 |
אלעד |
אלעד אנלן, מחנך
בספרו "אורח נטה ללון" עגנון חוזר לעיירה בה נולד. בבוצ'אץ', שבספר קוראים לה שבוש, עומדת הקהילה היהודית על סף חורבן. בימיו הראשונים של הרומאן המספר, בן דמותו של עגנון, מתאר את תחילת הסוף באמצעות דימויו העלוב של בית המדרש. למרות זאת, ואולי בשל זאת, הוא לוקח לידיו את מפתחות הבית ומבלה בו זמן רב כפי שעשה בילדותו. על אף אכזבתו מכך שספרי חסידים שנלמדו נעלמו, המספר מצליח למצוא "חיים" במעט העושר שעוד נותר. בעולם הספרים העצום והבלתי מושג, גילויו מזכיר לי את הענווה ההכרחית בתשוקת הקריאה. הוא אומר: "עד שלא יעלמו הספרים המעטים שנשתיירו רוצה אני להביט בהם. ואני נוטל ספר וקורא בו עד לסופו. כל השנים הייתי נוטל ספר ומניחו, נוטל ספר ומניחו, כאילו אין חכמתו של ספר אחד מספיקה לי. פתאום ראיתי שיש בספר אחד כדי לפרנס עשרה חכמים ועדיין לא נסתיימה כל חכמתו. אף ספרים שידעתי בעל פה נראו לי כחדשים. עי"ן פנים לתורה, בפנים שאתה פונה לה היא פונה לך." לוּ אני מבקש להביט בעצמי בזכות אור הספרות, שבמיטבה היא אהבה מפוכחת לחיים, אשוב ואפנה לספרו של אמן הכתיבה העורגת אל החירות, ניקוס קאזאנצאקיס; אשוב ואקרא ב"זורבה היווני".
עם "זורבה" אני חוזר ורואה כי הסתירה (כלומר עי"ן הפנים) כרוכה בכתיבה אמיצה ולא מתפשרת, החושפת למעשה את הסדקים שבי, המתהווים כדרך, כדרכי שלי. על פניו, הסתירה בספר באה לביטוי באפשרויות השונות המצביעות על קלילותו של זורבה ורצינותו של המספר, ובה בעת על החכמה העמוקה של שניהם. משום שהיריעה מוגבלת, אמצה את המבוי הסתום והמרתק הזה בעזרת אחד ממשליו של זורבה עצמו; המהדהד מבחינתי גם את חזרתו של עגנון לבית המדרש וייחסו לעולם הספרים: "יום אחד עברתי באיזה כפר קטן. תרח זקן אחד בן תשעים היה נוטע שקדייה. 'אה, סבא'לה,' אמרתי לו, 'שקדייה אתה נוטע?' והוא, כמה שלא היה כפוף, הסתובב ואמר לי: 'אני, ילד שלי, עושה הכול כאילו הייתי בן אלמוות!' – 'ואני', עניתי לו, 'אני עושה הכול כאילו אני צריך כל רגע למות.'" הנה שני קצוות רחוקים של השקפת עולם, ועם זאת, כפי שרומז קאזאנצאקיס, כאשר הכנעה טבועה בהשקפה, אז השקפה היא כמו פָנים בראי: "שתי הדרכים תלולות וגבריות באותה מידה, ושתיהן עשויות להוליך אותך אל הפסגה. לעשות הכול כאילו המוות אינו קיים, ולעשות הכול כאילו המוות נוכח כל הזמן – שני אלה הם, אולי, אחד." במידה רבה חכמתו של ספר יחיד ומיוחד זה מספיקה לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה