יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

הקסם הספרדי והניחוח הירושלמי של אורציון ישי

אוריציון ישי איש ירושלים
צילום: הרצל חקק
הרצל חקק, משורר

אורציון ישיהסופר הירושלמי הלך השבוע לעולמו. במהלך השנה, הוציא לאור קובץ סיפורים חדש "ספר כתום". לפני כשנה נפגשתי איתו כדי להבין את המניעים לכתיבתו, לתהות על הקסם הספרדי בין השורות, על הלחן הירושלמי המפעים את סיפוריו. אורציון ישי מספר על חייו, על כתיבתו, על חדוות היצירה.
דבריו מאירים דמות של יוצר מרתק, סופר שהיטיב לספר את סיפורה של ירושלים, סיפורם של האנוסים, סיפורה של הקומדיה האנושית שכה משכה אותו.
יהי זכרו ברוך.
הרצל חקק

ביום ראשון, ג' מרחשוון תשע"ד , 6 באוקטובר 2013 הובא למנוחות הסופר אורציון ישי. הוא נפטר בשבת, לאחר ייסורים ממחלה קשה. קהל רב הגיע לבית ההלוויות בהר המנוחות בירושלים. חבריו הספידו אותו, תלמידים, מורים שעבדו עמו, ובאתי להספידו כיושב ראש אגודת הסופרים העברים. מותו השרה על כולנו צער כבד. אבידה גדולה לספרות העברית, חבר יקר שלנו הלך לעולמו, הסופר אורציון ישי.
לאחרונה הוציא ישי לאור קובץ סיפורים חדש "ספר כתום" – ספר שמצטרף לספרו הקודם –  "לשתוק עם פרננדו"  -גלריה של ספרים מרתקים. לא שכחנו את "חבצלות לקצין צעיר" ואת קובצי סיפוריו הקצרים. היקף יצירתו היה מרשים, והמשוב החיובי מן הביקורת ומן הקהל שווה התייחסות מיוחדת. 
לפני שנה הלכתי לראיין אותו. רציתי להבין את דרכו, לעקוב אחר מסלול יצירתו. למי שלא מכיר, אורציון הוא סופר ומחנך – ומשורר בנשמה. עטור פרסים ספרותיים – ובין היתר - זוכה פרס היצירה של ראש הממשלה.
אורציון ישי ידע לכתוב בדרך שובת לב, ידע לקחת אותנו בספריו לדרך עשירה בתובנות: למסע בעקבות אהבות וזיכרונות, ועדיין נשמתו מרחפת בירושלים. אחד הסיפורים המרכזיים שלו, הסיפור על הנזירה קלרה, מגלה פכים די נשכחים, רמזים מרתקים על יהדות וזהות, ומוביל אותנו בעקבות ההיסטוריה המופלאה של האנוסים.
ישי היה ונשאר כל ימיו ירושלמי והוא גם ספרדי, והזהות הכפולה הזו מהלכת קסם על הסיפורים. הקובץ האחרון שמשך את תשומת לבי הוא "לשתוק עם פרננדו": אנו חשים את הקשר לניבים ספרדיים, ללשון הלאדינו, מגיעים בעקבות אחד מסיפוריו לאראגון הקסומה בספרד, ולומדים ניבים אבודים, שמוצאם מן התקופה של טרם הגירוש. 
נשמתו המוסיקלית של אורציון ישי מפעפעת בסיפורים, ומי שקורא נסחף אחר הלחן הנסתר המוטמע בין השורות, לקסם של אותם תווים ומלים מתרבות ספרד, לאותן שורות של סרוונטס, לדמותו האצילית המרחפת מעבר למלים. 
סופרים רבים שכחו, שסיפור אמיתי הוא סיפור קולח ושובה לב, וישי יודע את המלאכה הזו וכותב ביד אמונה ובוטחת. הקוראים יוצאים עמו למסעות, ואורציון כמדריך טוב וכנווט טוב, ידע להוליך אותנו ברחובות זרים בספרד, וכך גם בשוקי ירושלים, ברחובות שכונת הבוכרים, היטיב להפנט אותנו בתיאורים צבעוניים, בדמויות מסתוריות, בריחות הזעתר והתבלינים.
ניכר, כי ישי הלך בכתיבתו אחר עברו ואחר ילדותו, ואנו הקוראים הצלחנו לגעת  תוך כדי המסע, בשביבי חיים מרתקים, להשלים לעצמנו שביבי חיים, ללקט תוך כדי הליכה ספוגת חוויות, קטעים מאותו פאזל גנוז, להתפעם מאותו פאזל של ילדותו, של ירושלים הבלתי נשכחת.
אביא כמה דברים שאמר לי באותה שיחה על יצירתו, על ילדותו הקסומה  - אולי כך נבין "לְמָה התכוון המשורר".


להלן מבחר שאלות מן הראיון:
שאלה :  מגוון יצירותיך, הנושאים, ההתחדשות בכתיבתך – כל אלה מעוררים את  השאלה – האם אנו ממשיכים לעצב את עצמנו ואת זהותנו מיצירה ליצירה?
תשובה: בורחס אמר פעם, שהסופר כותב כל חייו את אותו הספר, ואני סבור שיש משהו בדבריו. אבל בכל ספר חדש מתעצבת זהות חדשה, שהרי לא מקרה הוא, שמשתמשים במטאפורות של לידה, כאשר מתייחסים לספר. אומרים 'הספר יראה אור' או 'הספר 'יצא לאור'. אפילו אומרים, שהספר נמצא 'על האבניים' ומטפורות דומות הקשורות בלידה. כמו שכל תינוק חדש נושא זהות חדשה, כך גם הסופר. עם כל ספר שלו הוא מתחדש. 

שאלה:  בכל זאת, אתה מחובר לזהות קבועה שלא עוזבת, לירושלים.
תשובה: בכל ספר אני מתחבר מחדש אל העיר, שבה נולדתי וגדלתי. מעולם לא עזבתי את העיר ולא חשבתי על כך. הוריי עלו לירושלים מתוך רצון להתמזג מחדש עם העבר, בפירוש תודעה ציונית דתית אמיתית. אבי נטש חיים טובים ונוחים בגולה ועלה עם משפחתו לירושלים. וגם הוא לא נטש אותה מעולם. כל זאת למרות הקשיים, למרות דאגות הפרנסה, הוא לא ויתר על ירושלים עירו. אני חש גאווה גדולה בעקשנות שלו, במוטיבציה שלו. חלק מעלילותיו ועלילות המשפחה אכן באים לידי ביטוי בספריי, ביצירותיי.

שאלה : אתה נאמן לילדותך בכל הספרים. הלא כן?
תשובה: אשיב לך תשובה ביאליקאית. ביצירה 'ספיח' כותב ביאליק על הרשמים של ילדותו שנשארו קבועים בו כל ימי חייו ומהם שאב את השראתו כל הזמן, בבחינת  "אין אמת כאמיתם ואין ממשות כממשותם". זה עוד לא אומר, שנוכל היום להתעלם מההווה, מה גם שיש התרחשויות הראויות לעט סופרים. אבל אני מרגיש עם העבר נוח, בבחינת "אני מרגיש בבית". האור של העבר מקיף אותי, לא זכיתי באור מן ההפקר.

שאלה : אני מבין שכל סיפור מעורר בך זיכרונות, רגשות...
תשובה: כתיבה היא חרב פיפיות מצד אחד , אבל מצד שני יש תחושת סיפוק עילאית.
כשמדובר בפרוזה מדובר בעבודה שחורה וקשה. איך הגדיר פעם תומס מאן סופר? סופר הוא אדם שמתקשה בכתיבה, כך אמר. אהבתי את הגדרתו ואני מזדהה איתה , כי היא הולמת אותי ואת כתיבתי. אם תוסיף לכך את הרגשות והזיכרונות העולים בי בתהליך הכתיבה, הכל מתנגש בי, הווה בעבר, ואתה הנזקק להרבה שליטה כדי ליישב בין הרגשות, בין הסתירות, בין היכולת לשלוט בהם. ברגע שהרגשות יתגברו, ברור לכל סופר, שיצירתו תתקפח. 

שאלה : מה באמת נותר מן העבר? כיצד מצליחים לתת לכול להעשיר את היצירה בדרך שבה אתה עושה זאת?
תשובה:  האווירה של השכונה, הפסיפס הצבעוני של הדמויות, אווירת החגים בשכונה, היצרים, האהבות, תערובת של טיפוסים פשוטים ומרתקים. זה הולך איתי לכל מקום. קשה לשכוח את המוסיקה, השירה, השפה, התפילה, הפיוטים בתי הכנסת של השכונה – ותוסיף לכל זה עניינים מיסטיים, רפואה עממית, אמונות בגורל. והיו גם הרבה דברים נסתרים : עזרה הדדית, מתן בסתר, רכילות מרתקת. הרבה יחד, שמחות משותפות. קשה לשכוח את החיים המרתקים האלה.

שאלה : האם חדוות היצירה נשארה, האם אין עייפות החומר?
תשובה : אין עייפות. כל שנה ביום כיפור בשעת הנעילה, כשההיכל בבית הכנסת נפתח לבקשות, לא ביקשתי אף פעם פרנסה או הצלחה, רק כוח להנציח את השכונה ולהפוך אותה למקונדו של מרקס. תמיד מלווה אותי התחושה, שעדיין לא מיציתי את עלילות השכונה על כל רבדיה, על כל העומק של הגלריה שבתוכה חיינו. לכל סופר יש שאיפה נסתרת, שיוסיפו ויקראו את  דבריו, גם כאשר כבר לא יהיה בין החיים. 

שאלה: ספריך מצליחים לעצב דמויות שקשה לשכוח. האם בספרך "לשתוק עם פרננדו" יש המשך לאותו להט?
תשובה:  להט היצירה נותר, ותמיד יש החשש מן השתיקה שתכלה הכול, שלא תיתן לי להנציח, לכתוב. ראה, למשל את השם של היצירה 'לשתוק עם פרננדו'. מזווית מסוימת אפשר להצדיק את עניין השתיקה. השתיקה היא מעין התכנסות , תהליך של אינקובציה. המעבדה הנפשית זקוקה לעתים לתהליך כזה, לעבד חומרים כדי להעלות אותם על הכתב. כוח היצירה, אש היצירה, אלה תמיד ישמרו עליי ואני מקווה שאמשיך לכתוב וליצור. זה הדלק שלי. 

אורציון ישי הלך לעולמו, אך קורות חייו של אורציון ישי מלמדות על דרכו ועל סיפור חייו המעניין, על זהותו המעוגנת בחיי העם הזה, בחיי הארץ הזאת, בחיי ירושלים.

אורציון ישי נולד בירושלים להורים יוצאי מונסטיר (ביטולה ) שבמקדוניה, שאבות אבותיהם נתיישבו בה מאז גירושם מאראגון שבספרד בשנת 1492. את השכלתו היסודית רכשתי בתלמוד-תורה "בית אהרון" בירושלים. את לימודיו התיכוניים השלים במסגרת אכסטרנית אחרי שחרורו מצה"ל. למרות הקשיים הצליח אורציון להשלים השכלה אקדמית: תואר ראשון, תואר שני, תעודת הוראה. למעלה משלושים שנה עסק בהוראת  מ ק ר א בבתי-ספר תיכוניים בירושלים ועשרות שנים ריכז את מקצועות לימודי היהדות . כמו-כן שימש במשך שנים אחדות כמדריך למורים מטעם בית-ספר לחינוך של האוניברסיטה העברית. בשנים 1974-1972 היה שליח מטעם הסוכנות היהודית, המחלקה לשיגור     מורים, בסנטיאגו דה צ'ילה שם ניהל את בית-הספר היהודי על שם חיים ויצמן. אורציון היה פעיל למען הסופרים :  חבר באגודת הסופרים העבריים. משנת 1996 ועד שנת  2002 חבר הנהלת אגודת הסופרים העבריים. בשנת 1995 כיהן  כיושב ראש הנהלת בית-הסופר בירושלים. חבר מועצת הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו.
אורציון ישי וספרו 'לשתוק עם פרננדו'
צילום: הרצל חקק
אורציון ישי כתב ספרים רבים, חלקם ספרים מקצועיים למורים:
פ ר ס ו מ י ם   ב ת ח ו ם  ה ס פ ר ו ת   ה י פ ה : קובצי הסיפורים המקסימים: "הכול באותו יום", "על החוטים ועל לאורה", "צבעונים", "חבצלות לקציר צעיר" שהיה רב מכר ולהיט מיוחד, ואל נשכח פרסים ספרותיים נכבדים:
הקובץ  " ה כ ל   ב א ו ת ו   י ו ם " זכה (1978) בפרס ע"ש פרננדו חנו במכסיקו. הסיפור   "צ ב ע ו נ י ם " זכה (1980) בפרס מטעם משרד החינוך והתרבות.

יהי זכרו ברוך.

הרצל חקק

כל הצילומים: הרצל חקק

2 comments:

  1. איש יקר. חכם, צנוע אוהב ספר ואוהב את הבריות.
    המורה האגדי לתנ"ך .
    סיפורו הראשון : 'פרחים על קברו של המורה לתנ"ך' הוא אחד מהסיפורים היפים ביותר. הסיפור פורסם ב'דבר' ביום 21 ביולי , 1967 בעמ' 6 - 7 ( ניתן לאתר דרך האתר : 'עיתונות יהודית היסטורית' ) .
    תלמידים ומורים לתנ"ך אוהבים אותך ומניחים פרחים על קברך.
    יהי זכרך ברוך.

    השבמחק
  2. אני בדיוק שוחחתי עם אמי עליו היום. הוא היה קרוב משפחה שלה. היה מורה שלי לתנ"ך המורה היחיד שהצליח לגרום לנו לשבת מרותקים בשיעור.
    איש יקר. מצער אותי לשמוע שנפטר.

    השבמחק