יום ראשון, 27 בינואר 2013

עיון בעקבות איון: מחשבות על ערך החיים

שראל פכטר, רפואה, הדסה עין-כרם

הולדת כוכבים
“ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר; ועל כרחך אתה נולד; ועל כרחך אתה חי; ועל כרחך אתה מת; ועל כרחך אתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא” (משנה, אבות ד, כב). באופן אירוני, דווקא הדברים בעלי המשקל וההשפעה הגדולים ביותר הנוגעים לאדם, יצור רצוני כביכול, אינם נתונים כלל לבחירתו. המשפחה אליה הוא נולד, סביבתו, תכונותיו הפיסיות ויכולותיו האינטלקטואליות, כולם מושלכים עליו כתסריט על השחקן. אך מעל כל אלה הרי שעצם קיומו, ההשתתפות במרתון הקוסמי, מבליח מן האין ומסתיים כהרף עין, ללא תלות והתחשבות ברצונו.
אם להשתמש בעקרון הקרטיאזני הראשוני, הרי שאותו קיום, הוא למעשה הדבר הוודאי והמוחשי היחיד שיכול להשיג האדם עם התפתחות תודעתו. משלב זה ואילך, העבודה וההשלמה עם אותו נתון ראשוני הינה תהליך מורכב ומבלבל. בהינתן קיומו, האדם מנסה להמציא לו הצדקה, לברר נחיצות, אשר יסבירו אותו כיחיד מובדל בתוך סבך אנושי בלתי נדלה על פני מליוני שנות היסטוריה. אם נשאיל את שם ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות" (1946).

בנקודה זאת, עושה האמונה הדתית שירות רב לאנושות, באשר היא מעניקה נקודת מהות התחלתית לכל אדם ואדם. היא הופכת כל פרט לברוא "כי בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). החיים על פני האדמה הינם התגשמות, בזעיר אנפין, של האלוקים. כך חיי האדם מוצאים ממעגל החיים הטבעי והבנאלי, לא עוד "ואין חדש תחת השמש" (קהלת א, ט) אלא מסלול בו האדם מתבקש לרצות את אלוקיו, ללכת לאורו וכתוצאה מכך גם להישפע מטובו וכולליתו “כי הוא חייך” (דברים ל, כ).  מחד גיסא, אלו חיים עם אחריות, חיים בהם לכל שנייה ושנייה יש חשיבות וייעוד. מי ירהיב עוז ויהין להביא לתומם , מבעוד מועד,  תחת ההגדרה של המתת חסד, חיים שהחל מראשיתם ועד סופם תלויים וקשורים במקור הבריאה? מאידך גיסא, כאשר האדם זונח את מהותו, הרי הוא מקים את הגולם על יוצרו ונותר ככלי סדוק שאינו יכול להכיל דבר, וכי מה תוחלת תהא לכלי ריק זה? נתינת משמעות לחיים מקדשת אותם על ידי הצבתם בצימוד לערך עליון בלבד, הפרתו תוביל לחוסר נחיצותם כמצע.
הדת הואשמה רבות לאורך השנים, בעיקר מכיוונים משכילים, על הטיית ההמונים, וניצול ציני של צרכים ורצונות. סיפוק משמעות מתוך אינטרסים אישיים ואנושיים של מנהיגיה. למעשה, תורות מוסר והשכלה למיניהן, ואף תנועות ירוקות או בעלות אידיאולוגיות אלטרנטיביות אחרות, שרואות  עצמם כטוטאליות ומקיפות, מספקות לאנושות את אותו המצרך. ערך עליון להיתלות בו, תוך הפחת  משמעות בחיי האנשים.
הדילמה מתחילה כאשר אומרים נואש מכל אידיאולוגיה כוללנית, כאשר האדם אינו רק אתאיסט המסרב לקבל את החיים בצל האל, אלא מסרב לקבל את ההטרונומיות שבכל צו מוסרי כוללני או אמת כוללת אחרת. אדם זה ניצב מול קיומו, ללא כל ערך שירומם את חייו ויספק להם משמעות, או אז תעלה ביתר שאת שאלתו הנוקבת של קאמי, בהסר כל משמעות או חשיבות לחיים, מדוע לא להתאבד? שאלה זו חזקה מכל דיון אודות הפסקת חיים בגלל מצב אי נוחות זה או אחר. באין אידיאל, כאשר הנרטיב המציב את האדם כחלק מפרויקט קוסמי, תבוני, עם יעד מוגדר, נגוז, מדוע לו לאדם הקיום עצמו?
אף על פי כן, אנו לא מוצאים אנשים המאבדים עצמם לדעת מתוך כובד ראש ומסקנות פילוסופיות. יצר הקיום הטבוע באדם מקדמא דנא הצליח לספק לעצמו את משמעות החיים. איכות הקיום, לא הקיום עצמו כי אם התחושות, החוויות וההנאות המספקות את האדם בחייו היומיומיים, הן אלו שמניעות את חיי האנושות. לא בתור אידיאלים חובקי תבל אם כי בתור אלמנטים  המאפשרים ודוחפים הלאה. בהתאם, כאשר ימנעו כל ההנאות, הספריטואליות והמטריאליות, ממילא לא יהא דבר שיצדיק את המשך הקיום כמצע נתון. אדם שישכב דואב וכואב ומרותק למיטתו, הרי שניתוקו מנחושתי ייסוריו - חסד הוא. 
על גבי שורות אלה לא אתיימר להכריע לכאן או לכאן במחלוקת הערכית הנוגעת לסוגיית המתות החסד. היא מייצגת את מלחמתן של תקופות, דתות ואמונות. זאת ועוד, ברי שהחלוקה אינה כה דיכוטומית, כאשר אלה (האידיאליסטים) מכירים אף באיכות החיים והללו מכבדים האפשרויות המוענקות על ידי אידיאלים, אך סוף כל סוף, מוקד הגישות, האידיאל הרחב מחד גיסא ואיכות החיים מאידך גיסא, נשאר בעינו. 
אציין עוד נקודה אחת בקשר לגישה הפוסטאידיאליסטית, הרואה את איכות החיים כמצדיקתם.  ישעיהו ליבוביץ' בזמנו  עמד על המשמעות המבעיתה של הגישה, ועל הקלות בה מתן אור ירוק להמתות חסד יכול להדרדר למקרים נוספים וגבוליים: על סמך מה נוכל לאמוד את הצדקת הקיום על סמך חוויתו? מי יערוב לנו שלא נחזור למצב ספרטני ונאצי של הריגת מוגבלים מנטלית ופיסית? הרי שעם הקהות הערכת החיים, בגין הסרת המשמעות הטרנסצדנטית והכוללנית, אנו עלולים בנקל להדרדר למצב של איש את אחיו חיים בלעו. 
באין הסכמה על ערך כללי, ובאין דרך להוכיח אחד כזה לו היה, הרי שפעולה אקטיבית של המתה מבעוד מועד, היא הצבתו של ערך מסוים מעל האחרים ללא הצדקה פילוסופית או לוגית. באותה המידה, השארת אדם על מכונות ומניעת מותו במתכוון גם היא פעולה בשם ערך או אמונה כלשהי וגם ממנה צריכים להמנע. כהוראה כללית נראה שמוטב להשאיר את ענייני החיים והמוות בידי המציאות, יהא זה אלוקים, הטבע או הגורל, איש לפי אמונתו, ברם מחוץ לפועל ידו.    

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה