יום שישי, 31 בדצמבר 2010

מתחים בהוראת המקרא בין פרשנות מסורתית לבין ביקורת המקרא בחינוך הממלכתי: חקר מקרה


ד"ר איריס יניב,  חיפה [1]

כיצד ללמד את התנ"ך, שהוא טקסט דתי, במסגרות חינוכיות לא דתיות?
ד״ר איריס יניב
הבעיה המרכזית בהוראת התנ"ך בחינוך לא-דתי היא המתח בין הפרשנות המסורתית לביקורת המקרא. גלס (1927) כותב: 
"את כתבי הקודש אפשר לבאר באחת משתי המתודות הללו: או על-פי הקבלה [על-פי המסורת]... או על-פי החקירה, כלומר על-פי המתודה ההיסטורית-בלשנית או מדעית. שתי המתודות האלו סותרות זו את זו ביסודן, וכשאנו משתמשים באחת מהן, איננו יכולים להשתמש שוב בשנייה... כיצד צריך לבאר בבית-ספר החדיש את כתבי הקודש: באופן דוגמטי [מסורתי] או באופן היסטורי-פילולוגי?... אנו עומדים כאן לפני שתי שיטות ניגודיות, שאין שום פשרה ביניהן. והמורה לכתבי הקודש עומד כאן לפני שאלה: באיזו מתודה עליו לבחור, כדי שיורה לפיה את כתבי הקודש?" (עמ' 48, 51-50).

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

'עזה כמוות אהבה' - שיר השירים בהגותו של פרנץ רוזנצוויג

פרופ' יהוידע עמיר, ההיברו יוניון קולג'

מוזיאון ישראל. צילום: יואב מזור
הקישור בין מגילת שיר השירים לבין חג הפסח, אף שהמגילה נעדרת כל ממד היסטורי או לאומי, אינו מובן מאליו. המגילה כולה מדיפה אמנם ריח חזק של אביב, פריחה והתחדשות, אולם ברור, שביסוד הקישור  שבין המגילה לבין חג הפסח עומדת פרשנותה כשירת האהבה שבין אלוהים לבין כנסת ישראל, כביטוי של הברית שנתייסדה ביציאת מצרים. 
שיר השירים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של פרשני המקרא. על פי פשוטו מכיל טכסט קסום זה שרשרת של שירי אהבה ארוטיים, שאין כדוגמתם במקרא כולו. האהובה והדוד, תיאורי גופה המרהיב ותיאורי יופיו חסר המתום, הירידה לגנים והפגישה המלהיבה-מפחידה עם השועלים הקטנים והשובבים - כל אלה לא יכלו להיראות לפרשני המקרא הקלאסיים כמתאימים למקרא וכמשתלבים בו. מן העדויות המפוזרות בספרות חז“ל עולה ויכוח בדבר הכללתה של המגילה בקאנון המקראי. הדרך להבטיח את מקומה בתוך הקאנון נמצאה על ידי פרשנותה האלגורית. יהודים ראו בה שיר אהבה בין אלוהים לבין כנסת ישראל (כשם שנוצרים פירשוה כשיר אהבה בין האל לבין הנפש או הכנסייה). נראה שהפרשנות האלגורית, ולצדה הפרשנות המיסטית, שלפיה נמצא במגיה תיאור מיסטי של האל ושל ’שיעור הקומה‘ שלו, היינו דמותו ומידותיו, הן שקבעו את מקומה של המגילה בין ספרי המקרא. 

יום שבת, 25 בדצמבר 2010

’ניקרא ולא מיתרגם‘

ידוע הנוהג שהיה לתרגם את התורה לארמית בשעת קריאתה בבית הכנסת, פסוק אחר פסוק. לכאורה צריכים היינו לצפות לכך שהתורה כולה, על כל סיפוריה ופסוקיה, תתורגם לארמית במהלך קריאתה בציבור, אולם מתברר כי לא כך היה הדבר. חז“ל מציינים כמה קטעים מן התורה (וכן מספרי הנביאים - לשם ההפטרה) שאין לתרגמם בשעה שהם נקראים בציבור, ואף כמה קטעים מן הנביאים שאין לקרוא אותם בציבור בשום אופן. התוספתא במסכת מגילה (ג [ד], לא) מגדירה זאת כך: ’יש נקראין ומיתרגמין, נקראין ולא מיתרגמין, לא נקראין ולא מיתרגמין‘, ובכמה מקומות בספרות חז“ל מופיעות רשימות המפרטות אילו הם קטעי המקרא הנכללים בתוך כל אחת מן הקטגוריות האלה. מרשימות אלה עולה כי חז“ל התעניינו בתרגום הארמי, ופיקחו על דרך הצגתו בציבור. לכל הפרטים שברשימות, בכל שלוש הקבוצות, ישנו מכנה משותף ברור: אלו קטעים שחכמים חשו שיש בהם צד בעייתי כלשהו.

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

הספד לזכרו של שמריהו טלמון

פרופ' שלום פאול, האוניברסיטה העברית

בשעת חדוותה, חדוותה; בשעת אבלה, אבלה (בראשית רבה כז, ד).
בשעת חדוותה
שמריהו, חמישים ושתיים שנים חלפו עברו מאז שהיכרתי אותך לראשונה. ישבתי בכל שיעוריך באותה שנה ונתרשמתי עמוקות הן מידיעותיך וצורת הוראתך, והן מאישיותך הקוסמת והכריסמטית, מרצה המדבר צחות בלשון צֵחה. אז הייתָ בדרגת מדריך ולימדתָ, בין היתר, את השיעור הראשון כמדומני באוניברסיטה על מגילות קומראן. קשרים הדוקים וחמימים נקשרו בין המרצה לַתלמיד, ונהגתָ להסיעני הביתה למעונות בבקעה על גבי הטוסטוס המפורסם שלך, ואף הזמנתָ אותי לסעוד בערב שבת אצלך ויונינה ז"ל, ושם, בנוכחות עגנון, כיבדתָ אותי לזמן לאחר הסעודה. רק פעם אחת גרמתָ לי אכזבה מרה. בשיעור על ספר זכריה, היטלתָ עלינו את המטלה לעמוד על הפירוש של הסוסים בעלי הצבעים השונים בנבואתו. בבוא העת, כששאלתָ מי יכול להציע פירוש לצבעוניות זו, דממה מבישה נפלה באולם, אין אומר ואין דברים. ואתה, קמתָ והלכתָ והפטרתָ אחריך, אם אין אתם מתכוננים לשיעור, אין ברצוני ללמדכם – קמתָ והלכתָ! כמה התאכזבתי, כי חיכיתי שבוע ימים לשיעור זה ונאלצתי להמתין עוד שבעה ימים עד שניפגש שנית וסוף סוף אשמע את פשר הדברים.

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

לזכרו של פרופ' שמריהו טלמון ז"ל

[1QIsa[b
ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

פרופסור שמריהו טלמון הלך לעולמו ב-15 בדצמבר 2010 והוא בן 90 שנה.
היה חוקר דגול. קידם את המחקר בתחום ביקורת נוסח המקרא - מסירת הנוסח והתרגומים העתיקים; חקר ספרות קומראן - נוסח, אמונות ודעות, הלוח של כת מדבר יהודה; הבנת המקרא כספרות - מוטיבים, זיקות בין חקר הנוסח לחקר הסגנון; אמונות ודעות במקרא; החברה הישראלית בתקופת המקרא, במיוחד בתקופת שיבת ציון; ותולדות השומרונים. עבודת הדוקטור שלו בהדרכת י"א זליגמן היתה: 'כפלי גרסה: תופעת יסוד בתולדות המסירה של נוסח המקרא'. חיבר ספרים רבים ומאות מאמרים. היה חתן פרס ישראל במקרא לשנת  תשנ"ז (1997). עמד בראש מפעל המקרא (תחילה יחד עם חיים רבין ומשה גושן-גוטשטיין) שמיועד להפיק מהדורה מדעית של המקרא עם חילופי נוסח מהתרגומים העתיקים, ממגילות מדבר יהודה, מספרות חז"ל ומכתבי יד עבריים מימי הביניים. ערך (בעצמו או עם אחרים) כמה מהכרכים של כתב העת של מפעל המקרא, טקסטוס. קישר בין חקר המקרא לאומנות, סוציולוגיה והגות יהודית ונוצרית (כולל שיח עם הותיקן). היה מורה רב קסם. העמיד תלמידים הרבה ומילא תפקידים בכירים, ביניהם דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים (1975-1978). שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם. תרם ספריה בת 10,000 ספרים למכון שלום הרטמן בירושלים. ספר היובל לכבודו, 'שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדום' (ערכו עמנואל טוב ומיכאל פישביין), יצא לאור בשנת 1992.

יהי זכרו ברוך.

יום שלישי, 7 בדצמבר 2010

שירת דבורה, שירה וסיפור

יעל מראה לברק את סיסרא המת
כהפטרה לפרשת ’בשלח‘, שבמהלכה באה שירת הים, נבחרה שירה אחרת, שירת דבורה (שופטים ה), המספרת על ניצחון בני ישראל על הכנענים ועל נפילת מצביאם, סיסרא, בידי אישה, יעל אשת חבר הקיני. הספרדים קוראים את השירה בלבד, ואילו האשכנזים קוראים גם את הפרק הקודם לה, זה המספר בפרוזה את קורות אותו ניצחון. השוואת השירה והסיפור העוסקים באותו נושא מגלה שיש ביניהם כמה הבדלים. 

תיאור מותו של סיסרא מידיה של יעל שונה בין השירה לסיפור. דומה כי חוסר ההתאמה בין שתי מסורות אלה במקרה זה הוא תוצאה של עידון מסורת קדומה שסיפרה בלעג על הריגת סיסרא בשנתו לאחר שבא על יעל. רכיבים מינייים אלה סולקו מן הסיפור כדי לשמור על כבודה של הישועה האלוהית ועל כבוד האישה שבידה נתן ה‘ את סיסרא (ד, ט).

יום שני, 6 בדצמבר 2010

על הברכה ועל הקללה

בלעם מברך את בני ישראל
פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

רבים ומגוונים עד מאד הם נושאיה של פרשת משפטים. מכולם בחרנו לעיין בדין אחד: ’אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר‘ (שמות כב, כז). שתי צלעות הכתוב, הבנוי על דרך התקבולת השירית, מעמידות ’אלוהים‘ כנגד ’נשיא בעמך‘, ו‘לא תקלל‘ כנגד ’לא תאר‘. שני השורשים קל“ל ואר“ר הם היפוכו של השורש בר“ך. וראה: ’והבאתי עלי קללה ולא ברכה‘ (בראשית כז, יב); ’ואברכה מברכיך ומקללך אאר‘ (שם יב, ג). 
המקרא משקף את אמונת בני האדם בכוחן של הברכה והקללה, כאילו יש למילים היוצאות מפי האדם, ומה גם נכבדים בעמם, זקנים או נביאים, כדי להטות את מהלך האירועים לטובת המבורך או לרעת המקולל. לאמונה זו בברכה ובקללה יש פנים רבות, על דרך הקמיעות השונים, או קערות שעליהן חקוקים דברי הגנה ועזרה, טכסי קללה והשבעות וכיוצא בהם. באמונה זו טמון גם יסוד בלתי מוסרי: בני אדם עלולים לעשות שימוש לא נאות בכוח הברכה והקללה, לגמול טוב לעושי רע או להרע לעושי טוב. דומה כי זה הטעם שבעטיו מבקשת הדת הנאצלת לשרש אמונה זו ללמדנו כי אך ורק האלהים, הדיין העליון, השופט בצדק את עולמו, יכול ורשאי לברך ולקלל, להיטיב ולהרע. נקודה זו עולה בבירור משני סיפורים בתורה.

איך נשמעת שירת הים בארמית?

חציית ים סוף, דורה אירופוס
פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

’אשירה לה‘ כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים‘ (שמות טו, א) - במילים אלה נפתחת השירה ששרו משה ובני ישראל לאחר מעבר ים סוף. על מילים אלה חוזרות גם מרים והנשים היוצאות אחריה ’בתופים ובמחולות‘ (שם, פסוק כ-כא). שירה מפורסמת זו - שבגללה מכנים את השבת שבה קוראים את פרשת ’בשלח‘ בשם ’שבת שירה‘ - משמשת כקריאת התורה גם בשביעי של פסח, הוא היום שעל פי המסורת התרחשה בו קריעת ים סוף.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

מה היא ’כברת ארץ‘?

מקום מותה של רחל בשעת לידת בנימין מצוין באופן מפורט בבראשית לה, טז: ’ויסעו מבית אל, ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה‘. תיאור דומה מופיע בפרשת ’ויחי‘, כאשר יעקב מספר ליוסף על מקום קבורתה של רחל: ’ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם‘ (בראשית מח, ז). לפי ההקשר, נראה שהכוונה בביטוי ’כברת ארץ‘ בשני כתובים אלו היא לציין מרחק כלשהו. ביטוי זה מופיע במקום נוסף במקרא, בסיפור אודות גיחזי הרודף אחר נעמן, לאחר שזה הלך ’כברת ארץ‘ (מלכים-ב ה, יט), וגם שם נראה שזו אכן כוונת הביטוי. 

יום חמישי, 2 בדצמבר 2010

סמלי שבטי ישראל


סמלי השבטים על דלתות 'ביקור חולים'
נחושת; עיצוב: זאב רבן; ריקוע נחושת: יעקב גור-אריה וחביב אנזה; בית החולים ’ביקור חולים‘, ירושלים 1928-1929


בכניסה לבית החולים ’ביקור חולים‘ שבירושלים שלושה זוגות של דלתות. זוג הדלתות המרכזי מעוטר בסמלי השבטים הרקועים בשנים-עשר מדליונים. הסמלים מאורגנים בשני טורים וסדר הופעתם נקבע על פי השייכות לאמהותיהם: לאה, בלהה, זלפה ורחל, ויש לעקוב אחריהם מלמעלה למטה ומימין לשמאל. רוב הסמלים מבוססים על ברכת יעקב לבניו המופיעה בפרשת ’ויחי‘ (בראשית מט, ג-כז) והם מלווים בכתובת מזהה.

יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

צוואת דוד לשלמה בנו

המלך דוד, ג'וליה מרגרט קמרון
פרשת ’ויחי‘ מספרת על ימיו האחרונים של יעקב: הברכות שבירך קודם למותו את שני נכדיו, אפרים ומנשה, ואת שנים-עשר בניו, בקשתו האחרונה להיקבר בארץ כנען, מותו, חניטתו וקבורתו עם אבותיו במערת המכפלה אשר בחברון. וכן מסופר בפרשה גם על בקשתו האחרונה של יוסף מאחיו שיביאוהו לקבורה בכנען, מותו חניטתו וקבורתו (הזמנית) ’בארון במצרים‘. (על קבורת עצמות יוסף בכנען מסופר ביהושע כד, לב.) לאור זה ברור מדוע נבחר במנהגי כל העדות כהפטרה לפרשת ’ויחי‘ סיפור פטירתו של דוד המלך: צוואתו לשלמה בנו, מותו וקבורתו עם אבותיו בעיר דוד (מלכים-א ב, א-יב). קריאת התורה וההפטרה עוסקות לפיכך בדבריהן האחרונים ובקבורתן של שלוש מן הדמויות המרכזיות בתולדות עם ישראל: יעקב, יוסף ודוד.