יום שלישי, 24 במאי 2011

דברי אמת: על האמינות ההסטורית של המקרא

ניר עידן, האוניברסיטה העברית, תכנית 'אמירים'

האדם שחיבר בזמן שלטונו של יאשיהו מלך יהודה את היצירה המכונה 'ההיסטוריה הדויטרונומיסטית' עמד על קו התפר בין המיתוס הקדמון למדע ההיסטוריה. הוא לא עסק רק בעריכת המיתוסים הקדומים של ראשית האומה ולא רק בתיאור ביקורתי של מציאות ההווה בו חי. יצירתו הקיפה גם מיתוס וגם היסטוריה. תפקידו היה לחבר את שני החלקים יחדיו ולהעניק לעמו את החוליה המקשרת.

ראשית על זיהוי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית עם תקופת יאשיהו. עמדה זו, עליה חוזרים חוקרים שונים כגון פינקלשטיין, נאמן וכוגן [1], נראית לי ההגיונית ביותר. זמן כתיבה מאוחר יותר מעלה בעיות לשוניות רבות [2] שניתן לפתור רק באמצעות ייחוסן לזיוף מכוון. זיוף שכזה דורש עורמה ותודעה היסטורית במידה שאיש לא העלה על הדעת אפילו אלף שנים מאוחר יותר, כשנכתבה 'מתנת קונסטנטינוס'. זמן כתיבה מוקדם יותר רק דורש עוד ועוד עריכות מאוחרות כדי להכניס את המידע החדש, דבר שאחידותו הרבה של הטקסט מצביעה נגדו. בנוסף, אם זה המקרה, אפשר פשוט להחליף את 'המחבר' מתקופת יאשיהו ב'עורך' מתקופה זו.

יום חמישי, 19 במאי 2011

"עד מאה ועשרים"


האמור בחתימת התורה על גילו של משה ובריאותו הטובה בעת מותו, "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים לד, ז), הוא הד מכוון לראשית התורה, לסיפור שבו קוצב ה' את היקף חייהם של בני האדם ושם לו גבול: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם [לתיבה זו נשוב בהמשך!] הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג).
הסיפור בבראשית ו, א-ד קורא תגר על המיתוס העתיק שעל פיו גיבורי ענק, הנפילים, צאצאיהם של זיווגים מעורבים, בני אלוהים ובנות אדם, זכו בהאלהה ובחיי נצח. מסורת שכזו מוכרת לנו מסיפורי עמים רבים, כגון מספרות אוגרית, עיר כנענית קדומה שארכיונה העשיר נתגלה במאה הקודמת. שם מסופר על אביהם של כל האלים אשר בא על שתי בנות אדם והוליד מהן את "שחר" ואת "שלם", שנעשו לאלים, יפים ונעימים, וחברים בפנתאון. דומה הוא מעשה לידת הגיבור היווני רב הכוח הרקולס, אשר אביו היה האל זאוס ואמו אלקמון, בת אנוש. אדרבא, ספר בראשית קובע, כי בני האלוהים (שהם, על פי תפיסת המקרא רק משרתיו של האלוהים, החברים בפמלייתו [וראו לדוגמה תהילים כט, א; איוב א, ו ועוד]) לא יעמידו בזיווגם עם בנות האדם צאצאים אלוהיים, גם אם מראם של אלה שונה ונשגב מדמותם של בני תמותה רגילים. אחרי הכול, גם ה"נפילים" הם בשר ודם וגם הם לא יחיו למעלה ממאה ועשרים שנה.
והנה, מעשה מות משה, המתמודד עם המסורת המיתית שעל פיה משה לא מת - כדרכם של בני תמותה הזוכים להאלהה), מבקש לומר: אכן, שונה הוא משה מכל אדם בשר ודם שעל פני האדמה, ואין קרוב ממנו אל האלוהים. זו הסיבה שהוא, ולא אחר, מגיע אל הגבול העליון של חיי האדם, מאה ועשרים שנה, בבריאות מושלמת, ואז נוטל ממנו אלוהים את נשמתו. מכאן ברור אפוא כי משה איננו לא אל ולא בן אל אלא אדם יחיד ומיוחד, שחסד אלוהיו שרה עליו מלידה ועד מוות.

יום ראשון, 15 במאי 2011

מגילת המקדש


קטע ממגילת המקדש

המגילות שנתגלו מאז שנת 1947 במדבר יהודה, והמכונות בשמות שונים כגון "מגילות מדבר יהודה", "מגילות כת ים המלח" ועוד, כוללות מספר גדול של קטעי טכסטים בעברית, ארמית ויונית, שנכתבו ברובם בין אמצע המאה השלישית לפנה"ס לבין שנת 70 לספירה. הקטעים מגוונים באופיים ובתכניהם: יש בהם קטעי מקרא וביאורים למקרא, תעודות היסטוריות, יצירות ספרותיות, תפילות והמנונות, נוהלי חיים ותקנונים, ספרי חכמה ועוד ועוד. בקומראן אשר לשפת ים מלח נתגלו מגילות באחת-עשרה מערות (הממוספרות על פי סדר גילויין מ-1 עד 11) ובהן מאות רבות של קטעים. גילוי המגילות הרחיב מאוד את ידיעותינו על התקופה, אנשיה, דעותיהם, וכיוצא באלה. מחקר ער נסב סביב שאלת זהותם של מחברי המגילות ורבים רואים בהם את כת האיסיים או כת יהודית אחרת שהיתה קרובה ברוחה ובתורתה אל הקבוצה החברתית שבתוכה צמחה בסופו של דבר הנצרות. 

יום שישי, 6 במאי 2011

יהושע של חז"ל



יהושע, המצביא והמנהיג, כובש ארץ כנען בסופה, מצטייר בספרות חז"ל, אם ניתן להכליל ספרות רחבת ממדים זו, באור שונה, רך הרבה יותר. חכמים אינם מתעלמים ממעשהו בכיבוש הארץ, אך מעדיפים להדגיש דווקא את מיקומו בשרשרת מסירת התורה שעל פה (כאמור בראש מסכת אבות שבמשנה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ...") ולהציגו בעיקר כתלמיד חכם, רב ומחוקק דתי (ראו הלכות שקבע על פי הבבלי, בבא קמא פ ע"ב - פא ע"א). אפשר להציע כמה הסברים למגמה זו של חכמים, אך נראה שהעיקרי שבהם הוא הרצון להמעיט בחשיבותו של הכוח הפיזי ולהדגיש במקומו את החוסן הדתי, את ההלכה, קיום המצוות ולימוד התורה. חז"ל, שהיו עדים לכישלון המרד הגדול ברומאים, לחורבן המקדש ולתוצאות המרות שהביא מרד בר כוכבא על עם ישראל, נוטים למעט בהדגשת כוחן הצבאי-מלחמתי של הדמויות המקראיות (כגון שמשון או דוד) ולהדגיש תחת זאת את אופיין כדמויות מופת דתיות.

יום רביעי, 4 במאי 2011

יהושע כמשה, משה כיהושע


בדברים פרק לא מצוּוה יהושע, תלמידו של משה: "חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנוכי אהיה עמך" (פסוק כג), ודברים דומים שב ומצווה ה' ליהושע בראש ספרו: " ... כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, לא ארפך ולא אעזבך. חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם" (א, ה-ו).
הבטחתו של ה' להיות עם יהושע כדרך שהיה עם משה עולה בקנה אחד עם ריבוי קווי המיתאר של דמות יהושע הגזורים על פי מידותיו של משה, בחינת "מעשה אבות/מנהיגים סימן לבנים/ממשיכיהם". כך, למשל, נס קריעת הירדן, החותם את מעשה יציאת מצרים ומבשר את הכניסה לארץ. בסיפור הנס הזה מהדהד מעשה קריעת ים סוף, הפותח את סיפור שחרורם של ישראל מעול המצרים. בסיום סיפור קריעת הירדן נאמר: "ביום ההוא גידל ה' את יהושע בעיני כל ישראל ויראו אותו כאשר יראו את משה כל ימי חייו" (יהושע ד, יד; השוו עוד ג, ז). דברים אלה מזכירים את האמור בעקבות קריעת ים סוף: "...וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו "(שמות יד, לא). גם בתיאור עצירת הירדן, שבמהלכה "מי הירדן ... [עמדו] נֵד אחד" (יהושע ג, יג), מהדהדים דברי שירת הים אודות מי ים סוף ש"נצבו כמו נד" (שמות טו, ו).