פרשת "חיי שרה" מרחיבה בתיאור קניית אחוזת קבר על ידי אברהם בחברון, מערת המכפלה, שבה הוא קובר את שרה אשתו ושבה יקברו אף הוא וכן שאר אבות האומה ואימותיה, להוציא רחל שנקברה בנפרד בבית לחם. לסיפור קנייתה של מערת המכפלה כמה מקבילות במקרא, שגם בהן רוכשות דמויות מרכזיות בתולדות עם ישראל מקומות מרכזיים בארץ ובתודעה ההיסטורית: שכם (בראשית לג, יח-כ), גורן ארוונה שבירושלים שבו יבנה המקדש (שמואל-ב, כד, כא-כד; דברי הימים-א כא, כב-כה) ושומרון (מלכים-א טז, כד).
ארבעת הסיפורים האלה סובבים סביב ערי בירה בישראל של תקופת המקרא, שתיים מהן בירותיה של ממלכת יהודה: חברון בירתו הראשונה של דוד בעודנו מלך על יהודה בלבד (שמואל-ב, פרקים ב-ד), וירושלים, בירת ממלכתו המאוחדת המשמשת גם כבירת ממלכת יהודה לאחר פילוג הממלכה. שתי הערים האחרות הן בירות של ממלכת הצפון: שכם, בירתה הראשונה (כאמור במלכים-א יב, כה) ושומרון, בירת שושלת עמרי שהמשיכה לשמש כבירת הממלכה עד לנפילתה. מבירותיה של ממלכת יהודה, הסיפור על חברון מחזירנו אל תקופת האבות – קניית המקום בידי אברהם וקבורת האבות שם, והסיפור על קניית גורן ארוונה עוסק במייסד שושלת המלוכה – דוד. כך גם בממלכת הצפון הסיפור על שכם עניינו באחד מן האבות, ביעקב הקונה נחלה שבה ייקבר בסופו של דבר יוסף, והסיפור הקצרצר על שומרון עוסק בעמרי, אבי השושלת החשובה ביותר שמלכה בישראל. בין ארבע המסורות שמנינו מופיעים סיפורים של ממש רק על שתי בירותיה של ממלכת יהודה: חברון וירושלים. על בירות ממלכת הצפון נשתמרו הערות קצרות בלבד. הטעם להפרש באורך הסיפורים הוא במקום המרכזי שניתן בתנ"ך לממלכת יהודה ותולדותיה.
מה ראו בעלי המקרא להביא בספר הספרים ארבע מסורות על קניית נחלות בארץ ישראל? דומה כי לסיפורים אלה מגמה פולמוסית, להוכיח לגויי הארץ כי מרצונם הטוב ובכסף מלא, מכרו את אדמת הארץ לאבות האומה ולמלכיה, וכי אלה לא השתלטו על ארץ לא להם בכוח הזרוע. כיוון שאי אפשר להביא במקרא סיפור על רכישת כל נחלה ונחלה, יש להסתפק בסיפורים על החשובות שבערי הארץ וקנייתן בידי גדולי האומה, ואידך זיל גמור. הקורא יבין כי אין בסיפורים אלה אלא דוגמאות מעטות לתהליך רחב מימדים ורב שנים.
ואכן, בסיפור קניית מערת המכפלה שבפרשתנו ניכרים יסודות פולמוסיים ברורים, ולהלן נמנה חמישה מהם:
א) אברהם אמנם מודה בהיותו גר בארץ, אך מצבו המשפטי ישתנה אם יתנו-ימכרו לו אחוזת קבר: “גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני” (כג, ד). תושבי המקום, החיתים, אינם מקבלים את ההגדרה שמגדיר אברהם את עצמו כגר. הם רואים בו אדם שווה זכויות, אם לא למעלה מזה: "נשיא אלהים אתה בתכנו" (פסוק ו).
ב) בעל האדמה, עפרון בן צחר, מוכן לתת לאברהם את שהוא מבקש במתנה (פסוק יא) – ומכאן שאין לטעון שבני ישראל השתלטו על הארץ וכפו על תושביה למכור להם אדמות – אך אברהם מבקש לקנות "בכסף מלא" (פסוק ט).
ג) הקנייה נעשתה בנוכחות עדים, כדי לשכנע את גויי הארצות שאין זה סיפור בעלמא אלא מעשה משפטי שנעשה כחוק וכמנהג: "ויקם שדה עפרון... לאברהם למקנה לעיני בני חת וכל באי שער עירו" (פסוק יח), והשווה האמור במדרש: “‘בכסף מלא יתננה לי בתוככם' (פסוק ט) - במעמד כולכם, שלא יבוא אחר ויערער" (מדרש הגדול לבראשית עמ' שפד).
ד) את המהימנות המשפטית מבססות ידיעת שמו המלא של המוכר – עפרון בן צחר החתי, והסכום המדויק אשר שולם עבור המערה – "ארבע מאות שקל כסף" (פסוק טו).
ה) במקום מוקם נכס דלא ניידי, המעיד על הבעלים – קברם של אבות האומה.
לרבים מקווים פולמוסיים אלה מקבילות בסיפור הארוך הנוסף, הסיפור על דוד וגורן ארוונה היבוסי: ארוונה מוכן לתת לדוד את הגורן חינם אין כסף, אך דוד מסרב לקבלו במתנה וקונה אותו במחיר מלא. אנו יודעים אף את שמו של המוכר ואת המחיר ששולם עבור הגורן: חמישים שקלים.
בדמיון שבין סיפור גורן ארוונה לסיפור מערת המכפלה חש, כנראה, בעל הסיפור שבדברי הימים, מן המאוחרים שספרי המקרא, שם נתחזק הדמיון בין שני הספורים (דברי הימים-א, כא). בעוד שבסיפור שבסיפור שמואל-ב מבקש דוד לקנות את הגורן "במחיר", הרי שבנוסח דברי הימים הוא מבקש לעשות זאת "בכסף מלא", ביטוי החוזר אל סיפור מערת המכפלה (בראשית כג, ט). ובכלל, השורש קנ"ה המציין את פעולת דוד בשמואל-ב (כד, פסוקים כא, כד) מומר פעמיים בשורש נת"ן בדברי הימים (פסוקים כב, כה) בהתאם לסיפור שבספר בראשית. בדברי הימים נותר השורש קנ"ה רק פעם אחת (פסוק כד), וכן בבראשית כג, יח. בספר דברי הימים אף צוין במפורש כי למעשה המקנה יש עדים הנוכחים בשעת מעשה הממכר – בני ארנן.
גם במעשה שכם דובר במפורש על קנייה ונמסרה זהותם של המוכרים (בני חמור אבי שכם), סכום הכסף (מאה קשיטה) ועובדת בניית מזבח במקום, כמו בסיפור גורן ארוונה. גם בדיווח הקצר על קניית הר שומרון נזכר שם המוכר (שמר) וסכום הכסף ששולם עבור ההר (ככריים). לסיכום ראוי לציין כי חז"ל חשפו את המגמה הפולמוסית של סיפורי קניית הקרקעות (להוציא קניית שומרון, אולי מפני שבסיפור זה לא נאמר מפורשות כי המוכר נוכרי היה) וראו בהם תשובה למערערים על זכותו של עם ישראל על הארץ: "‘ויקן את חלקת השדה’ (בראשית לג, יט). אמר רבי יודן בר' סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות [=להקניט, להכעיס] את ישראל לאמור גזולים הם בידכם, ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף" (מדרש בראשית רבה, עט, ו).
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, חיי שרה (תשס"א 2000)
משהו על הניסיון להפוך את חברון לבירת יהודה בימי יאשיהו:
השבמחקגילוי נאות: כרגיל, עמדתי היא שרוב סיפורי המקרא נכתבו במיוחד עבור המלך יאשיהו בידי כוהנים שניסו לתמרן אותו לצרכיהם.
סיפור קניית מערת המכפלה נועד להציג בעיני יאשיהו את חברון כעיר קדושה ולעודד אותו לייסד בה את בירתו ולעזוב את ירושלים מרובת האלילים. לא רק קברי אבות האומה נמצאים שם אלא גם בית-אל (הראשון מתוך סדרה).
יעקב יוצא השכם בבוקר מבאר שבע צפונה לאורך גב ההר. המרחק מבאר שבע לחברון הוא יום אחד של הליכה או רכיבה נינוחה. בערוב היום הוא פוגע ב"מקום", והמלך יאשיהו שהוא אמנם שטוף מוח אך אינטליגנט, מבין כי מדובר באזור חברון. יעקב חולם שם את חלומו המפורסם "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה". תוך שיטוט בגוגל-ארץ מצאתי על יד חברון מקום הנקרא "גרון א-לווז", אולי סתם צרוף מקרים.
ליאשיהו היה נוח להישאר בביתו שבירושלים והוא לא מיהר לשתף פעולה עם מספרי הסיפורים שלו. הם ניסו כוחם שוב, והפעם עם סיפור אבשלום. אבשלום נולד בחברון והוא מספר לאביו כי הוא רוצה ללכת לחברון כדי לשלם נדר, אך למעשה הוא רוצה להכריז על חברון כבירתו. בהקשר לזה מעניין לראות את ההקבלה בין סיפור דינה ושכם והטבח שערכו בעקבותיו שמעון ולוי בכל משפחת שכם לבין סיפור תמר ואמנון והטבח שערך בעקבותיו אבשלום בכל בני דוד המלך (שגרסה חדשה של הסיפור המתיקה את רוע המהלומה ו"רק אמנון לבדו מת"). ההצדקה של שמעון ולוי היא "הכזונה יעשו את אחותנו", וההצדקה שמצא אבשלום היא הזנייתה וחילול כבודה של אחותו.
גם הנדר של אבשלום דומה לנדר של יעקב. יעקב אומר "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה אלהים לי לאלוהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". אצל אבשלום "ויהי מקץ ארבעים [ארבע] שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי ליהוה בחברון. כי נֶדֶר נָדָר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמור אם ישוב יהוה ירושלים ועבדתי את יהוה".
כדי לקיים את נדרו יוצא יעקב למסע ארוך ממקום מגוריו בשכם: הוא טומן את אוצרות המשפחה ועובר בדרכו כמה ערים. כזכור, אל בית-אל שלו הגיע יעקב אחרי יום של הליכה מבאר שבע. משכם אל אותו מקום נחוצים הרבה ימים, בהתחשב בכך שהפעם הוא לא לבד אלא מטופל במשפחה וברכוש.
בסופו של דבר מתחכם יאשיהו לכוהנים שלו, מטהר את ירושלים מכל העבודה הזרה, נשאר בבית ולא עוקר לחברון. הסיפורים המקדשים את חברון נותרים ללא שימוש. אבשלום כבר לא מלך מפואר אלא בן סורר ומורה, ואת מקומו תופס מלך חדש, המפואר ביותר מכל המלכים שידע לא רק עם ישראל אלא העולם כולו – שלמה. מקומו של בית-אל כבר לא מוזכר בנשימה אחת עם חברון, והיות שקברי האבות רחוקים מירושלים נחוץ למצוא קבר קדוש קרוב יותר, וזה נמצא בדמות קברה של רחל האישה האהובה ביותר בכל הזמנים והאם המבכה על בניה ומגוננת עליהם (רק לאחרונה שמעתי כי היא שולחת ידיים נעלמות להסיט טילים ממסלולם היכן שכיפת הברזל נתגלתה כחסרת תועלת).