יום רביעי, 22 בינואר 2014

ספר המתים: הפפירוס של אני - מדריך לעולם שלאחר המוות

עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין  

הפפירוס של אני
מגילות פפירוס התגלו לרגלי הרבה מומיות מצריות כשהן עטופות יחד עם תכריכי המת. המגילות מכילות טקסט כתוב ומאויר, ומשמשות מדריך הישרדות לעולם המוות. הם נועדו לעזור למת לעבור את המבחנים הקשים שיצטרך לעמוד בפניהם במעבר מחשכת העולם התחתון אל אור השמש.
השם "ספר המתים" הוא המצאה של האגיפטולוג הגרמני קארל ריצ'רד לפסיוס. השם המצרי המקורי הוא "היציאה ביום". 
בשנת 1887 האחראי על האגף המצרי במוזיאון הבריטי ד"ר ארנסט אלפרד טומפסון ואליס באדג'  (1934-1857), Ernest Alfred Thompson Wallis Budge נסע למצרים כדי לקנות דברי ערך למוזיאון.
באדג' היה אגיפטולוג, ואחד האנשים היחידים באותה שנה שידע לקרא הרוגליפים. כשהגיע לקהיר נפוצו שמועות על ממצא ארכיאולוגי מדהים שהתגלה במצרים העלית. עוזרו רמזי לקח אותו לסוחר עתיקות בשוק השחור, שהראה לו מגילה שהתגלתה על ידי שודדי קברים. באדג' האמין שהמגילה היא העתק של ספר המתים. הסוחר סיפר לבאדג' שמה שנמצא בידו הוא רק חלק קטן של המגילה השלמה. סקרנותו של באדג' גברה והוא גילה שהמקור שממנו רכש הסוחר את המגילה הוא לוקסור. באדג' הגיע לעיר העתיקה תבי, אולם לא היה זה תהליך קל. ראש מחלקת העתיקות הקולוניאלי של מוזיאון קהיר היה צרפתי בשם יוג'ין גרבו, והוא היה מוכן להילחם בכל מחיר כדי להשאיר את העתיקות המצריות במצרים, במוזיאון שלו. באדג' לקח על עצמו סיכון גדול כשנסע ללוקסור לעשות עסקים עם סוחרי השוק השחור. כשבאדג' הגיע ללוקסור הוא מיד נאסר, אולם עוזרו הנאמן רמזי הצליח לשחד את מפקד הסירה שבה היה גם גרבו, וזה יצר מהומה שהסיחה את דעתם של אנשי החוק שאסרו את באדג'. באדג' הצליח להימלט ולהמשיך במשימתו, כשהוא מגיע לקרנק ליד עמק המלכים. שם הוא פגש סוחר עתיקות, שממנו רכש את המגילה השלמה. הוא צדק זה היה ספר המתים, הפפירוס של אני. 
בדיוק בזמן שבאדג' עמד לעזוב, הגיע גרבו ואסר אותו שוב. באדג' הושלך לבית הסוהר. הסיכויים שבאדג' יצליח להשיג את המגילה ולקחת אותה למוזיאון הבריטי נראו קלושים. אולם עוזרו רב התושייה רמזי הצליח לשחד את השומרים שאפשרו לבאדג' להשתחרר. עכשיו באדג' היה צריך למצוא את המגילה. החדר שבו הוחזקה המגילה היה שמור היטב. אולם הדלת הסמוכה הייתה של בית מלון. לאחר שיחה עם מנהל המלון הצליח באדג' לשכנע אותו לתת לאנשיו לחפור תעלה בקיר כדי להגיע למגילה. גרבו תכנן להוציא את המגילה בבוקר, ולכן באדג' היה צריך לפעול במהירות. כשגרבו הגיע לחדר בבוקר, באדג' היה כבר עם ספר המתים בנילוס בדרכו ללונדון. ספר המתים נמצא עד היום הזה באגף המצרי של המוזיאון הבריטי בלונדון.                      
פפירוס אני הוא השמור, השלם, הארוך, היפה והמפורסם ביותר מתקופה זו. הוא נכתב ב1250 לפני הספירה, בתקופת השושלת ה19 של הממלכה החדשה. אורכה של המגילה הוא 23.79 מטרים ורוחבה 38 סנטימטרים. ספר המתים פותח שער לאחד מאוצרות התרבות הקדומים, החשובים והמרתקים ביותר של האנושות. 
באדג'  עשה שלוש טעויות טרגיות. לפני שחזר לאנגליה הוא גזר את הפפירוס ל37 דפים בגודל כמעט זהה. התרגום של הפפירוסים שפורסם על ידי באדג' חמש שנים מאוחר יותר, גילה שהגזירה נעשתה באמצע פיסקה, מילה או תמונה. הוא גרם נזק זה, בזמן שעדין לא הייתה הטכנולוגיה לחבר את הדפים מחדש. הטעות השנייה הייתה שהוא הדביק את הפפירוסים ללוחות עץ, כדי להקל על התרגום והתצוגה. הדבק גרם נזק לפפירוסים העדינים. והטעות השלישית הייתה החשיפה לאור השמש. לפי עדותו של באדג' הצבעים בפפירוס, שהוא בן יותר מ3000 שנים, היו עדין בהירים כשהוא נפתח לראשונה, אולם הם השחירו במהירות במגע עם האור וחלקים מסוימים התכווצו.
שאלה מעניינת היא האם באדג' הוא גיבור או פושע. ניתן להוכיח את שתי הטענות בעת ובעונה אחת. 
 הדפים 3, 4 מראים את הסופר המלכותי אני, שעבורו הוכן ספר המת, נכנס למבחן הדרמטי ביותר של ממלכת המוות. בדף העליון שופטים ממתינים לו כדי לשקול את לבו במאזנים, גם מפלצת ממתינה לו כשהיא מאימת לטרוף אותו, ובדף התחתון נמצא האל אוסיריס שליט העולם התחתון. יש לקרא את הפפירוס משמאל לימין.
האומנות המצרית הייתה בעלת עקרונות קבועים ונוקשים, ולא נעשו בה שינויים במשך 3000 שנים. דמות האדם מתוארת מהצדדים האופייניים שלה, ומהזווית הברורה ביותר. הראש והרגלים בפרופיל, העין, החזה והידים בחזית. התיאור הוא דו מימדי, ואין ניסיון ליצור אשליה של נפח, אור או צל. אין פרטים אישיים כמו תיאור גיל או צורה גופנית של הנפטר. אלה פרטים זמניים משתנים, לעומת המטרה העיקרית המכוונת לחיי נצח. 
תנוחת הגוף של אני היא של השתחוויה וכניעה. ידו מונחת על חזהו, וזה אות לקבלת הדין בפני השליטם העליונים. מאחוריו, בקצה השמאלי המרוחק של התמונה, נמצאת אשתו טוטו שכנראה מתה לפניו. היא מלווה אותו בחלק מהדרך. כשהייתה בחיים היא הייתה כוהנת במקדש אמון. היא אוחזת בידה מצלתיים, שליוו את השירה. המצלתיים שמשו בפולחן האלה חתור, שהייתה בצורת פרה. היא הייתה אחת האלות האהובות ביותר במצרים, שמשה כאלת המוסיקה הריקודים, ועזרה לנשים בשעת הלידה. המצלתיים דמו בצורתם לענח שסמל את מפתח החיים:  השתמשו במצלתיים כדי להרגיע את האלים והאלות, וכדי למנוע את הצפת הנילוס.
  הזוג לובש בגדים טקסיים, פאות נכריות ועיניים מאופרות. במצרים העתיקה הנשים והגברים התאפרו וענדו תכשיטים.
אני חי בסביבות 1300 לפני הספירה בעיר תבי בירת האימפריה המצרית. הסופר המלכותי תפס מקום של כבוד בהיררכיה של המקדש המצרי. 
אחד מתאריו בפפירוס הוא "אחראי על כל המנחות המובאות לאלים בתבי ובאבידוס". הוא כנראה קבע את הכמות הלא מבוטלת של מנחות תבואה ובעלי חיים שהביאו המצרים האמידים  למקדש. והוא ניהל את הרכוש העצום שהיה שייך למקדש. במילים אחרות הוא היה עובד חרוץ שנהנה מחסות המלך.
אני היה שייך לשכבה של מצרים עשירים שיכלו להרשות לעצמם ספר מתים. ספרי המתים הוכנו בהזמנה אישית, או במחיר נמוך יותר, ספרים שהיו כבר מוכנים והיה צריך רק לרשום את שם הנפטר. המחיר היה כמחירו של עבד או כמחצית שכרו השנתית של עובד, ופירוש הדבר שהשכבות התחתונות לא יכלו להרשות זאת לעצמם. העניים השתדלו להיקבר ליד קברי העשירים בתקווה שרוח המת תיסחף לרוח מת שיש לו את ספר המתים שיגן על שניהם. 
בזמנים קדומים יותר מדריך לעולם המתים הייתה זכות שהייתה נתונה למשפחת המלוכה בלבד. הטקסטים לא נכתבו על פפירוס, אלא צוירו על קירות חדרי הקבורה הסודיים בפירמידות. מאוחר יותר, דרגה מסוימת של דמוקרטיה, לפחות בקשר לחיים שלאחר המוות, אפשרה למשרתי המדינה האמידים להצטייד בספר זה.
רכישת ספר מתים הייתה חלק חיוני מההכנות הקפדניות שכל מצרי אדוק ועשיר עשה עוד בחייו. כל חייו של המצרי היו מכוונים לקראת הנצח שיבוא לאחר המוות. הוא הכין חדר סודי, ובו כל החפצים שיצטרך בחיים שלאחר המוות: אוכל, שתייה, תכשיטים, רהיטים, צלמיות של נשיו ומשרתיו  וסרקופג מאבן עם מסיכת מוות של הפנים מגבס. אולם גם בעולם הבא יש צורך לעבוד ולשמור את שדות האלים ("ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" בראשית ב15. לפי המקרא גן העדן בבראשית הוא הגן הפרטי של אלוהים, ולא הגן שאליו מגיעים לאחר המוות). 

Tutankhamun scarab1

Winged scarab of Tutankhamun with semi-precious stones.
This pectoral is composed of Tut's Prenomen name: "NebKheperU-Ra", the hieroglyphs of: Basket, Scarab-(in Plural-strokes), and Re. (The "James, 2000, Picture Book, Tutankhamun, describes this pectoral in the section of 'Necklaces and Pectorals', as: "Pectoral with Royal Prenomen and Lotus Fringe", p. 234.)
אולם גם בעולם הבא יש צורך בעבודה, ולפי פרק 6 בספר המתים מותר לנפטר לקבור יחד אתו מספר פסלונים בדמותו שנקראו שבתי, שעליהם נכתב כישוף, שדרש מהם לשרת ולעשות כל עבודה שהבעלים יידרש לעשות בעולם הבא. 
רק לאחר סיום כל ההכנות יכולה הייתה דעתו של המצרי לנוח כשחשב על המוות. 
בתמונה העליונה אנו רואים את ראש התן של האל אנוביס כורע מתחת לצד הימני של המאזנים ובודק את לשון המאזנים. אנוביס, אל החניטה שהוא גם פטרון המתים, היה אחראי על ייצוב המאזנים בטקס שקילת הלב. 
אנוביס נודע גם כשליט המערביים. ממערב לכל עיר מצרית, מקום שקיעת השמש, במרחק ראיה, שכנה עיר המתים שעליה שלט האל אנוביס. כלבי פרא ותנים ששוטטו באזורים אלה, איימו להפריע את מנוחת המת על ידי חפירה בקבר ואכילת הגופה. על ידי מינוי תן לאל המגן על המתים קיוו המצרים לצמצם בעיה זו.
אנוביס גם פקח על טקסי החניטה המורכבים שנמשכו שבעים ימים. בתקופה זו הגופה יובשה בסודיום ונשמרה באמצעות שרף, שמנים ותבלינים. ההרכב המדויק של התערובת היה סוד של כהני אנוביס.
בתמונה נראה בבון יושב במרכז המשקולת ודואג שהיא תפעל כהלכה. זהו תחות אל החכמה בן זוגה של האלה מאעת. יוחסה לו בריאת האמנויות והמדע, הוא היה גם אל הכישוף, הצדק והאמת. הוא מופיע בתמונה פעם נוספת בדמות אל עם ראש אנפה. האנפות שוכני הביצות נראו ציפורים מסתוריות למצרים, משום שהם חיו בנפרד, ותמיד נראה כאלו הן מחפשות דבר מה, וכך יוחסה להן התכונה של חכמה וניסיון. המצרים האמינו שספר המתים הוא מעשה ידיו של תחות סופר האלים, והוא נראה כאן רושם את מהלך המשפט ואת תוצאותיו  באמצעות לוח מלבני עם דיו שחור ואדום שבו חריץ לכלי כתיבה מסוף. 
רק לאחר הרישום, תוצאות המשפט יהיו בעלות תוקף מחייב. המצרים היו קפדניים מאד בנושא זה. הם דאגו לרשום בצורה כפייתית הכול עבור הנצח. הסופרים הממונים רשמו כל דבר, בעיר ובכפר, ממכירת עבד ועד ליבול הענבים. על כל חבית יין הם רשמו את השנה, שם הכרם והכורם. המטרה הייתה לקבוע את רמת המיסים ולווסת את העבודה. כל סופר היה ממונה על עשרה עובדים. שכבת הסופרים יחד עם שכבת הכוהנים והחיילים מלאה תפקיד חשוב בהיררכיה הריכוזית של הממלכה המצרית. רוב הדברים הידועים לנו היום על התרבות העתיקה של מצרים, הם כתוצאה מפעילותם של הסופרים. חינוכם היה ארוך וקשה. הוא נמשך כשתים עשרה שנים בבתי ספר שהיו צמודים למקדשים, והיה מורכב מלימוד בעל פה והעתקת טקסטים ישנים. ישנם יותר משבע מאות הלוגריפים שונים, ורוב האוכלוסייה לא ידעה קרא וכתוב. לאחר מכן הם שמשו כמנהלי חשבונות, אחראים על גבית מיסים, שופטים, מלומדים, אמנים ומעל לכל פקידים רשמיים של הממלכה. כמו אני הם דאגו לרכוש האלים או המלך. הם נחשבו לחלק מפמליית חצר המלוכה או המקדש ולכן לא היו צריכים לשלם מסים, לשרת בצבא או לבצע עבודות הכרוכות במאמץ פיסי. הם מונו לכל חייהם והתפקיד עבר בירושה.
במרכז התמונה העליונה נמצאת משקולת גדולה. מתחת לחלק השמאלי של המשקולת נמצאים אלים בדרגה נמוכה: שי אל הגורל, ומאחוריו שתי אלות לידה: מסחנת ורננת. הן מכירות את אני זמן רב. מסחנת אלת הלידה החליטה בזמן הולדתו על משך חייו ושעת מותו. ואם יתמזל מזלו לאחר מותו והוא ייוולד מחדש, היא תמשיך להשגיח עליו. את ראשה של אלה זאת ניתן לראות פעם נוספת בתמונה, מעל שי, על לבנת הלידה שמהווה את גופה. לידה היא לא רק דבר פלאי אלא גם מסוכן. במצרים העתיקה אחוזי תמותת התינוקות היו גבוהים, ולכן הנשים נעזרו בחפצים מאגיים. מצרים הייתה ארץ שהייתה ספוגה בכישוף על כל צעד ושעל. הכישוף היה המדע של אותה תקופה. האישה הייתה יולדת תוך כדי כריעה בין שתי אבני חמר, שעליהם צוירו אלים ואלות שונים שנועדו להגן על היולדת ובנה. 
"ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה" שמות א16. המלה אבנים פירושה אבני יוצר שעליה הניחה היולדת את רגליה, וגם אבני הקדר (ירמיהו יח3). האל עם ראש האיל חנום מתואר כיוצר אנשים מחומר על האבניים.
רננת האלה המטפלת הדואגת להנקתו, התבוננה בהתפתחות ילדותו. שתי אלות אלה משגיחות על גורל האנושות ויכולות להעיד בשמו של אני במשפט הסופי.  לידם מיוצגת בצורת ציפור עם ראש אדם עם פני המת, רוחו של אני המסתכלת על תהליך השקילה מגג קברו. הרוח יכולה לעוף , אולם היא חייבת תמיד לחזור לגוף. גורלה תלוי גם כן בתוצאות השקילה.
שנים עשר אלי הצדק שכל אחד מהם אוחז שרביט, יושבים על כסאות מלכות מעל המאזנים. לפניהם מונח שולחן עם מנחות, פירות ופרחים. הם אלי השמים, הארץ והאור שיפסקו את גזר דינו של אני לפי תוצאות השקילה. השקילה מתבצעת באולם הצדק הטהור שבו נפגשים העולם הזה והעולם הבא. מאעת אלת הצדק והסדר מיוצגת בצורה סמלית באמצעות נוצת יען שמונחת על אחת מכפות המאזנים, זהו הסימן ההירוגליפי של שמה. כדי לעבור את המבחן, לבו של אני צריך להיות קל כנוצה. התנהגות האדם נשקלת כנגד האידיאל של הצדק האלוהי.
קשה מאד להצליח במבחן זה. כולם פחדו ממנו. אחת התקוות להצלחה הייתה ספר המתים, שלא רק שזיהה את הסכנות הגלומות בעולם התחתון, אלא גם הציע אמצעים להתמודד מולם. במילים אחרות הוא הכיל לחשי כישוף.
כמעט מאתים לחשים ניתנו למת בדרכו האחרונה. מתוכם אני ואשתו טוטו בחרו 80 שמצאו חן בעיניהם. אם המת אומר אותם ברגע הנכון, ניתן להשיג תוצאה חיובית. פרק 125 בספר המתים היה תנאי הכרחי למעבר למלכות הנצח. בפרק זה תואר הנפטר כעומד למשפט בפני ארבעים ושנים אלים. הנפטר היה חייב לומר וידוי שלילי, שבו מנה את החטאים שלא חטא (המחצית השנייה של עשרת הדברות מנוסחת בלשון שלילה, וגם הווידוי השלילי של  איוב בפרק לא). מכאן אנו למדים מה היו הפשעים הגרועים ביותר במצרים העתיקה: חוסר יושר ושקרים, מעילה בכספים וזיוף. החידוש הגדול של נביאי הכתב: עמוס, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכו' איננו חשיבות המוסר, אלא עליונות המוסר על הפולחן. המוסר יחרוץ בסופו של דבר את גורלו של העם לשבט או לחסד.
הדקלום לא נועד להכיל דווח אמיתי על התנהגותו של הנפטר בחייו, אלא להיפך למנוע מהאמת לצאת לאור. זה היה מעשה כישוף.
המצרים האמינו שלייצוג ויזואלי בספר המתים יש כוח מאגי, והעובדה שהמאזנים בציור מאוזנות, תבטיח שזאת גם תהיה התוצאה הסופית (כישוף סימפתטי). כמובן שהמפלצת לא מוצגת כשהיא אוכלת את האשם. המפלצת אמ-מית "הטורפת"  היא שילוב של מספר בעלי חיים: היפופוטם, אריה וקרוקודיל. אלו המפלצת באמת הייתה אוכלת את הנפטר, זה היה הסיוט והעונש הנורא ביותר שהמצרי יכול היה לדמיין לעצמו: אבדן מוחלט, ללא שום תקווה ללידה מחדש בעתיד.
בצד השמאלי של המאזנים נמצא הלב. ההירוגליף המצרי מצייר את הלב כשהוא נתון במיכל קטן שממנו יוצאים ורידים. הלב לדעת המצרים הוא האיבר החשוב ביותר בגוף, ובו תלויה פעילות יתר אברי הגוף. הוא סימן את מהות החיים ואת יסוד האדם. הוא היה מושב המחשבה, הפעילות השכלית והרגש. הלב נחשב במצרים לישות עצמאית. בניגוד לחלקים פנימיים אחרים הלב לא הוסר מהגוף בשעת החניטה אלא נשאר במומיה.
הלב מהווה מקור סכנה בזמן המשפט. מה יקרה אם יעיד כנגד בעליו? הוא עלול לחשוף את "הווידוי" כשקרים, לבטל את הכישוף ולגרום למאזנים לנטות לצד הלא רצוי.  ספר המתים חזה מראש קושי זה והוסיף כישוף נוסף כדי להתגבר על הבעיה, כישוף 30. כותרתו: "כישוף שמבטיח שהלב (של המת) לא יסתור אותו בממלכת המתים".
בפפירוס זה אני פעמים פונה אל ליבו שיהיה בשקט. תחילה הוא פונה אל "הלב של אימי" כשהכוונה ללב שניתן לו כשבא לעולם, ולאחר מכן הוא פונה ללבו שלו, הלב שהתפתח במשך חייו.  
המספר המקראי מכיר את המיתוס המצרי והוא מתאר את התעקשותו של פרעה למנוע את יציאת בני ישראל ממצרים באמצעות שלושה צירופים שונים: חזק לב, קשה לב וכבד לב. כשהמספר מתאר את הכבדת לב פרעה, חיזוקו והקשחתו על ידי ה', הוא מתכוון להדגיש את חטאיו המרובים של פרעה בעולם הזה המסיעים להטיית כף המאזנים (בה נמצא הלב) לחובת פרעה. ה' איננו זקוק לכל הטקסים הארוכים והמורכבים המתוארים בספר המתים: "...כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז 7). כשם שמשה ואהרן אינם צריכים ללכת וללמוד שנים ארוכות את סודות הכישוף כדי לנצח את החרטומים שהקדישו את כל חייהם למטרה זו.
יש תמונה שבה ניתן לראות את האל עם ראש הבז, הורוס, אל המלחמה, בנם של אוסיריס ואיסיס. על ראשו מונח הכתר הכפול של מצרים העליונה והתחתונה. הוא מוביל בידו את אני שיצא זכאי, לשולחן הקורבנות שעליו מונחים בשר, פירות ופרחים. ברקע יש מיכלים המכילים יין, בירה ושמן, ומעליהם לחם, עוגות, זר ופרחים. אני הסופר חובש פאה לבנה כורע ברך. הוא הביא את כל המתנות האלה כמנחות לאל אוסיריס, מלך המתים.
אני לפני אוסיריס
אל הנצח אוסיריס נמצא במקדש עשוי מעץ, כמו זה שבו נהגו לשאת את צלמו בתהלוכות חגיגיות. החופה מוגנת מלמעלה בשורה של נחשי קוברה זקופים. (בישעיהו פרק ו מסופר שאלוהים יושב בהיכל, השרפים [הנחשים] ממעל לו, והוא גוזר גזר דין מוות על עמו). הנחש משיל. הנחש משיל את עורו וכאלו נולד מחדש. (בסיפור גן העדן הנחש אומר לאישה: "לא מות תמותון" והאישה חושבת לעצמה שאולי הוא צודק, משום שהוא מדבר מניסיון אישי). החופה למעלה נתמכת בשרשי לוטוס, מה שמזכיר שאוסיריס במקור היה אל הפריון. הלוטוס סוגר את עליו ושוקע במים בלילה, ובבוקר הוא פורח מחדש. גם הצבע הירוק של פניו מזכיר עובדה זו. ירוק הוא הצבע של העפר הראשוני שממנו המצרים האמינו שהחיים התחילו, וזהו גם צבעו של הנילוס מקור החיים של מצרים, שעליו נמצא כסא מלכותו של אוסיריס.
השרביט עם הקצה המעוגל היה במקורו מטה הרועים. אחד הדימויים הנפוצים של האלים והשליטים במצרים ובמסופוטמיה הוא של רועה צאן. 'ה' רועי לא אחסר' (תהלים כג 1). אין זה מקרי שמשה ודוד, שני המנהיגים הבולטים ביותר במקרא, מתחילים את שליחותם כרועי צאן. השביט עם החרוזים מסמל את שוט הרועים. אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים' (מל"א יב 11). בקצהו של השרביט השלישי יש שילוב של מספר בעלי חיים: חמור, תן ושועל. הוא מיצג את האל סת ששולט על כוחות האי סדר והרשע. החזקת המקל בידי אוסיריס מסמלת שליטה על כוחות אלה. 
על צידו של כסא המלוכה מצוירות דלתות קבר. הוא חובש לראשו את הכתר המורכב ממצנפת לבנה, המסמל את מצרים העליונה, ושתי נוצות יען. הנוצות דומות בצורה ובתפקיד לאלה המייצגת את מאעת, והן מסמלות אמת, צדק ומוסר. אולם למרות שאוסיריס הוא הוא מלך גדול, הוא כפוף לגורלם של נתיניו וחייב למות. מולו עומדים על פרח לוטוס ארבעת ילדיו של הורוס, המיצגים את ארבע כנפות הארץ, ותפקידם להגן על החלקים הפנימיים של הגופה, שהוצאו והוכנסו למיכלים סגורים הם עצמם קבלו הגנה מאלות שונות:  
אימסתי עם ראש אדם ייצג את הדרום ובמיכל שלו אוכסן הכבד. הגנה עליו איסיס.
קבסנוף עם ראש הבז ייצג את המערב ובמיכל שלו אוכסנו המעיים. הגנה עליו סקרת.
חפי עם ראש הבבון ייצג את הצפון ובמיכל שלו אוכסנו הריאות. הגנה עליו נפטיס.
דואמתף עם ראש התן ייצג את המזרח ובמיכל שלו אוכסנה הקיבה. הגנה עליו נית.
במיתוס המצרי לאוסיריס היה אויב, אחיו סת. סת המתין במארב לאוסיריס, תפש אותו והרגו. הוא חתך את גופו וזרק את חלקי הגופה לנילוס. אולם איסיס אשתו של אוסיריס שהייתה גם אחותו (בתמונה היא עומדת למשמר מאחורי כסא המלוכה לשמאלו, עם אחותה נפטיס אמו של אנוביס ומגינת המתים) הלכה לחפש אחריו ומצאה אותו. אנוביס, האל עם ראש התן, אסף את ארבע עשר חלקי הגופה, עטף אותם בתכריכים וכך נוצרה המומיה הראשונה. איסיס שינתה את צורתה לאיה, יצרה רוח חיים באמצעות כנפיה, ואז אוסיריס קם לתחייה. הוא לא יכול היה לחדש את חייו על פני האדמה והפך לשליט העולם התחתון.
המיתוס המעודד הזה של ניצחון על המוות ואפשרות להתחלה חדשה נוגע לשורשים עמוקים של בני התמותה. ספר המתים הבטיח חיים לאחר המוות כגמול להתנהגות מוסרית הרבה לפני היהדות, הנצרות והאיסלם.
פגישת המתים עם אוסיריס היא רגע משמעותי מאד בספר המתים. המצרים האמינו שבסדר העולמי הכול חוזר על עצמו, ולכן כל אחד יכול לחזור על מה שקרה לאוסיריס: תחיה מחדש וחיים חדשים.
אולם אפילו אוסיריס לא יכול להגן על אני מפני כל הסכנות המאיימות עליו בעולם התחתון. אלה הפחדים הקמאיים של בני האדם. שאר הדפים של ספר המתים מנסים לגרום לו להכיר את הסכנות האלה. הם נותנים לו תפילות, השבעות, סיסמאות, לחשים,  מספרי ומילות קוד ונוסחאות קסם. מי שחי חיים מוסריים, נתן כבוד לאלים והיה חזק דיו לשרוד את הסכנות והמבחנים שלאחר המוות, הוזמן לחיים תוססים בעולם הבא: להתאחד עם אבותיו,  להצטרף לאלים במשחקים שונים בשדות הירוקים, לשתות בירה ויין, לאכול, לתנות אהבים ולהגיע לשערי הנצח ולאור השמש. 

ביבליוגרפיה
פנינה גלפז פלר, יציאת מצרים מציאות או דמיון, הוצאת שוקן, 2002.
Rose-Marie Reiner Hagen, What great paintings say, volume 2 pages: 10-15, Taschen, 2003. 

      
     

      

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה