יום ראשון, 3 ביולי 2016

הקרבת קורבנות - בישראל ובעמים

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית
Rodolfo Amoedo - O sacrifício de Abel
הקרבת קורבנות לאלוהים נתפסת במקרא כפעולה אנושית טבעית וכמעט מובנת מאליה. כבר בדור השני לבריאת העולם מסופר על קין והבל המביאים מנחה לה‘, כל אחד מפרי עמלו (בראשית ד, ג-ד). גם על נוח מסופר, שביציאתו מן התיבה בנה מזבח והעלה עליו עולות ’מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור‘ (שם ח, כ). אבות האומה נהגו לבנות מזבחות במקומות רבים בארץ כנען (אברהם [בראשית יב, ז-ח; יג, יח], יצחק [כו, כה]; יעקב [לג, כ; לה, ה]) - כל זה בטרם ניתנה תורה לישראל. 
מן המקרא עולה, שהקרבת קורבנות איננה ייחודית לעם ישראל. ואכן, המחקר האנתרופולוגי מלמדנו שקורבנות כמחווה כלפי האלים וכדרך התקשרות עימהם מקובלים היו אצל רבים מעמי העולם. הסברים שונים הוצעו לנימוסים אלה, וביניהם: (א) הקורבן משמש כמזונם של האלים והאדם נדרש להקריב קורבנות כדי לקיימם; (ב) הקורבן הוא מתנה לאל, ביטוי תודה של האדם על עזרה שזכה לה; (ג) הקורבן מתלווה לבקשה או לתפילה, כמעין שידול של האלים להיטיב עם האדם; (ד) הקורבן נאכל בסעודה משותפת עם האלים, אשר במהלכה נוצרים קשר אינטימי והתחברות עם יסוד העולם. 


חומש ויקרא נפתח בתיאור מערכת הקורבנות שנהגה בישראל בימי הבית הראשון. מערכת זו כללה חמישה סוגי קורבנות בסיסיים: העולה (בהמה או עוף) נשרפה כליל על המזבח. המנחה (סולת בלולה בשמן ולבונה) חולקה לשניים; חלק קטן ממנה הוקטר על המזבח ורובה נועד לכוהנים. חלק קטן מזבח השלמים הגיע למזבח ויתרו נאכל על ידי המקריב ועל ידי הכוהנים. החטאת והאשם למיניהם נשרפו מחוץ למחנה או על גבי המזבח, והנותר היה למאכל לכוהנים. הפרטים הקשורים לעניינים אלה באים בפרשת ’צו‘ (ויקרא ו, א - ח, לו) בהוראות המכונות בשם ’תורות‘: ’תורת העולה‘, ’תורת האשם‘ וכו‘. לפנינו שימוש מיוחד במונח ’תורה‘, השונה מזה המוכר והמקובל. מובנה של ’תורה‘ בהקשר זה של ענייני כהונה היא הוראה, הדרכה (מן השורש יר“ה שעניינו לכוון או להדריך), ולרוב מפרטות ‘תורות‘ אלה (ישנן עשר ’תורות‘ בספר ויקרא ועוד ארבע בספר במדבר) ענייני טקס ופולחן שונים עבור אנשי המקצוע. 
אם נתבונן בנימוסי הקורבנות של שכני עם ישראל, המצרים והבבלים, המוכרים לנו מספרותם ומספרי הדרכה לכוהני דת, נגלה שלשיטתם הקורבן קיים את האלים. אנשי המקדש נהגו לסדר שולחן בביתו של האל (כלומר, במקדש) לפני צלמו; על השולחן הונחו מאכל ומשתה לארוחת האל, בוקר ואחר הצוהריים. והנה שורות אחדות מהוראות הטקס היומי מן העיר ארך שבדרום בבל: ’‘תביא מים (לשטיפת) ידיים לאלים אַנוּ ואַתְנוּ של השמים. תערוך את השולחן ותערוך (עליו) בשר שור, בשר כבש ועוף. תגיש בירה משובחת יחד עם יין נסחט (?), הרבה בכל (מיני) ירקות‘. תמונה גסה המדגימה את תלות האלים בקורבנות מופיעה בסיפור המבול הבבלי. כאשר יצא אותנפישתים (הוא ’נוח הבבלי‘, הגיבור שניצל מן המבול) מן הספינה והכין את הקורבן עבור האלים, אות תודה על הצלתו, ’הריחו האלים את הניחוח, הריחו האלים את הניחוח הטוב, הצטופפו האלים כמו זבובים סביב הזובח (הזבח)‘. לאחר שבועות ארוכים של צום מאונס, בשל המבול, התנפלו האלים על הקורבן כדי להשביע את רעבונם. בנקודה זו היה הקורבן הישראלי שונה בתכלית. אמנם ניתן למצוא ביטויים במקורות המזכירים מושגים אליליים, דוגמת הדרישה מבני ישראל: ’את קורבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו‘ (במדבר כח, ב); ושמותיהם של כמה מן הכלים שבמשכן ובמקדש - השולחן ועליו לחם הפנים, המנורה ומזבח הקטורת - רומזים שהם נעשו לכאורה לרווחתו של האלוהים השוכן בתוך ביתו. אך כל הנימוסים האלה הם רק קליפה שנותרה מעולם שאבד. צודקים הסבורים שמכלול הפולחן של עם ישראל הוא מורשה מתפיסת העולם שקדם למקרא, אך מורשה זו היא בחינת מאובן, כי הרי ברור שאין אלוהי ישראל נזקק לקורבן כדי לקיים את עצמו, ואין לו צורך במנורה כדי להאיר את דרכו או בריח הניחוח של הקטורת כדי להנעים את חייו. 
ואם כך, מתבקשת השאלה מדוע לא ביטלה האמונה הישראלית שבמקרא את שיטת הקורבנות בכלל? אם היא איננה תורמת לאלוהים - ’הירצה ה‘ באלפי אלים ברבבות נחלי שמן?‘ (מיכה ו, ז) - איזה ערך יש לה לאדם? ניתן להצביע על ניסיונות אחדים שנעשו בימי הבית הראשון בכיוון של רפורמה במושגי הפולחן ובעידונם. נביאי הכתב, החל מעמוס באמצע המאה השמינית לפנה“ס, הורידו את מערכת הקורבנות ממעמדה הבכיר כאבן בוחן לנאמנות לאלוהי ישראל, כך שקיומה לא יהיה עוד ערובה לברכת ה‘. בדברי התרסה נגד בלעדיות פולחן הקורבנות הכריז עמוס (בניגוד למסורות התורה!): ’הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?‘ (ה, כו). כיוון אחר ננקט על ידי מחבר תפילת המלך שלמה שנאמרה בחנוכת המקדש. בנוסף להצהרה שאין המקדש ביתו של אלוהים ושזה אינו שוכן בתוכו - ’האמנם ישב אלוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך‘ (מלכים-א ח, כז) - ישנה בדברים התעלמות גמורה מנושא פולחן הקורבנות המתקיים במקדש. עבור המחבר, המקדש הוא הערוץ שדרכו מועברות כל תפילות ישראל לאלוהים שבשמים. אין האדם חייב להתייצב אישית במקדש כדי שתחינתו תתקבל; גם ממרחקים היא תישמע ותיענה (שם, פסוקים מו - מט). ואולי ההשתחררות הנועזת ביותר מתורת הקורבנות של הכהונה היא זו של הנביא ישעיהו, שבחזון אחרית הימים שלו הועיד למקדש תפקיד של בית משפט לאומי, אשר אליו יעלו עמים רבים ללמוד פרק מתורת ה‘ המביאה לשלום בין הגויים (ישעיה ב, א-ד). אך כל זמן שבית המקדש הראשון והשני עמדו על תילם, נשארה מערכת הקורבנות על כנה כפי שנקבע בתורה, למרות המתח הרעיוני שנתלווה אליה. רק לאחר חורבן הבית השני ובימי הגלות הארוכים - ועד לימינו שלנו - עלתה שאלת נחיצותם של הקורבנות ואף נדונה סוגיית חידושם לעתיד לבוא. על השאלה מדוע לא ביטלה התורה כליל את הקורבנות השיב גם הרמב“ם (מורה נבוכים ג, לב [בתרגום הרב יוסף קאפח]): ’והיה הנוהג (להקריב קורבנות) המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה היתה הקרבת מיני בעלי חיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן צורות, וההשתחווה להן, והנחת קטורת לפניהם... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה (של ה‘)... שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני עבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל (=נוח לו במה שהוא רגיל בו)... ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים... והושג בניהול האלוהי הזה שנמחה זכר עבודה זרה ונתבסס היסוד כולו הגדול האמיתי בדעתנו הוא מציאת ה‘ ואחדותו‘. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, צו (תשס"א 2001)


2 comments:

  1. פרשת צו

    הקרבת קרבן הינה תכונה נפשית-אנושית מוּלדת, מקדמת דנא, שכוהני דת ידעו לנצל לתועלתם. המקריב קרבן מעיד על חֵסֶר בנפשו שהוא שואף למלא. לעתים אין זה חסר של רִיק אלא פגם או מום נפשי משיירי תכונות החיה באדם שכשל בכיבוש היצר. הכישלון הוא חלק ממהותו הטבעית של האדם. הקרבת קרבנות היא ביטוי של צורך נפשי לתיקון המשתנֶה לפי מידת האשמה שהאדם חש כלפי עצמו ו/או זולתו. היא מזככת (לכאורה?) את נפש המקריב והוא מיטּהֵר בעיני עצמו מן האשמות שנפשו יודעת או נדמה לה. למן הזמן העתיק בו האלהים לא שעה למנחתו של קין ועד להתנצלות המודרנית בעת הזאת חוותה האנושות מגוון רחב של אופני הקרבה. האמונה באל היא סוג של הקרבה שהולידה פולחני עבודת קרבנות, אבל גם פטריוטיזם ודבקות במטרה ומסירות נפש וערבות הדדית ובצע כסף וחמדנות ורכושנות ונדיבות וטוּב לב וחימה שפוכה ואיפוק וסבלנות יתר וסובלנות חסרה ואלימות וכניעה ופחד וגאווה... ועוד ועוד כהנה וכהנה התנהגויות שבהן האדם נותן או לוקח תמורה נפשית משום החסר הנפשי שבו. מבחינה זו אין הפרש בין כבש בן שנה תמים הנשחט בבוקר בבוקר או בין הערביים לבין מסירת שטחי מולדת לאוייב השואף להשמיד את המוסרים. בשני המקרים מדובר בנסיון להשקיט נפש סוערת מן החטא. גם אם החטא מדוּמֶה.

    השבמחק
  2. ישר כוח על הסקירה המרתקת.
    עם זאת עושה רושם שהכותב נתן לתפיסה מוקדמת של מהי העמדה הישראלית האותנטית, אל מול זו האלילית, להשפיע על השיקוף שעשה.
    האם היה הקורבן הישראלי שונה בתכלית מזה של עמי הסביבה? לטענת כותב כן. אבל לאור הנתונים שהוא מציג - נוח יותר ונכון יותר לטעמי לומר שהיו שתי תפיסות שהתחרו אחת בשנייה - תפיסה של קרבן כעונה על צרכי האל (מאכל לאל - 'את קרבני') ותפיסה 'רמבמיסטית' של קרבן כסוג של טקס שמבסס קשר עם אל מופשט מבלי להנכיח אותו ואת התפקיד המלא של הקרבן. מעין שריד של התקופה שבה הישראלים הקדומים הושפעו מהתפיסות האליליות.
    אם הנביאים כל כך יוצאים נגד התפיסות של הקורבן כמהותי - מה יותר טבעי מלהניח שהיה בתקופתם מהותי?! ושמה שהיה נהוג ומקובל הוא דווקא ראיה לא רמבמיסטית של הקרבן.
    'עשו לי משכן ושכנתי בתוכם' - האל שכן במשכן ובמקדש ממש! כך ראו את זה. לכן הקורבן שימש אותו ממש כחלק מהצרכים שלו. זה הגיוני. זה שמאוחר יותר זה השתנה, מצויין. אבל לבוא ולהגיד שזה לא מאפיין את הישראלים הקדומים זה מופרך בעיני. אתה מניח מי היה ישראלי אותנטי כתוצאה של האידיאולוגיה הרמבמיסטית שלך ואז מה שלא נכנס לקטיגוריה הוא שולי או לא רלוונטי....

    השבמחק