ב"ה כה בסיון תש"ע
מורי ורבי, פרופ' מילגרום, יעקב, ג'ייקוב, ג'ק.
אחרי שלושים שנה ביחד, הגיעה העת להיפרד.
כל שנה בסוף החורף, אנחנו מגיעים מחדש אל המלים 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'. במשך הדורות, ברגע הזה – הציבור היה מתחיל להירדם ולנמנם. אבל אתה – דווקא במקום הזה התעוררת. בעולה במנחה ובזבח, בחטאת ובאשם, בטומאות הגוף ובטומאות התועבות, בנגעי הבשר והבית והבגד, בפרטי הפרטים של עופות אסורים ובדקדוקי דקויות של ביאות אסורות, בסדר העבודה ובאש זרה, בערכים ובחרמות– מצאת שיטה, מצאת שלמות, מצאת עולם מרגש, מצאת תורה מושלמת, מצאת אל חי וקיים. מצאת בקעה להתגדר בה, הקדשת לה את מיטב מאמציך ואת מירב שנותיך, וחשפת את האור הגנוז בתורת הכוהנים. נדבך אחר נדבך, ולבסוף בניין שלם. בזכותך, יותר לא ינמנמו ולא יירדמו. בחידושיך, במחקריך, בפירושיך ובספריך המדעיים והכלליים לא רק סללת דרך חדשה אלא פתחת אותה בפנינו, והיא עתה מורשת איתנה ובת קיימא, לכל דורות: את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום.
תורתך היתה חייך, לא רק במובן המקובל שהתמסרת לה בכל נפשך, אלא במובן עמוק יותר ונדיר יותר: התובנות שנתחדשו לך מהעיון במקראות, בעיקר בתחום האמונות והדעות אבל גם בתחום קיום המצוות, הפכו חלק מאמונתך ומאורחות חייך. לא השקפת על המדע מלמעלה או מן הצד; אמת שנתגלתה לך כאמת מדעית סופה להתקבל על לבך כאמת קיומית.
לא היה כמוך מורה שהתמסר לתלמידיו. הבחנת בכשרונותינו ועזרת לנו לפתח ולקדם אותם; ראית את חולשותינו ודאגת, תמיד בעדינות וּבְרַכּוּת, שנתקן אותן. היית לנו למופת; העזנו לשאוף להידמות לך, ואתה, במקום ליצור בנו תחושה שלעולם לא נגיע לקרסוליך, דבר שהיה כמובן נכון, נטעת בנו ביטחון ועודדת אותנו להאמין שהדבר בהשג ידינו. היית מורה, אבל עשית עצמך שותף וחבר. הקשבת לתלמידיך בפתיחות, תמיד בנכונות ללמוד ולשנות את דעתך, ובמאות מקומות בכתביך אתה מצטט את דברי תלמידיך בשמם ומביא גאולה להם ולעולם. חסדך לא ידע גבולות: תמיד היית מוכן לייעץ ולהשתתף בחרדות ובאכזבות, וכשהיה צריך לעלות על הבריקאדות כדי לעזור ואף להגן, עשית זאת ללא ליאות, ללא שאלות, וללא כל חשבון – ואף בדידי הוה עובדא, ולא רק פעם אחת. הִכְשַׁרְתָּ דור שלם של חוקרים הרואים בך את המורה, והיום לא רק תלמידיך אלא כבר תלמידי תלמידיך מכהנים במשרות הבכירות מחוף לחוף ומן הים עד לבוא הערבה. אכן, תורתך היא תורתנו.
פָּרַשְׁתָּ כביכול לגמלאות, אבל אז רק התחלת לעבוד. השנים ניסו לעשות בך את שלהן, אבל לא נתת להן להצליח. מחלות ופציעות לא הכריעו אותך. כאב הגב; עבדת בעמידה. המשכת להגיע לכנסים ולשאול שאלות ולהשתתף בדיונים, ולא פסקת מלכתוב. כשתמה ונשלמה מלאכת ויקרא ובמדבר, קיבלת עליך – ולא כטובה או כמחווה בלבד, אלא בַּהתלהבות האופיינית לך וּבְהנאה אמיתית מכל רגע – את השלמת הפירוש ליחזקאל של חברך הטוב ומורנו הדגול משה גרינברג זכרו לברכה. לא הסכמת להאט את הקצב, ולא עלה בדעתך ששעון החול אוזל – פשוט קמת מכל נפילה, חזרת לשולחן העבודה, והמשכת כרגיל. עוד בתחילת השנה הזו שוחחת אתי על השאלה, האם כדאי לתכנן מושב שיוקדש לפירושך לחזון יחזקאל בכנס ה-SBL בעוד שנה, או שמא לא יספיקו עד אז לקרוא וללמוד אותו וכדאי יותר להמתין ולתכנן את המושב לעוד שנתיים. מעולם לא נלאית, ונדמה היה שאתה נעשית יותר צעיר ורענן. ואולי רק דיוקנך בתמונה שעל הקיר הוא שהזדקן?
יעקב, אתה היית לוי. התחלת את דרכך בדיני הלויים, שרובם מרוכזים בפרשה שנקרא אותה השבת: וילוו אליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל וזר לא יקרב אליכם; ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל; והם ישאו עונם; ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה; ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמתו. כל אלה הפכו בידיך ממלים משעממות ובלתי מובנות למציאות חיה ולעולם רעיוני מרתק. בהיותך לוי גם קיימת את מצוות הלויים מימי קדם, בשירה ובזמרה לפני ה': עברת לפני התבה והנעמת בקולך את תפילות השבת והחג. עליך, יעקב הלוי, נאמר: ה' הוא נחלתו. וללוי אמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.
ואם התחלת את דרכך בפרשת לוי שנקרא השבת, סיימת אותה בפרשת ציצית שקראנו שלשום. אין היום בכל העולם אדם שאינו יודע שזו הפרשה 'שלך'. אתה הוא שבארת לנו את משמעות הציצית ואת טעם הכנף, את טיב הפתיל ואת סוד התכלת, ומצווה זו כבר אי אפשר אפילו לחשוב עליה, כל שכן לקיים אותה, אלא לאור דבריך.
וכך, בהעלותנו על לב את מצוות הציצית, הגענו אל סוף הפרשה. ואתה, שעסקת כל חייך בַּקדושה וּבַטָּהֳרָה, החזרת את נשמתך הטהורה לבורא בשעה שאנחנו קראנו למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לא-להיכם.
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-להים. יעקב: לך בשלום לדרכך, ודע שתורתך תהיה מורשה קהילת יעקב, עד ביאת הגואל במהרה בימינו, אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה