יום שלישי, 11 במאי 2010

סיפור יוסף במקרא ובמדרש מול הסיפור בקוראן

ד"ר בת-שבע גרסיאל, אוניברסיטת בר-אילן

סיפור יוסף מופיע בקוראן בסורה י"ב הנקראת "סורת יוסף". סיפור יוסף בקוראן דומה לסיפור המקראי אך חלו בו מספר שינויים. חלומו הראשון של יוסף על האלומות המשתחוות לאלומתו מושמט בקוראן, אולי מפני שהחברה השבטית הנוודית בחצי האי ערב לא עסקה בגידול תבואה. הקוראן מספר שיוסף גילה לאביו את חלומו השני המופיע במקרא: "אבי, ראיתי את אחד עשר הכוכבים ואת השמש ואת הירח משתחווים לי" (סורה י"ב 4). במקרא לעומת זאת, יוסף סיפר את שני חלומותיו לאחיו ורק אחר כך לאביו. לדעתי, במקרא מוצג יוסף כנער מתנשא ומתרברב על אחיו. מוחמד לא רצה לתאר את יוסף באור שלילי לכן סיפר שיוסף גילה לאביו את חלומו ולא לאחיו. סיפור כתונת הפסים מושמט בקוראן מסיבה דומה. מוחמד לא רצה לתאר את יוסף כנער המפונק על ידי אביו.


למרות שהקוראן איננו מספר שיוסף סיפר לאחיו את חלומו, בכל זאת הוא מתאר את שנאת האחים ליוסף ואת כוונתם להיפטר ממנו: "הנה יוסף ואחיו אהובים לאבינו ממנו, הרגו את יוסף או גרשוהו לארץ… ויאמר אומר מהם: אל תהרגו את יוסף, ואולם השליכוהו אל מעמקי הבור, ואספתהו אחת הארחות". (סורה י"ב 8 -10). על פי הקוראן, האחים קינאו ביוסף בגלל היחס המפלה שהעניק לו אביהם. על פי המקרא, החליטו האחים להיפטר מיוסף כתוצאה מקנאתם, מפעילות הסתה ומדינמיקה קבוצתית, כאשר הוא בא לקראתם בדותן. לעומת זאת, בקוראן היה זה תכנון מוקדם – פשע בכוונה תחילה. מוחמד הלך כאן בעקבות מדרש קדום: "ואחיו של יוסף התעצבו מאוד על הנבואות הללו… וזממו לרצוח את העלם. משבאו לכלל החלטה זו, פנו והלכו לשכם… שם שמרו על עדריהם... וכשראו את אחיהם בא אליהם… התכוננו להרגו מיד" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מהדורת א' שליט, ספר שני עמ' 20- 22). יתכן שמוחמד הושפע ממסורת מעין זו, מכיוון שיש בה קווים, המאפיינים את החברה השבטית בימיו, בה היו מריבות וסכסוכי דמים בין אחים ויורשים שכיחים ביותר. הקוראן מתאר, כיצד משכנעים האחים את אביהם לשלוח אתם את יוסף: "שלחהו מחר ישתעשע וישחק ואנחנו נשמור עליו". טברי הוסיף את המילים "אל המדבר" (טברי, ג'אמע אלביאן ען תאויל איי אלקראן, 4, ביירות 1994, עמ' 334). למרות ששכם ודותן – האזור אליו הלכו האחים לרעות את הצאן לא היה אזור מדברי. נראה לי כי טברי תיאר את המקום כמדבר כדי להתאימו לתקופת מוחמד בה היו מרבית תושבי חצי האי ערב נודדים במדבר.

הקוראן מקצר בתיאור מכירת יוסף כי אין בו שבח ליוסף. בכך הוא ממשיך בנטייתו לתאר את יוסף באור חיובי.

תגובת האב על מות בנו תוארה במקרא: "ויתאבל על בנו ימים רבים... וימאן להתנחם" (בראשית ל"ז 34 -35). ואילו לפי הקוראן תגובתו מאופקת ויש בה מסר של תקווה: "אך לטוב יחל ומאלוהים יש לבקש עזרה, לבל יהיה הדבר אשר תספרו" (סורה י"ב 18). יעקב האמין, שהחלום על גרמי השמיים המשתחווים ליוסף היה אמיתי, לכן כאשר מספרים לאב על מות בנו, אין הוא מאמין שיוסף מת. יתכן שמוחמד הושפע ממדרש קדום האומר שהאב האמין בתקפות החלום: "ואביו שמר את הדבר – נטל קולמוס וכתב באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום". רעיון דומה מובע במדרש אחר: "שאל אפיקורוס אחד לרבנו: אפשר שהמתים חיים, אבותיכם אינם מודים ואתם מודים?! מה כתוב ביעקב, 'וימאן להתנחם', אילו היה יודע שהמתים חיים הם, היה ממאן להתנחם? אמר לו: שוטה, לפי שהוא יודע ברוח הקודש שהוא חי, ואין מקבלין תנחומין על החי" (בראשית רבה, מהדורת אלבק, ברלין תרע"ב-תרצ"ו, פ"ד).

לדעת בייצ'אוי כאשר יוסף סיפר לאביו את חלומותיו, יעץ לו האב לא לספר לאחיו את החלומות מתוך חששו שהם יקנאו בו וינסו להורגו. לכן כאשר יעקב שמע מפי בניו את הבשורה על מות יוסף, הוא חשד בהם, שהם הרגו אותו מתוך קנאה, וביקש את כותנתו, הניח אותה על פניו ואמר שהוא לא ראה מעודו זאב כזה חכם, שהצליח לטרוף את יוסף בלי לקרוע את חולצתו. הוא הוסיף ואמר שבניו חטאו חטא גדול בכך שרימו אותו ואמרו לו שיוסף מת, יעקב האשים אותם שלִבָּם פיתה אותם לעשות מעשה נורא והוא יחכה לעזרת האל שישיב לו את יוסף (בייצ'אוי, אנואר אלתנזיל ואסראר אלתאויל, 1, גרמניה המערבית 1968, עמ' 452 -460).

לפי הקוראן, יעקב האמין שיוסף חי, אך היינו מצפים, שכאשר הודיעו לו על מות בנו, הוא יחשוש, שמא יוסף אמנם מת, אולם לפי הקוראן יעקב מגיב באיפוק מפתיע לעדות על מות בנו האהוב. הצד האנושי, הרגשי, המתח והדרמה, המצויים בסצינה זו במקרא, נעדרים בקוראן. לדעתי, בייצ'אוי מילא פער זה והוסיף את הממד האנושי בתארו שיעקב בכה, כאשר סיפרו לו על מות יוסף והניח את כותנתו הספוגה בדם על פניו עד שהם התמלאו בדם הכתונת.

אשת פוטיפר

הקוראן עוסק בפרשת אשת פוטיפר ומספר כי חשקה ביוסף: "ותפתהו זאת אשר הוא בביתה, ותנעל את הדלתות ותאמר: קרב הלום, ויאמר: חלילה לי באלוהים חסיתי, הן היטיב אדוני שבתי עמו... ואכן חשקה נפשה בו ואף הוא חשק בה, לולא ראה אות אלוהיו. כזאת היה למען העביר מעליו הרעה והתועבה, כי הוא מעובדינו התמימים" (סורה י"ב 23 -24). לפי המקרא, אשת פוטיפר הפצירה ביוסף לשכב עמה, אך הוא סירב לה באופן החלטי. הקוראן, כנגד זאת, אימץ אף כאן מסורת מדרשית עתיקה, המתארת את המאבק הפנימי שהתחולל בנפשו ואת נטייתו של יוסף להתפתות: "לעשות מלאכתו – רב ושמואל: חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו" (תלמוד בבלי, סוטה ל"ו ע"ב).

הקוראן מוסיף ואומר: "וירוצו זה לעבר זה אל הדלת, ותקרע את כותנתו מאחור, ויפגשו באדונה ליד הדלת... ויאמר: היא פיתתה אותי... ויעד עד ממשפחתה, אם כותנתו קרועה מלפנים, כי אז דיברה אמת והוא מדוברי השקר, אך אם קרועה כותנתו מאחור, כי אז דיברה שקר והוא מדוברי האמת, ויהי בראותו את כותנתו קרועה מאחור, ויאמר אכן ממזימתכן היא זאת, כי רבה מזימתכן" (סורה י"ב 25 -28). התיאור בקוראן שונה מן הנאמר במקרא. שם לא נזכרה קריעת הבגד אלא תפיסתו (בראשית ל"ט 12). הסבר מעין זה מצוי גם במדרש: "שאמרו הכמרים, אם לבושי יוסף נקרעו מלפניו, הוא נתרצה במעשה; ואם הם קרועים מאחריו, היא הכריחתהו והחזיקתהו" (מדרש אגדה על חמישה חומשי תורה, בראשית, מהדורת בובר וינה תרנ"ד, מ"ז). זמנו של המדרש איננו ברור לכן קשה להעריך האם הושפע הקוראן מהמדרש או להיפך.

במקרא מסופר, כי אשת פוטיפר סיפרה תחילה את גרסתה לבני ביתה. רק מאוחר יותר, כאשר הגיע בעלה, היא סיפרה גם לו את גרסתה; ובעקבות האשמתה הושלך יוסף לבית הסוהר. בקוראן, מתערב קרוב משפחה, המשכנע את הבעל בצדקת יוסף, ובכל זאת נשלח יוסף לבית הסוהר. במבנה סיפורי זה שבקוראן, יש חוסר היגיון: אם קיימת הוכחה נסיבתית, שיוסף לא חטא, מדוע נענש? – המשכו של הסיפור בקוראן מנסה ליישב את הקושי: "אמרו הנשים בעיר: אשת הנגיד פיתתה את עבדה בדברים, ויקרע קירות לבה באהבתה אותו... כאשר שמעה את דברי הלעז שלהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה: צא אליהן, בראותן אותו, נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן... ותאמר: זה הוא אשר רננתן אחרי בגללו" (סורה י"ב 30 -32). כיוון שהתחילו לרנן אחרי אשתו, נאלץ פוטיפר להגן על כבוד המשפחה כמקובל במסורת הערבית והשליך את יוסף לבית הסוהר, אף על פי שחפותו הוכחה.

בסיפור הנשים המרננות על אשת פוטיפר נראה שמוחמד הושפע ממסורת מדרשית קדומה מעין זו: "פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות את יופיו של יוסף, מה עשתה אשת פוטיפר, לקחה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת ואחת מהן, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן. כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף, היו חותכות ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת, כך אני שבכל שעה ושעה רואה אותו – על אחת כמה וכמה!" (תנחומא, פרשת וישב ה, מהדורת ורשה, ירושלים תשי"ח; מדרש ילמדנו, בתי מדרשות, ורטהיימר, ירושלים תש"י-תשי"ג, אות קס"א דף ק"ד ע"ב).

העובדה שהמדרש מספר שאשת פוטיפר הגישה אתרוגים, מלמדת שמקור הסיפור יהודי, שכן בערב לא גדלו אתרוגים. הקוראן לעומת זאת איננו מתאר לשם מה ניתנו סכינים לנשים ומה הן אמורות היו לחתוך. מכאן משתמע, שהקוראן הושפע מהמסורת המדרשית, והוא מקצר אותה.

מדרש נוסף מעין זה: אשת פוטיפר עשתה עצמה חולה ביום חגם ובאו חברותיה, נשות השרים, לבקרה. היא סיפרה להן את כל מה שארע בינה ובין יוסף, ואמרה שהיא לא הצליחה לפתות אותו. הנשים יעצו לה לספר לבעלה ולהאשים את יוסף בניסיון לפתות אותה. וכתוצאה מכך יישלח יוסף לבית הסוהר. אשת פוטיפר ביקשה מכל הנשים שגם הן תספרנה לבעליהן שיוסף ניסה לפתות אותן וכך הן עשו. בעליהן השרים באו אל פוטיפר וסיפרו לו את הסיפור. הוא רצה להורגו, אך הם שכנעו אותו להושיב אותו בבית הסוהר. פוטיפר לא נרגע ורצה להורגו. אז נכנסה אסנת, בת פוטיפר, וסיפרה את האמת (ילקוט שמעוני תורה, פרשת וישב רמז קמ"ו, ירושלים תש"ך). מוחמד הלך בעקבות מסורת מדרשית זו, כי היא שיקפה הווי נשים בחצי האי ערב, בו נחשבו הנשים לחורשות מזימות, תככניות ותחבלניות, ועל כן אין לסמוך עליהן, לכן על הבעלים לשמור עליהן, ולסלק מקרבתן כל גבר זר ונאה. מה שאירע לאשת פוטיפר לא היה שערורייה זוטא בתוך בית פוטיפר, אלא כל נשות מצרים הנכבדות לקחו בה חלק, לכן האריך הקוראן בתיאור אפיזודה זו, המגרה את הדמיון העשיר של יושבי ערב.

טברי ניסה להסביר מדוע הושלך יוסף לכלא אם הוכחה חפותו. לדעתו, יופיו של יוסף והופעתו החיצונית המרשימה ערערו את הסדר החברתי. הוא היווה מקור משיכה מינית וגרם לתוהו ובוהו חברתי. כדי לשמור על הסדר החברתי התקין היה צורך לכלוא אותו (טברי, 1994, עמ' 133- 146). ואילו בייצ'אוי סבור, שאשת פוטיפר רימתה את בעלה והצליחה לשכנעו שיוסף ניסה לפתות אותה. היא רצתה שאנשים יחשבו שיוסף הוא המפתה, ורק אם ייכלא בבית הסוהר יאמינו האנשים באשמתו (בייצ'אוי, 1, עמ' 460).

בבית הסוהר פתר יוסף את חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים. על פי המקרא, יוסף ביקש משר המשקים, שיעלה את עניינו לפני פרעה.

הקורא מצפה לפתרון מהיר לסבלו של יוסף. נוצר כאן מתח דרמטי, אולם התוצאה היא מפח נפש – שר המשקים היה כפוי טובה ולא הזכיר את יוסף לפני פרעה. ואילו על פי הקוראן יוסף נשאר שנים אחדות בבית הסוהר, כי "השכיחהו השטן את זכר אלוהיו" (סורה י"ב 42). זו הפעם היחידה שהקוראן מותח ביקורת על יוסף, אולם הוא אינה מכוונת באופן ישיר נגד יוסף, אלא נגד השטן, אשר השכיח מיוסף את אלוהיו. התוספת בקוראן מבוססת באופן חלקי על מסורת מדרשית: "לא היה ראוי יוסף לינתן בבית האסורים אלא עשר שנים, מפני שהוציא דיבה על עשרת אחיו. ועל ידי שאמר לשר המשקים: "כי אם זכרתני אתך... והזכרתני אל פרעה" נתווסף לו עוד שתי שנים" (שמות רבה, ז', מהדורת וילנא, ירושלים תשמ"ד). על פי המדרש, חטא יוסף פעמיים, פעם אחת כאשר הוציא דיבת אחיו, ופעם שנייה כאשר הסתמך על שר המשקים ולא על עזרת האל. הקוראן משתמש בחומר הדומה לחלק השני של המדרש. לפיו, יוסף חטא, בהסתמכו על השר ולא על עזרת האל. נראה לי, שהחלק הראשון של המדרש, שעניינו חטאו כנגד אחיו, הושמט משני טעמים. האחד, אין הקוראן מתעניין באחי יוסף, ומאידך גיסא, אינו מעוניין להרחיב בחטאי יוסף. וכדי לרכך את חטאו של יוסף הוסיף הקוראן את מעורבותו של השטן.

חלומות פרעה ופתרונם על-ידי יוסף

במקרא מתוארים חלומות פרעה בהרחבה (בראשית מ"א 1- 7). ואילו בקוראן עברו החלומות תהליך של צמצום: "ראיתי שבע פרות שמנות תאכלנה אותן שבע רזות, ושבע שיבולים ירוקות ואחרות יבשות" (סורה י"ב 43). מוחמד לא האריך בתיאור חלום הפרות, מפני שגידול בקר היה זר לשוכני ערב, כמו כן צמצם בתיאור חלום השיבולים, מפני שגידול דגנים היה מוגבל לשטחים מצומצמים בדרום חצי האי ערב.

עוד מסופר בקוראן, כי כאשר המלך מצווה להביא לפניו את יוסף, הוא מסרב לבוא: "ויאמר המלך הביאוהו אלי, ויהי בבוא השליח ויאמר (יוסף): שוב אל אדונך ושאל אותו מה מחשבת הנשים אשר פצעו את ידיהן... ותאמר אשת הנגיד: עתה נכונה האמת, אני פיתיתי אותו והוא מדוברי האמת" (סורה י"ב 50- 51) הקוראן מוסיף פרט שאיננו במקרא, אשת פוטיפר נאלצה להודות, כי היא רקחה עלילת שווא. תוספת זו באה להבליט את חפותו של יוסף ולהאיר את דמותו כצדיק, ברור שתוספת זו גורעת מאמינותה של העלילה ומהגיונה הפנימי, שהרי אין זה סביר, שאסיר יסרב להופיע לפני פרעה ויציג תנאים כלשהם לפרעה. נראה לי, שסיבת התוספת בקוראן היא תיאולוגית-מגמתית: התוספת מאירה את דמותה של אשת פוטיפר באור חדש: בעוד שלפי המקרא היא דמות משנית, שתפקידה להבליט את אופיו של יוסף, בקוראן היא הופכת לדמות בעלת תפקיד חשוב, היא מתחרטת על ניסיונה לפתות את יוסף, חוזרת בתשובה, ומבקשת את רחמי האל. מטרת התוספת בקוראן היא להטיף לחזרה בתשובה, ולהכרה בחסדי האל.

במקרא, לאחר פתרון החלומות מייעץ יוסף לפרעה למנות איש נבון וחכם (בראשית מ"א 33). יוסף הניח לפרעה לקבוע את המינוי כפי שהיה מקובל שהמלך קובע בעניינים אלו. אך לפי הקוראן, הציע יוסף את עצמו. דרך דיבורו של יוסף לפני המלך אינה נתפסת כתכונה מגונה בתרבות הערבית. אדרבה, התפארות עצמית במעשי חכמה או גבורה, אופיינית לתרבות זו.

סיכום

הקוראן מתייחס לסיפור יוסף מנקודת מבט תיאולוגית, לכן הוא מדלג על אפיזודות וסצנות, שאין בהן לקח תיאולוגי מובהק. בקוראן יוסף מוצג כדמות חיובית של צדיק ומוסלמי בעל תכונות של נביא, שראוי ללמוד מהתנהגותו וממעשיו, לכן הושמטו בקוראן אפיזודות, שבהן הוא מופיע באור שלילי במקרא.

עוד מצויים בקוראן שינויים, הנובעים מהנטייה להטפה, כגון דברי יוסף לשר המשקים, לפיהם, יוסף, אמנם גר בין עובדי אלילים, אך האמין באחדות האל. שינויים אחרים מבוססים על תרבות שבטי המדבר. מוחמד ניסה לקרב את הסיפור לטעמם ולאופיים של מאזיניו. דבר זה מתבטא במוטיבים של הכנסת אורחים, התרברבות והתפארות עצמית, מריבות ותככים בין אחים, תדמית האישה כבעלת מזימות וכבוד המשפחה. נראה לי שמוחמד נקלע בין שתי מגמות סותרות: אם היה מספר את סיפור יוסף כצורתו במקרא, הרי שהיה בכך העתקה גרידא בלא שום חידוש. אך אם היה משנה את הסיפור מעיקרו, היה נחשד בסילוף הדברים. כדי להתגבר על קושי זה השתמש מוחמד בדמיונו. כאיש המדבר היה לו דמיון חי ועשיר, אך הוא לא השכיל לשמור על המתח הדרמטי של הסצנות השונות.

אפשר לסכם ולומר שסיפור יוסף משקף את ההבדלים בין שתי התרבויות, היהודית והמוסלמית. במקרא סיפור יוסף הוא חוליה בסיפור ההיסטורי על עם ישראל, ואילו בקוראן הסיפור משמש כסיפור דידקטי המשופע בלקח מוסרי.

ספרות נבחרת
בת-שבע גרסיאל, "מחזור סיפורי יוסף במקרא ובקוראן", בית מקרא, קמ"ט, 1997, עמ' 155 -170.

בת-שבע גרסיאל, "השיח במחזור הסיפורים על יוסף", בית מקרא, ק"נ (ג), 1997, עמ' 272 -285.

בת-שבע גרסיאל, מקרא מדרש וקוראן עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד 2006.

בת-שבע גרסיאל, "היחס לירושלים בכתבי האסלאם הקדום", חידושים בחקר ירושלים, 15, רמת-גן 2009.

הערה: השתמשתי בתרגום הקוראן של א' רובין, תל-אביב 2005. לעתים שיניתי לאור המקור הערבי, הקוראן, מהדורת אלאזהר, גרמניה המערבית 1968 -1969.

תמונה: יוסף מואשם על ידי אשת פוטיפר, רמברנדט  1655

2 comments:

  1. רשימה רב-רובדית ומרתקת! תודה.

    השבמחק
  2. מאוד מעניין יעזור לי נורא בעבודת במכללה .

    השבמחק