושע. השיחה נסובה הלוך ושוב סביב צירים שונים-פוליטיקה, מוסר, העדרו, הצדקות לאומיות וקיומיות, שלילתן וכו' וכו'. אבל בין לבין, היה נדמה לי שמה שתומך את הדיון לכל אורכו הוא פחד טמיר וגלוי בו זמנית של רובנו מהסיטואציה המוכרת והחמוצה הזו, בה אנו עומדים בכיתה הרגועה (סליחה על האופטימיות הרגעית) כשלפתע מכה איזה נחשול מתלהם של גזענות מצד התלמידים- חזק, מהיר, בלתי מתפשר,ובעיקר, מייאש.

יום שלישי, 18 במאי 2010

עגנון וחג השבועות במסורת המיסטית

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

'אם אין כאן כל מאורעותיהם הזכרת נשמותיהם ודאי יש כאן.
וטוב ויפה שניתן להם שם ושארית בכתב עברי ובלשון הקודש'
שמואל יוסף עגנון, האש והעצים, עמ' של

עד עולם הוא שם הסיפור בו חותם שמואל יוסף עגנון את הכרך השמיני של כל סיפוריו, האש והעצים, שבדפיו האחרונים הוא מעלה את זכרם של העדים המעלים מתהום הנשייה את אשר היה ואיננו עוד, וזוכרים בעיני רוחם את שירד לטמיון, ומציבים לו ציון בשמים ובארץ, כנגד כל הסיכויים: 'כמה גדולים מעשי סופרים, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארם אינם מניחים את עבודתם ונוטלים מדמם וכותבים בכתב נפשם ממה שראו עיניהם (האש והעצים, ירושלים ותל אביב תשל"ד, עמ' שלב).

להמחיז את התנ"ך, לא מה שחשבתם

נדב חרובי (מחזור ז)

והפעם, משהו אחר לגמרי: כריס הריסון הוא דוקטורנט במכון לחקר יחסי האדם והמחשב באוניברסיטת קרנגי-מלון. מה הוא חוקר? למשל את האופן בו עיצובו הגרפי של סרגל ההתקדמות (Progress Bar) משפיע על תפיסת הזמן שלנו – כלומר, כיצד לגרום לאנשים לחשוב שהדברים שהם מורידים מן האינטרנט יורדים מהר יותר ממה שהם יורדים באמת, בעזרת כל מיני גרפיקות (וראו דוגמא: http://www.newscientist.com/articlevideo/dn18754/76695476001-visual-tricks-can-make-downloads-seem-quicker.html).

בין תחביביו היפים של הריסון הוא המחזה של מאגרי מידע ענקיים כמו ויקיפדיה, גוגל, אמזון ועוד.

יום רביעי, 12 במאי 2010

הבשלה

רות קניאל, האוניברסיטה העברית

הָאוֹר נֶאֱסָף לְמִקְוֶה, כְּוִיָּה,
לִפְקַעַת חֲשׁוּכָה, אֲטוּמָה.
אָז מִן הָאָרֶץ צִפּוֹר הַנְּשָׁמָה
מַמְרִיאָה לַשָּׁמַיִם וְנֶהֱפֶּכֶת רוּחַ.
בַּנַּחֲלָה הָרְחָבָה, בַּמְּנוּחָה הָרַבָּה,
הָרוּחַ בִּשְׁלַל לְשׁוֹנוֹתֶיהָ מַשְׁמִיעָה
 וְאֵין שׁוֹמֵעַ קוֹלָה.
וּבַמָקוֹם הַהוּא אֵין מַבְדִּיל עוֹד
בֵּין מַיִם לַמַּיִם,
בֵּין גּוּף לְעָפָר.
[יאיר הורביץ]

תורת האלכימיה מספרת שניתן להמיר חומרים, להפוך חומר אחד לחומר אחר, להפיק זהב מתבן, פרי מקליפות. למרות שזה נשמע פרדוקסלי, אני מרגישה שדווקא בעולם מאד דינמי, קשה לפעמים להשתנות. התנועה מסביב לא בהכרח מתקינה את הכלים הפנימיים להצליח לעבור באופן זורם ממצב למצב בתוכנו. ואולי אפילו להפך. ככל שיש יותר רעש בחוץ, כך קשה יותר להקשיב לקולות פנימיים, ללחישות ולרחשים דקים, כי צריך להיענות לקריאות אחרות, חיצוניות ורמות. החרדה תופסת את מקום הסקרנות, העול את החדווה. הרעש החיצוני מייצר שיתוק של המערכות הנפשיות ושל הנפש הפרטית. ובכל זאת, האלכימיה מאמינה שניתן לשמור על הגרעין העצמי ומתוכו להתחדש, למרות הכאוטיות מסביב. להתעצם מכוחה. ניתן להשתמש בתנועת היקום כמנוף להנעה של המהות היחידאית והסודית שלנו. גם לאחוז בחומר אחד וגם להיות שוב ושוב אחרים.

תמונת ראי

נדב ברמן (מחזור ב)

בצפון-מזרח רמת הגולן נמצא העַסָנִיָה, תל עליו מוצבות טורבינות המייצרות חשמל על ידי שימוש ברוחות הרבות המנשבות במקום. ברגעים של בדיחות הדעת (או אולי דלילות חמצן?) חשבו מי מאיתנו שאולי הטורבינות הללו הן היוצרות את הרוח, כמו מאוורר גדול, ולא להיפך...

תמונת ראי (אוקטובר-אלול 2005)
מסדרונות שקופים, מוארים;
צינורות ארוכים, חִוורים.
פסים רכים של זוהר;
ומתוק האור לעיניים.
 הקיצור:
בורקות להן קרני השמש
אל תוך מקלחתי - - -
בוקר. לפתע
לתומי חשבתי
כי אפשר ובטעות גורסים אנו
כי בשמש מְקוֹרן,
ומשם מוטלות הן לכל עבר.
אולי יוצאות הן
מכל עצם ועצם בעולם
אשר מאיר הוא -
ויחד, יוצרות הן את השמש?
אולי רק חיבור האור שלהן
יכול ליצור כזו שמש גדולה,
מאירה, חמה?
ומדוע, בעצם, להניח
דוקא את ההיפך?
השנה חש אני שילדי כיתתי
מלמדים אותי שספק יוּמי זה
הוא ודאי נכון: מורה, לעיתים,
הוא אך השתקפות טוּב תלמידיו.
אשרַי.

המקומות שבהם אנו מורים

תמי וייס (מחזור ו)


ר' הונא בשם ר' אמי אמר: למה מכנים שמו של הקב"ה וקוראים אותו מקום? שהוא מקום עולמו.

שב במקום שלך! אולי כבר תחליפי מקומות? מי קם? מי כאן? שב פה. צא החוצה! כאן לא מדברים. Ma.com. למה תפסת לי את המקום? זה המקום של המורה! למה אני פה? כמה מקום עלי לפנות? ולמי יש יותר מקום? של מי המקום? יש לכם מספיק מקום? יש לכם מקום בטוח?

אומרים שבגיל ההתבגרות כל ילד מחפש את המקום שלו: בין הבנות, בין הבנים, באמצע, ליד החלון או בצד. וגם אני מחפשת את המקום שלי.

לקסיקון מקראי חדש

ידידיה עציון. האוניברסיטה העברית

לנוחותכם החלטתי לנסח לקסיקון מקראי המבוסס על חוויותיי כמורה למקצועות היהדות וכמחנך.

אירוניה – "המממ..." אני אומר לעצמי בעודי, חורק שיניים מול כיתה חסרת רחמים, "זוכר מה היית עושה בשיעורי תנ"ך בתיכון? או אפילו ביסודי?". להרחבה ע"ע מידה כנגד מידה.

הגישה המסורתית – "אין ילד רע יש ילד שרע לו".

הגישה הביקורתית – הגישה הרווחת כלפי המורים בישראל. אני גיליתי שיש המון מה ללמוד מהמון דמויות בחדר המורים. כל כך הרבה אנשים שבניגוד לדעה הרווחת יכלו להצליח מאוד במקומות אחרים אבל מתוך תחושת שליחות וכשרון רב מוציאים מים מן הסלע (מצטער – זו לא רשימת ניבים). כשאהיה גדול אני רוצה להיות כמוהם.

יום שלישי, 11 במאי 2010

שמות החומשים



החומשים קרויים כיום (לפי מנהג קדום) על פי מילה המופיעה בפתיחתם. ’בראשית‘ ו‘ויקרא‘ הן המילים הראשונות בחומש הראשון והשלישי, ואילו ’שמות‘ ו‘דברים‘ הן המילים השניות שבראשי החומשים השני והחמישי, אולם מתברר שבתקופות קדומות נקראו חומשים אלה גם ’ואלה שמות‘ או ’ואלה הדברים‘, כך שגם בהם מדובר במילים הראשונות ממש. חריג הוא חומש ’במדבר‘, שכן שמו הוא המילה החמישית המופיעה בו (’וידבר ה‘ אל משה במדבר סיני‘), וסביר לומר ששם זה נבחר משום שזו המילה הראשונה שאיננה כה נפוצה כאחרות. עם זאת יש להעיר, כי בספרות הקדומה קרוי לעיתים חומש זה בשם ’וידבר‘, דבר שעליו מעיד גם אב הכנסייה הירונימוס שחי בארץ ישראל בסוף המאה הרביעית ובראשית המאה החמישית. עם זאת מסתבר, כי לכל החומשים היו גם שמות אחרים בתקופה הקדומה, ושמות אלה ניתנו להם על פי הנושא שבראשם או על פי עיקר תוכנם.

סיפור יוסף במקרא ובמדרש מול הסיפור בקוראן

ד"ר בת-שבע גרסיאל, אוניברסיטת בר-אילן

סיפור יוסף מופיע בקוראן בסורה י"ב הנקראת "סורת יוסף". סיפור יוסף בקוראן דומה לסיפור המקראי אך חלו בו מספר שינויים. חלומו הראשון של יוסף על האלומות המשתחוות לאלומתו מושמט בקוראן, אולי מפני שהחברה השבטית הנוודית בחצי האי ערב לא עסקה בגידול תבואה. הקוראן מספר שיוסף גילה לאביו את חלומו השני המופיע במקרא: "אבי, ראיתי את אחד עשר הכוכבים ואת השמש ואת הירח משתחווים לי" (סורה י"ב 4). במקרא לעומת זאת, יוסף סיפר את שני חלומותיו לאחיו ורק אחר כך לאביו. לדעתי, במקרא מוצג יוסף כנער מתנשא ומתרברב על אחיו. מוחמד לא רצה לתאר את יוסף באור שלילי לכן סיפר שיוסף גילה לאביו את חלומו ולא לאחיו. סיפור כתונת הפסים מושמט בקוראן מסיבה דומה. מוחמד לא רצה לתאר את יוסף כנער המפונק על ידי אביו.


יום חמישי, 6 במאי 2010

זוליכה

אמתי מור, סופר ומחנך

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" בראשית לט 7

[אשת פוטיפר, המכונה במסורת המוסלמית "זוליכה" האשימה את יוסף, משרת בעלה, בניסיון לאונס, לאחר שסירב לחיזוריה]
"תשוב לפני ארוחת הערב?" פנתה זוליכה אל פוטיפר בזמן שאיפר את עצמו לקראת ישיבת השרים השבועית. היא קיוותה שיענה בשלילה, הרי רצתה להישאר לבד הלילה. לפתע הבחינה כי ממקום מושבה, שהיה מאחוריו, הוא נראה לה קטן כל-כך. ושפוף. הוא לא הזכיר במאום את הגבר הצעיר מלא המרץ, טעון התשוקה וחדור התאווה, שהיה כשהכירו. אז היה הוא גבוה, רחב כתפיים, צבע עורו היה זהוב ומבריק, בעיניו בערה אש חתולית שלא נזקקה מעולם לצללית איפור שתדגיש אותה. עכשיו ישב כפוף וחיוור, גוחן מעל התמרוקים כמו זקנה בלה, מתאמץ כל-כך לקראת פגישתו עם המלך. אך בכל זאת משהו בה, עמוק מאחורי הלב, משהו נוסטלגי, קיווה שיגיד כן. כמו לפני שנים, כשרק התחתנו. אז הייתה שואלת אותו רטורית, לפני שהיה עוזב את הבית "תשוב אליי?" ולא צריכה הייתה לחכות לתשובה. היא ידעה והרגישה בכל גופה, כמה רצה אותה. כמה חשק בה, איך ערג אליה, ואיך בער כולו מעצם המחשבה עליה. "המלך ביקש שאשאר לדון עימו בכמה נושאים" ניערה אותה תשובתו. "יש חסרים כבדים במלאי התבואה..." הוא המשיך להסביר אך היא כבר הפסיקה להקשיב. עוד לילה צפוי לה לבד. במיטת האפריון הגדולה, בין סדיני הפשתן הסגולים, הכהים, המאיימים. שוב תשכב בודדה. מחד גיסא, היא שמחה. או ליתר דיוק, חשה הקלה. שוב לא תצטרך לשמור על השקט ולנוע באופן מדוד ומוקפד, כמו שהייתה עושה כשנחר לידה, עת הייתה מפליגה בחלומותיה לאיים הרומנטיים שלה. אלו בהם הייתה רצה עירומה על החוף, נותנת לשיערה להתבדר ברוח, מצחקקת, מצפה לאהובה הדמיוני, יוסף, שישיג אותה כבר, שיתפוס ויפיל אל החול. ויישק. "אוי יוסף" חשבה לעצמה "הלילה אהיה לבד. אתפרע, אשתולל, אצעק. הלילה נדהר בצהלה, רק אני ואתה". מאידך גיסא, התעצבה על עצמה. איך הפכה לקלישאה חבוטה של אשת שר. לא נותר לה דבר מלבד הדמיון. חלומות הפכו להיות כל עולמה. הרי לא תעז לעולם, כך חשבה, לממש את אהבתה לנער העברי היפה. הרי היא אשת פוטיפר. מי שעתיד היה להיות יד ימינו של פרעה, ולא ייתכן שרבב מסוג זה ידבק בו. היא לא תעז. "לפחות לדמיין מותר לי" הייתה מצחיקה את עצמה, לעד בליווי דמעה קטנה.

יום ראשון, 2 במאי 2010

גבולות הם עניין מסוכן

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ראיון חוצה גבולות עם ד"ר נילי ואזנה

שלום לך ד"ר ואזנה. אני שמחה לארח אותך בבלוג שלי ’על מקרא הוראה וחינוך‘. 
בשנת תשס“ח ראה אור ספרך, 'כל גבולות ארץ - גבולות הארץ המובטחת במחשבת המקרא על רקע המזרח הקדום' (הוצאת מוסד ביאליק). המילים הראשונות ב‘פתח הדבר‘ שלך, אלה שבחרת כמוטו לספרך, הן שחקר גבולות הוא עניין מסוכן. מדוע מסוכן לחקור גבולות?
"Good fences make good neighbors" אומר פתגם אנגלי מן המאה השבע עשרה, ובכל זאת העיסוק בנושא הגבולות מסוכן, יותר מהרבה נושאים אקדמאים תיאורטיים. החיבור המשולש אל-עם-ארץ – ה-נושא בה"א הידיעה של מרבית הספרות המקראית – ממשיך ומעסיק את ההגות היהודית והישראלית עד היום, ומהווה נושא לשיחות סלון של ערב יום שישי. אין אדם בארץ שאין לו דעה על גבולות הארץ בהווה בעבר ובעתיד, ויש לכך השלכות מיידיות לגבי עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות, ובמקרים מסוימים גם לגבי מעשים. ברור שהמקרא, שיצר את תפיסת 'הארץ המובטחת' הוא נקודת המוצא לכל הדיון. זה היתרון הגדול של העיסוק בנושא זה, אך בכך טמונה גם מלכודת שמקורה בשימוש מעוות וחלקי בתוצאות המחקר. ציינתי במבוא לספרי ואני חוזרת ומבהירה שחקר המקרא נועד להבהיר את הכתוב על רקע זמנו, ושאין בדברים כדי לפתור ישירות סוגיות עכשוויות. אני כן סבורה שהעובדה שהמקרא הוא רב-קולי ומכיל קשת רחבה של דעות בכל נושא כמעט, מלמדת רבות על אודות גישה שאיננה דוגמאטית ומחנכת לצניעות אידיאולוגית. באופן פרדוקסאלי הפתיחות המחשבתית ניתנת להילמד דווקא מן הספר שקוּדש בזכות תפיסתו כ'דבר אלוהים חיים'.