יום חמישי, 6 במאי 2010

זוליכה

אמתי מור, סופר ומחנך

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" בראשית לט 7

[אשת פוטיפר, המכונה במסורת המוסלמית "זוליכה" האשימה את יוסף, משרת בעלה, בניסיון לאונס, לאחר שסירב לחיזוריה]
"תשוב לפני ארוחת הערב?" פנתה זוליכה אל פוטיפר בזמן שאיפר את עצמו לקראת ישיבת השרים השבועית. היא קיוותה שיענה בשלילה, הרי רצתה להישאר לבד הלילה. לפתע הבחינה כי ממקום מושבה, שהיה מאחוריו, הוא נראה לה קטן כל-כך. ושפוף. הוא לא הזכיר במאום את הגבר הצעיר מלא המרץ, טעון התשוקה וחדור התאווה, שהיה כשהכירו. אז היה הוא גבוה, רחב כתפיים, צבע עורו היה זהוב ומבריק, בעיניו בערה אש חתולית שלא נזקקה מעולם לצללית איפור שתדגיש אותה. עכשיו ישב כפוף וחיוור, גוחן מעל התמרוקים כמו זקנה בלה, מתאמץ כל-כך לקראת פגישתו עם המלך. אך בכל זאת משהו בה, עמוק מאחורי הלב, משהו נוסטלגי, קיווה שיגיד כן. כמו לפני שנים, כשרק התחתנו. אז הייתה שואלת אותו רטורית, לפני שהיה עוזב את הבית "תשוב אליי?" ולא צריכה הייתה לחכות לתשובה. היא ידעה והרגישה בכל גופה, כמה רצה אותה. כמה חשק בה, איך ערג אליה, ואיך בער כולו מעצם המחשבה עליה. "המלך ביקש שאשאר לדון עימו בכמה נושאים" ניערה אותה תשובתו. "יש חסרים כבדים במלאי התבואה..." הוא המשיך להסביר אך היא כבר הפסיקה להקשיב. עוד לילה צפוי לה לבד. במיטת האפריון הגדולה, בין סדיני הפשתן הסגולים, הכהים, המאיימים. שוב תשכב בודדה. מחד גיסא, היא שמחה. או ליתר דיוק, חשה הקלה. שוב לא תצטרך לשמור על השקט ולנוע באופן מדוד ומוקפד, כמו שהייתה עושה כשנחר לידה, עת הייתה מפליגה בחלומותיה לאיים הרומנטיים שלה. אלו בהם הייתה רצה עירומה על החוף, נותנת לשיערה להתבדר ברוח, מצחקקת, מצפה לאהובה הדמיוני, יוסף, שישיג אותה כבר, שיתפוס ויפיל אל החול. ויישק. "אוי יוסף" חשבה לעצמה "הלילה אהיה לבד. אתפרע, אשתולל, אצעק. הלילה נדהר בצהלה, רק אני ואתה". מאידך גיסא, התעצבה על עצמה. איך הפכה לקלישאה חבוטה של אשת שר. לא נותר לה דבר מלבד הדמיון. חלומות הפכו להיות כל עולמה. הרי לא תעז לעולם, כך חשבה, לממש את אהבתה לנער העברי היפה. הרי היא אשת פוטיפר. מי שעתיד היה להיות יד ימינו של פרעה, ולא ייתכן שרבב מסוג זה ידבק בו. היא לא תעז. "לפחות לדמיין מותר לי" הייתה מצחיקה את עצמה, לעד בליווי דמעה קטנה.
עוד טרם בגרה דיה בכדי להינשא, נהגה זוליכה כנסיכה. הייתה מתעוררת מאוחר, תמיד ביקיצה טבעית, מהדסת באיטיות מן המיטה אל עבר הכריות הגדולות בחדר האורחים, נשכבת עליהן בעדינות רכה, מתקפלת כחתולה עייפה, ונרדמת שוב. כשהואילה סוף-סוף לקום, הייתה יוצאת מן הבית, צועדת מספר צעדים במורד הרחוב, מגיעה אל השוק ונעצרת. שם נהנתה מיכולתה המופלאה להקפיא לשנייה ארוכה את המולת השוק, עת כל הנוכחים היו חדלים ממעשיהם בכדי להביט בה ולשאוב מעט נחת מן היופי המהמם שלה. הרוכלים השתיקו צעקותיהם, הנשים הפסיקו למלא סליהן. אפילו הילדים המתרוצצים עצרו לאותה שנייה את ניסיונותיהם לגנוב תפוחים ותמרים. היא הייתה עד כדי כך יפה. כשגדלה הפליגה השמועה אודות יופייה לכל מקום אשר מימי הנילוס זרמו אליו. שועים ועשירים נהרו אל בית אביה מכל קצוות הממלכה, מציעים לו אוצרות ונצורות, ובלבד שיבטיח להם אותה. "הם רוצים שאשריין להם אותך" היה אומר לה בחיוך "לכי תסבירי להם שעוד לא המציאו את השריון".

