יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

מעשו בן יצחק לאדום, רומי והנצרות

פרופ׳ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית
גלואצ'ינו אסרטו, הבכורה עבור נזיד עדשים

המילים "ואלה תולדות יצחק" (בראשית כה, יט) פותחות תקופה חדשה בקורות האבות: הופעתם על במת ההיסטוריה של יעקב (הוא ישראל) ושל עשו (הוא שעיר ואדום). מעתה ילוו שני האחים, העמים  שיצאו מהם (כולל עמלק, נכדו של עשו!), שמותיהם ומה שהם מסמלים את האירועים שעם ישראל יטול בהם חלק, עד לימינו.

בשירו של ח"נ ביאליק, "יעקב ועשו – הגדה בפי העם" (שירים – מהדורה מדעית [בעריכת דן מרון], תל אביב תשמ"ג, עמ' 172 ואילך) מתוארת מערכת היחסים שבין היהודי במזרח אירופה, בעל המרזח, לבין לקוחו הנוכרי הגס, במונחים ובמושגים הלקוחים מסיפור יעקב ועשו המקראי. יעקב מתנה את מר גורלו, "מחמס אח פושע על צואר נרדפתי", "מטל השמים משמני ארץ' כה אב ברכתני – ואי ברכתך?", ואילו עשו הרעבתן ליין תובע ממנו: "בעל בית המרזח, ישראל, תנה יין, אך אל נא תעקב [=תרמה]!". שיר זה הוא אחד הביטויים לתהליך ארוך ומורכב שבסופו נעשו יעקב ועשו סמל לישראל ולאומות העולם,  בעיקר בארצות הנצרות. לתהליך זה נקדיש את דברינו.
ניתן לעקוב אחרי תהליך זה לאורך הספרות כולה. ראשיתו במקרא גופו. בספר בראשית מסופר על שני אחים, בני יצחק, ועל מערכת היחסים המורכבת שביניהם, אך כבר בתורה עצמה זו נעשית למערכת של יחסי קירבה-יריבות בין שני עמים. על פי המסופר בספר במדבר אומרים האדומים לעם ישראל: "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (כ, יח), בעוד שעל פי ספר דברים מצטווה משה: "אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר... אל תתגרו בם" (ב, ד). עם הזמן נעשו היחסים מתוחים יותר, והנביא מלאכי – שדבריו נקראים כהפטרה לפרשת "תולדות" – שם בפי ה' את המילים "ואת עשו שנאתי", ואילו הנביא עובדיה, בשלהי הבית הראשון, לועג לעם האדומי: "הנה קטון נתתיך בגויים, בזוי אתה מאוד" (פסוק ב). אט אט נעשה השם "אדום" כינוי לכלל שונאי ישראל והנלחמים בו, שהרי מזמור הקינה על חורבן הבית בידי בבל, שראשיתו במילים "על נהרות בבל", מסתיים בבקשה: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האמרים ערו ערו עד היסוד בה" (פסוק ז), ו"אדום" הוא כבר כינוי לאויב בכלל.
ומה שהחל במקרא המשיך ביתר שאת בספרות חז"ל. בשעה שאדום כעם או כממלכה לא היה על הבמה ההיסטורית, נעשה שמו פנוי לשם תיאור כל אויב ושונא חדש, ובעיקר האימפריה הרומאית או הביזנטית, ומאוחר מעט יותר הדת הנוצרית, דת האימפריה מאז ראשית המאה הרביעית. מדרשים רבים עוסקים בעשו כאשר כוונתם בבירור לרומי או לנצרות, כגון האמור במדרש בראשית רבה, בן המאה החמישית, על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב), המתאר את סבל הריונה של רבקה: "בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות – יעקב מפרכס לצאת... ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודה זרה עשו רץ ומפרכס לצאת" (סג, ו). יעקב ועשו נעשו כאן סמל לעמים שיצאו מהם והם שונים זה מזה על פי דתם, וכן על פי מאפייני התרבות שלהם: "אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהילים יד, א) – זה עשו הרשע. ולמה נקרא שמו נבל? על שם שמילא את כל העולם נבלות [=מעשי נבלה], העמיד בתי קיקלין [=בתי בושת] בתי טיטראות ובתי קרקסיאות בתי עבודה זרה" (מדרש תהילים לפסוק). ולתנא ר' שמעון בן יוחאי, בן המאה השנייה, מיוחס המאמר כי "בידוע, שעשו שונא ליעקב" (מדרש ספרי, בהעלותך, סט) – קביעה על-זמנית המלמדת כי אין שום תקוה ליחסי רעות בין צאצאי האחים.
אנשי ימי הביניים ירשו מחז"ל את הזיהוי בין אדום לבין הנצרות והמשיכו בפיתוחו, במקביל להרחבה שעבר השם "ישמעאל" ככינוי למוסלמים ולארצות האסלאם. הפייטן ר' אברהם אבן עזרא, למשל, מקונן ואומר כי "ביד ישמעאל לבוז היינו / נסנו אל אדום ולא חיינו" (בפיוט שראשיתו במילים "איה נבואות נביאים קדומים"), ואילו בדיון על המלכויות שעם ישראל היה כפוף להן – הנוצריות מכאן והמוסלמיות מכאן – נעשה שוב ושוב שימוש בידי חכמים, אשר נאנקו תחת עולו של האסלאם, במטבע הלשון: "תחת אדום ולא תחת ישמעאל" (כך, למשל, רבנו בחיי בן אשר בפירושו לדברים ל, ז). ביטוי נוסף לזיהוי שבין אדום לבין העולם הנוצרי מצוי, למשל, במחרוזת האחרונה שבפיוט הידוע "מעוז צור": "דחה אדמון בצל צלמון", שעניינו בקשה שה' ידחוף, ישליך, את האדום, את ארצות הנצרות, אל צל המוות. וניתן להרבות בדוגמאות מעין אלה.
מורשת ימי הביניים המשיכה את חייה בתקופות שלאחריה. הסופר מנדלי מוכר ספרים, למשל, מתאר מפגש בין עגלונים יהודים, שעגלותיהם נתקעו במים, לבין עגלונים נוכרים שבאו לעזרתם, במילים אלה: "והערלים... עמדו לנו בשעת דחקנו ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן האמת המים בשלום... בכוח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי ומדחיפתם היה ניכר שהידיים ידי עשו, אבל אנו, להבדיל, אין כוחנו אלא בפה – הקול קול יעקב" (ספר הקבצנים, פרק א, עמ' צב). שירו של ביאליק שנזכר לעיל קרוב מאוד באופיו וברוחו לתיאור זה.
ראינו אפוא כיצד שימש הסיפור המקראי כדגם-היסוד לבניית מערכת היחסים שבין עם ישראל לבין הרבה מאומות העולם. באותו אופן נעשה סיפור יציאת אברהם מבית הוריו וממולדתו לסיפור העליות הרבות של יהודים לארץ ישראל; סיפור העקידה המקראי – סיפור שדרכו נבחנה בכל דור שאלת הנכונות למות על קידוש השם; וסיפור יציאת מצרים – סיפור מאבקו של האדם בכל מקום ובכל זמן למען חירותו. וכל זה בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תולדות, (תשס"א 2000)

ראו גם: סיפור לידת יעקב ועשו


תמונה: גלואצ’ינו אסרטו,  יעקב נותן לעשו נזיד עדשים תמורת הבכורה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה