יום שלישי, 21 בספטמבר 2010

"עד מאה ועשרים"


רשימת אלים מאוגרית

האמור בחתימת התורה על גילו של משה ובריאותו הטובה בעת מותו, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו לא נס ליחה" (דברים לד, ז), הוא הד מכוון לראשית התורה, לסיפור שבו קוצב ה' את היקף חייהם של בני האדם ושם לו גבול: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם [לתיבה זו נשוב בהמשך!] הוא בשר, ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג).
הסיפור בבראשית ו, א-ד קורא תיגר על המיתוס העתיק של פיו גיבורי ענק, הנפילים, צאצאיהם של זיווגים מעורבים, בני אלהים ובנות אדם, זכו בהאלהה ובחיי נצח. מסורת שכזו מוכרת לנו מסיפורי עמים רבים, כגון מספרות אוגרית, עיר כנענית קדומה שארכיונה העשיר נתגלה במאה הקודמת. שם מסופר על אביהם של כל האלים אשר בא על שתי בנות אדם והוליד מהן את "שחר" ואת "שלם", שנעשו לאלים, יפים ונעימים, וחברים בפנתיאון. דומה הוא מעשה לידת הגיבור היווני רב הכח הרקולס, אשר אביו היה האל זאוס ואמו אלקמון, בת אנוש. אדרבא, ספר בבראשית קובע, כי בני האלהים (שהם על פי תפיסת המקרא רק משרתיו של האלהים, החברים בפמלייתו [ראו לדוגמא תהלים כט, א; איוב א, ו ועוד]) לא יעמידו בזיווגם עם בנות האדם צאצאים אלהיים, גם אם מראם של אלה שונה ונשגב מדמותם של בני תמותה רגילים. אחרי הכל, גם "הנפילים" הם בשר ודם וגם הם לא יחיו למעלה ממאה ועשרים שנה.

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010


אריאל
אריאל סרי-לוי, מחזור ח

אסף ענברי, הביתה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009, 276 עמודים

     לוניה גלר הציע באספה שליד כל בניין מגורים ייבנה בית שימוש, והצעתו לא רק נפסלה אלא גם פגעה בשמו הטוב; "לאיזה שפל הגענו", אמר דב גלבוע לקלרה, "אם אפילו לוניה בא עם רעיונות של זעיר-בורגני."

עלילת הספר 'הביתה' מאת אסף ענברי היא סיפורו (האמיתי) של קיבוץ אפיקים, מימי השומר הצעיר בברית המועצות ועד להפרטה. מעולם לא ביקרתי באפיקים; אך בעת קריאת הספר המרתק הזה, העלה עליי הכתוב כאילו הייתי בין מייסדיו, אחר כך הצלחתי גם להיוולד ולגדול בו ולבסוף קוננתי על התפרקותו. קשה לתפוס שתהליכים היסטוריים וחברתיים דרמטיים כל כך חלפו בשנות חייו של אדם. איך אפשר לסכם עשרות רבות של שנים בפחות מ-300 עמודים? לא חוקר ספרות אנוכי, אך דומני שהסוד טמון במה שאין בספר: מילה מיותרת. ענברי, חד כתער, שועט בין המוני הדמויות והאירועים באלגנטיות מעוררת קנאה

יום שבת, 18 בספטמבר 2010

בעיניו היו שרות ציפורי גן עדן

דבי לזר, מחנכת
דבי

בעיניו היו שרות
צפרי גן-עדן
ונוצות של זהב נשרו
על הספרים
שירי זלדה, תל אביב תשמ"ה, עמוד 74

בבית אנחנו שניים. לכל אחד העותק שלו של שירי זלדה. לכל אחד הזלדה שלו. 
הזלדה שלי היא תיבת אוצר ירוקה מקושטת אותיות צהובות ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. כשם שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום, כך לכל איש יש שם ולכל שיר עת. התיבה נפתחת מאליה בזמן הנכון, במקום הנכון ובשיר הנכון. 
זלדה היא ציפור שיר נדירה המביאה בשורה לכל אדם. דרכה גיליתי שלא חייבים ללמוד בחוג לספרות כדי להבין שירה. בין אם מדובר בנוצות של שמחה או נוצות של עצבות, שיריה שולחים את האדם, בו זמנית, פנימה אל תוך עצמו והחוצה אל מהות העולם והחיים. מנגינת ליבה כעין ניגון עתיק ומוכר הזורם בעורקי כל האדם. 

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

תשוקה לענווה


אלעד
אלעד אנלן, מחזור ו

בספרו "אורח נטה ללון" עגנון חוזר לעיירה בה נולד. בבוצ'אץ', שבספר קוראים לה שבוש, עומדת הקהילה היהודית על סף חורבן. בימיו הראשונים של הרומאן המספר, בן דמותו של עגנון, מתאר את תחילת הסוף באמצעות דימויו העלוב של בית המדרש. למרות זאת, ואולי בשל זאת, הוא לוקח לידיו את מפתחות הבית ומבלה בו זמן רב כפי שעשה בילדותו. על אף אכזבתו מכך שספרי חסידים שנלמדו נעלמו, המספר מצליח למצוא "חיים" במעט העושר שעוד נותר. בעולם הספרים העצום והבלתי מושג, גילויו מזכיר לי את הענווה ההכרחית בתשוקת הקריאה. הוא אומר: "עד שלא יעלמו הספרים המעטים שנשתיירו רוצה אני להביט בהם. ואני נוטל ספר וקורא בו עד לסופו. כל השנים הייתי נוטל ספר ומניחו, נוטל ספר ומניחו, כאילו אין חכמתו של ספר אחד מספיקה לי. פתאום ראיתי שיש בספר אחד כדי לפרנס עשרה חכמים ועדיין לא נסתיימה כל חכמתו. אף ספרים שידעתי בעל פה נראו לי כחדשים. עי"ן פנים לתורה, בפנים שאתה פונה לה היא פונה לך." לוּ אני מבקש להביט בעצמי בזכות אור הספרות, שבמיטבה היא אהבה מפוכחת לחיים, אשוב ואפנה לספרו של אמן הכתיבה העורגת אל החירות, ניקוס קאזאנצאקיס; אשוב ואקרא ב"זורבה היווני". 

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

הסליחה - אנונימית או אישית

אביגיל
אביגיל ארוונה, האוניברסיטה העברית

בימים אלה של הרהורי נפש בחרתי לכתוב על היבט אחד מתוך נושא הסליחה והוא מידת האישיות שבבקשת הסליחה ובקבלתה, וזאת מתוך עיון במקור מקראי. 
בעקבות החטא הנורא, חטא העגל, שביצעו בני ישראל אל מול הר סיני בעוד משה נמצא אצל ה' ומקבל ממנו את לוחות הברית, מחליט ה' שלא לעלות בקרב עם ישראל אלא לשלוח את מלאכו לפניהם במקומו: ‘ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך’ (שמות לד 3-4). לשמע בשורה קשה זו פורץ העם באבל ומשה מתחיל בניסיונות שכנוע לביטול רוע הגזרה של ה'. בהמשך הוא אומר: ‘ויאמר אם נא מצאתי יחן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו’ (שמות לד 9). מילים אלו: ‘אם נא מצאתי חן בעיניך אדני’ בוריאציות שונות, נשמעות גם במקרים נוספים (שמות לג 12, 13, 16) מפי משה ונראה שהוא משתמש בתפקידו ובמעמדו האישי מול האלוהים כדי לבקש את סליחתו וזאת אפילו לא בעבורו אלא בעבור כל עם ישראל החוטא. ואני תוהה מהי מטרתם של דברים אלה, שהרי ברור שמשה, שעליו נאמר: ‘ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים’ (דברים לד 10) ועוד דברים יפים וטובים אחרים, אהוב הוא על ה', ואם כך מדוע מזכיר לו זאת משה בתחילת דבריו? האם זוהי אינה אלא מניפולציה רגשית? ואם כך – האם היא לגיטימית? נראה ששיטה זו פועלת על ה' שכן הוא נענה לעתירותיו של משה ומסכים לבטל את גזרתו: ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו’ (שמות לב 14).

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

משה בניו ויהושע בן נון


משה, מיכלאנג'לו
פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

פרשת "וילך" היא פרשה קצרה, שלושים פסוקים בלבד. במרכזה של הפרשה מתואר תהליך העברת ההנהגה של עם ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיע עידן משה לסיומו, ואת מקומו תופס מעתה "משרתו" (שמות כד, יג ועוד), יהושע בן נון, מי שיעמוד בראש העם במלחמת כיבוש הארץ, כמתואר בספר הנושא את שמו.
שלוש פעמים נזכר יהושע בפרשתנו, כאשר מפעם לפעם גדלה נוכחותו ומתעצמת דמותו. בפתיחתה של הפרשה (פסוקים א-ו) נואם משה בפני העם, מספר להם על החלטת ה' שלא להתיר לו להיכנס לארץ ומזכיר שה' הוא שילחם לבני ישראל במלחמתו לכיבוש הארץ, אף שיהושע הוא שנבחר לעבור לפני העם בדרכו שמה. לאחר מכן כבר עולה יהושע על הבמה ומשה נושא דברים באזניו שלו, "לעיני כל ישראל", ומחזק את ידיו: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ... ואתה תנחילנה אותם" (פסוק ז). ואילו בהמשך הפרשה אומר ה' למשה: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתיצבו באוהל מועד ואצוונו" (פסוק יד), ובשלב זה יהושע הוא הנמען העיקרי של דבר ה'.