אביה סירב לכולם. הוא לא רצה, כמו שרצו רוב האבות במצרים, להבטיח את עושרו ועושרה על ידי שיעבוד בתו אהובתו לאיזה תרח המצפה לחניטה. הוא רצה שתחיה את חייה לצד מישהו בגילה. כן, חשוב היה לו שיהיה זה בחור חכם, בעל עתיד מבטיח, אך "יש גבול להקרבת ההווה על מזבח העתיד" נהג לפסוק, וידע ממילא שבתו, שאפילו יופייה האדיר פיגר אחרי עקשנותה הקשוחה, לא תיאות להתחתן עם מי שאינו לרוחה.

מבין מאות המחזרים היו שניים. בשאר, המבוגרים יותר, העשירים כקורח, הנאלחים, כלל לא הבחינה. הראשון היה פוטיפר. הוא היה צעיר, גבוה, חסון, מלא כוח ועמוס רצון לכבוש לו מקום בצמרת האימפריה המצרית. נצר למשפחה ששירתה את הפרעונים שנים, מגיל צעיר מאד הוא שם את עינו על הכס מימינו של המלך, ולא חדל מלחלום עליו. הוא השכים כל בוקר בכדי לצפות בזריחה מבעד להרים המזרחיים, רחץ בנילוס, שחה, ומיהר אל הארמון. שם נאם, וחוקק וצעק. חותר את דרכו במהירות ובעוצמה מעלה, מעלה בשרשרת השלטון. היא אהבה את זה. הוא ידע לעבור תחת חלונה בשעות שבין לילה ליום, בזמן שהייתה שרויה בשינה עמוקה, ולהניח פרח לבן שקטף, או אבן בוהקת שמצא, מדי בוקר על האדן מעל מיטתה. הוא ידע לחזור כל ערב, בשעת השקיעה, שעה בה ממילא פרשו לשינה קצרה כל השרים והנחשבים, ולבלות אותה איתה. תמיד על שפת היאור, תמיד מחובק. היא ראתה אותו מעט אך כל שנייה יקרה הייתה לה מפז. חיבוקו הבוטח, המבטח, המרשים. דיוקו הבלתי נלאה, עקשנותו, שדמתה לשלה. הברק בעיניו כשדיבר על השלטון, על העוצמה שבאפשרות להשפיע על חיי המצרים, ועל עתיד האומה. היא ראתה בו כוכב. מאלו המשייטים לפעמים בשמיי הלילה, לפני שהייתה נרדמת, שהייתה עוצמת עיניה למראיתם ומבקשת משאלה. והיא חשה שהיא רוכבת על שובל האור שפוטיפר היה מותיר אחריו, שהיא זוכה, באורו, לעוף בשמיים, לרחף, ושעתידה היא, איתו, להיות לנסיכה שתמיד חלמה. "אני אהיה לאדם הגדול ביותר במצרים" אמר לה ערב אחד למרגלות שקיעה כתומה במיוחד "יותר מפרעה?" שאלה, חצי בצחוק "פרעה איננו איש" השיב לה ברצינות שלו, שלעיתים נעמה לה אך עתה קצת הרתיעה אותה "פרעה הוא אל, ואנחנו נתיניו" היא לא אמרה דבר. רק הניחה ראשה על חזהו הרחב, השעיר במידה המדויקת, עצמה עיניה, ושאבה פנימה מעוצמתו, עד שנרדמה.

את שמו של השני לא הכירה. אך ידעה לזהות היטב את בוהק עניו הבהירות, אודם שפתיו העבות והאור הקורן מפניו היפות. הוא היה משקיף עליה דרך החלון. מתגנב בשעת דמדומים אל העץ שבחצר ביתה, מתיישב עליו בדממה, וממתין. כשהייתה שבה מן השקיעה ביאור עם פוטיפר הייתה מבחינה בו. תמיד. מסרבת ללכוד את מבטו בעיניה מחשד שלא תוכל להסיר אותן ממנו לעולם, ולא אומרת דבר. אז הייתה עולה אל חדרה, מסיטה לרווחה את הווילונות, כאילו בשביל לאוורר אך למעשה אך ורק למענו, נשכבת על המיטה, ומתרכזת בלהיות עצמה. הוא מצידו, היה יושב וצופה בה. יושב ומביט.

מאוחר יותר הייתה פושטת את שמלתה, ומגלה לעיניו את גופה המהפנט ואת עורה הזוהר. הוא היה ממשיך לשבת על העץ בדממה. מעולם לא החליפו מילה בניהם, אך זוליכה הרגישה שהוא מכיר אותה יותר מכל נפש בעולם. בשתיקה ההיא שרתה אותה הבנה שקיימת אך ורק בין האנשים היפים עד כדי כאב. ההבנה שיופיים האדיר, זה שרבים מקנאים בו, נושא עמו ריח עז של סכנה. הלילה האחרון שבילתה בחדרה לבד לפני נישואיה לפוטיפר, היה ליל הפרידה שלה מאותו אלמוני מסתורי. כמו בכל הלילות, גם אז לא החליפו מילה. אך בניגוד ללילות קודמים, באותו לילה הביטה זוליכה בעיניו היפות משך כל הלילה. ובכתה. וגם הוא. מאז, לא ראתה אותו יותר לעולם.

ליל כלולותיה היה חגיגי וטעון שמחה. אחרי הכול אהבה את פוטיפר באמת, ואהבה את העתיד שחשה כה בביטחון שצפוי לה עמו. אולם לאחר טקס החתונה, בעודה שוכבת עירומה בזרועותיו של בעלה הטרי והישן, ראשה מונח ברכות כנגד חזהו הרחב, ועיניה פקוחות לרווחה ורכות מאד, התעורר בה צער איום וחשש כנה למחזר האלמוני, השתקן והיפה שהותירה מאחור. וגם דאגה הייתה בה באותם רגעים. לא שלא ישוב עוד לעולם, אלא בדיוק להפך.

עכשיו היא בבית הזה, שגודלו והדרו לא משנים במאום את מראה הכלא שהיא רואה בו, או את תחושת השעבוד שהיא חשה בתוכו. את עברה לא הטמינה מעולם, אך נתנה לשיני הזמן לנגוס בו בעקביות. האלמוני היפה, פוטיפר הצעיר, עצמה, כל גיבורי המיתוס שהיה חייה לפני שהתחתנה נטחנו עד דק ואבדו. והנה הנער הזה, העברי, היפה. משרתו החדש של בעלה, המזכיר נשכחות במחי הצטלבות מבטים אחת, מעלה בגירת דמיונה את כולם. בתחילה זה עורר געגוע, ואיתו התרגשות, שהובילה לאושר, ואז, התרסקות. הולכת ומתממשת בה הידיעה, כמו אז בצעירותה, בעודה נשענת על חזה בעלה הטרי, שעוד מעט יקרה משהו נורא. בבית הגדול הזה, היא יושבת לבד עכשיו. שכלה הישר וליבה התם כבר אינם, ובראשה רק מתרוצצות כל הזמן אותן השאלות. איך תוכל לפתות? היא הרי אינה מסוגלת. איך תעז להציע עצמה? מה יהיה אם ידחה אותה? התוכל לעמוד בהשפלה? ומה אם חלילה יסכים וייעתר לחיזוריה? הייתכן?

תמונה:
Joseph and Potiphar's Wife, Guido Reni, 1631 


3 תגובות: