יום רביעי, 5 במרץ 2014

המאבק על הזהות היהודית: מה מסתתר במגילת אסתר

הרצל ובלפור חקק

חג הפורים נתפס בעינינו כחג משעשע, כזמן של תחפושות והחלפת זהויות. עם זאת, איננו שוכחים, שבחג גם הולכים לבית כנסת לשמוע קריאת מגילה, וזה בכל זאת נתפס בעינינו כחג דתי. אנו מהרהרים אז הרהור שני: המגילה אמנם נקראת בבית הכנסת, אך כיצד זה הפכה המגילה לכתב קודש תנ"כי, למרות שזו מגילה ש"אין בה אלוהים"?

נכון, ההתרחשויות המתוארות אינן קורות מאליהן. אך קריאה דקדקנית במגילה מגלה, שלאורך כל המגילה לא נזכר אלוהים - לא בשמו המפורש, לא בתארים וכינויים אחרים המוכרים מספרי הקודש. כל זה מחייב, כמובן, קריאה מדוקדקת יותר, להבין את הרוח המרחפת על פני המים ...
המגילה כולה מתרחשת בגלות ולא בארץ ישראל, והיא מעלה בצורה נוקבת את שאלה האנטישמיות ושנאת היהודים. המגילה מעלה בצורה חריפה את שאלת 'הפיתרון הסופי' לעם היהודי שהוצעה כבר אז בפרס של אחשוורוש, על ידי הצורר המן. תפיסתו והתנהגותו מגלים לנו  אבטיפוס לצוררים שונים, שקמו במהלך ההיסטוריה לעם היהודי. תבוסת המן כמו משדרת: יש תחושה של הצלה, של השגחה, ויש גם סוף טוב. אבל הלב מסרב לקבל זאת בשלמות, והלקח כמו מהדהד, אינו מרפה: זו אינה הגאולה האמיתית. בלב נותרים סימני שאלה רבים.

סוף טוב-  הכל טוב ?
האם חכמינו ראו במגילה דגם של ישועה? הם ראו, אבל גם את הצללים. הסוף אמנם טוב,  אבל התיאור כיצד היהודים ניצחו את אויביהם והרגו את המן ובניו עורר אי נחת בקרב חכמינו לאורך הדורות. חכמינו חששו, שהמגילה תעורר שנאת יהודים. כך אמרו חז"ל: "קנאה אַת מעוררת עלינו", ורמזו לקנאת הגויים ביהודים עקב הצלחתם הטוטלית במגילה. חכמינו חששו, שגויים המתנצחים איתנו ומחפשׂים סיבות לשנאת היהודים, יראו בהתנהגותם של היהודים לאחר ניצחונם על המן, אות לתחושת העליונות של היהודים גם בגלותם.
יש ניצחון ליהודים, אבל בסופו של יום: המגילה היא מגילת הגלות. המגילה מעידה, שכל גורלו של היהודי תלוי בשרירות לבם של שליטים, ב"פור" שמפיל השליט. מכאן גם שם החג: פורים. היום כשאנו בארצנו ואנו ריבונים על גורלנו, קשה לנו לקבל מצב שבו הליכתו של  שליט זר שֶבי אחר יופייה של בת עמנו הצילה את גורלה של קהילת יהודי פרס מרֶצח עם. אנו חייבים לחזק את המסר 'הישראלי' של מגילת אסתר, המסר המחלחל אלינו מדורי דורות: רק קיומה של מדינת ישראל, שהיא המימוש של חזון שיבת ציון, רק מעמד ריבוני זה ערובה להמשך הקיום היהודי. רק כאן איננו תלויים עד צוואר בחסדי זרים. נלמד את המגילה ונשמח על ניצחונם של היהודים, אך נחזק את המסר הציוני המהותי: אין מקום אחר, זה המקום מדורי דורותת. כאן בשובנו לארצנו, נוכל להיאבק על זהותנו, על עצמאותנו, לסלול לנו שביל של עצמאות רוחנית, עצמאות מדינית, מדינה שתגן על עצמה. שתדאג לגורל היהודים.

מצב היהודים בגולה - היכן ייפול הפור?
חג הפורים צריך להילמד תמיד יחד עם יום השואה. נשמע מוזר? נשמע מקאברי? איך ישולבו תחפושות ומצהלות לצד זוועות ההשמדה? נשמע קשה החיבור. אבל, זוהי האמת. חג פורים מתעד מזימה של חיסול פיזי של העם היהודי. המן, בהופיעו לפני המלך אחשוורוש, מדבר בשפה מקובלת, בסטריאוטיפים, המוכּרים לנו מכִּתבי אנטישמים רבים. המן מתאר את שנאת הגויים לעם היהודי, עקב אופיו השונה של העם בקהיליית העמים: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר ג 8). האפיון הזה מבטא את שנאת הגויים לאורך הדורות, את רדיפת היהודים, את הפרעות ואת הגירושים לאורך ההיסטוריה. השיחה של המן עם אחשוורוש והוצאת פקודת ה"פיתרון הסופי" אינה יכולה, שלא להזכיר את כינוס ועידת ואנזֶה בימים השחורים של השוֹאה (20 בינואר 1942).
מגילת  אסתר אמנם מסתיימת בשׂמחה ובצהלה, אך לכולנו ברור שההצלה היא זמנית: הם עדיין בגולה, הם עדיין נתונים לחסדי זרים.

המאבק על הזֶהוּת
כיום יש בפורים צבע מודגש: חג של החלפת זהויות. אולי משהו נלמד מן המקור עצמו: מרדכי אמנם זוכה לכינוי מיוחד במינו בספר הספרים  - מרדכי היהודי - אך קשה להשוות את גדולתו לגדולתו של אברהם שעלה מארם נהריים לארץ המיועדת, או לגדולתם של עזרא ונחמיה, שנחלצו לעלות לארץ עתיקה-חדשה, ארץ אבותיהם - וכל זאת כדי לחולל מפנה היסטורי.
מה זהותו של גיבורנו היהודי? שמו “מרדכי בן יאיר”. האב  עוד נקרא בשם יהודי (יאיר), הבן קרוי בשם של מתבולל (מרדכי) על שם האל מרדוך, מרדוק. לפנינו יהודי גלותי שמאמין שניתן להשתלב בגולה, ויש אמצעים הכשרים לשם כך.  מרדכי מתאמץ להיות מקורב למלכות ולזכות בעמדת השפעה, להיות יהודי שהצליח בשדות זרים. והוא אכן מצליח. אין ספק, שהשמות סייעו למרדכי ולאסתר להשתלב בסביבה הגויית: שמותיהם לקוחים מן התרבות, שבה הם חיו. שמות שניהם לקוחים מן המיתולוגיה הפרסית. הוא מרדוך והיא אסתר - אסתהר (בת דמותה של עשתורת הכנענית).
זה מזכיר לנו את יוס,ף שהצליח וזכה לשבת על “מרכבת המשנה”. יוסף הוגלה בעל כורחו למצרים, וברור לנו שחיפש דרך להציל את עצמו ולאחר מכן את משפחתו בשנות הרעב (“למחיה שלחני“). מרדכי מתעקש לחיות בקהילה יהודית בגולה, כאשר יש כבר, ככל הנראה, קהילה יהודית בארץ ישראל. 

פתרון הגולה ופתרון ארץ ישראל
מתברר, שכבר בימי מרדכי עמדו בפני היהודים שתי חלופות: גולה או ארץ ישראל. מרדכי חי לו חיי גולה על מנעמיהם ומעדיף אותם על בניית הישות היהודית של בית שני. אנו מגלים כאן קהילה יהודית בפרס, למרות שאותם יהודים היו יכולים לעלות לארץ ולקחת חלק בחיי היהודים החלוצים. אותם יהודים, 'ציונים' של אז, שבו למולדתם ובנו את מקדשם ואת חייהם שם מחדש, ניסו להקים ריבונות מחודשת. לעומתם יהודי מגילת אסתר בוחרים להישאר בגולה. במשתה של אחשוורוש משתתפים מן הסתם גם יהודים, כי על פי הפסוק הוזמנו תושבי שושן הבירה, ואין הבחנה אתנית. על כך אמרו חכמינו, שאותם יהודים "נהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה, יב ע"א).
מרדכי הוא הדוחף את שארת בשרו לאותה תחרות יופי, והכול כדי לזכות בעמדת כוח בחצר המלוכה. השתדלן מחפש לו שתדלנית בחצר המלך, סוכנת "היושבת בחיקו של המלך " (לפי  ניסוח של חז'ל). הדסה שלוֹ הולכת לתחרות בשם גלותי, אסתר, שם שמושפע משם האלה עשתורת-אסתהר.  באופן סמלי, גם שמה הוא שם של מי שמסתירה את זהותה. את שמה העברי הדסה היא מסתירה בצאתה לארמון המלך.
המאבק עם המן הוא מאבק על עמדות השפעה, ולכאורה יכול היה מרדכי להשתחוות להמן, שכן אין בכך משום השתחוויה לצלם. בעיני המן מרדכי הוא חלק מעַם מוקצה מחמת מיאוס, וראייתו  קיבוצית וסטריאוטיפית: הוא מבקש להינקם מ'עַם מרדכי'. מרדכי נוכח, שגם למי שמסתיר זהותו - יש מי שמזכיר לו זאת. וזו חוויה, שגם יהודים גלותיים בכל דור חוו, וגם יהודים גלותיים בימינו חווים זאת.
יהודי פרס, ומרדכי נציגם, סוף סוף מבינים את שורש העניין: יש להם עניין עם אנטישמיות, עם שׂנאה תהומית קיבוצית, שאינה מוכנה לקבל קיום יהודי בגולה. ההתבטלות העצמית רק כדי להצליח בכל מחיר - סופגת מכה ניצחת.
עמדתו של המן היא אנטישמית במובהק: "עם מפורד" -  זו הצגה דֶמונית-שׂטנית של עם, המבקש לשלוח ראשים לכל מקום בעולם. כך מציג המן את העם היהודי, והוא מוסיף להסתה שלו: "ודתיהם שונות" (כלומר: חוקיהם שונים) הדגשת ההתבדלות הדתית-תרבותית. ייחודו של העם והיותו נבדל עוררו תמיד את שנאת הזרים, כך בימי מרדכי, כך בכל הדורות .

גולה -  מגילת האבדון 
התרת דמם של היהודים מתחילה בכל דור בהצגה דמונית-שׂטנית של הקורבן, ולזאת מוסיף המן סיבות כלכליות (עשׂרת אלפים כיכר כסף). הסיפור הזה מוכר לנו מדורות רבים. פרצופה של האנטישמיות במגילה שָזור במאפיינים נוספים: במתירנות, במשתאות ובמסיבות ללא  נשׂוא, בתמרוקים, בשמנים ובחגיגות, שכל כולם אובדן ערכים, אובדן צלם אנוש. מדוע אחשוורוש כועס על ושתי? משום שהיא מערערת את אושיות המתירנות!
מסקנת המגילה: במקום שיש מתירנות  ואי קבלת זכותו של האחר לשמור על צלמו התרבותי ועל ערכיו, אין בסיס לחברה אנושית.
מה עושים מרדכי ואסתר המתבוללים מול הצרה האנטישמית? מרדכי מתגלה כאן באימוץ קו שונה משל אסתר. הסכנה הקרֵבה מילאה לו את כל המצברים. הוא עומד כסמל של עם שלם, לובש שׂק ואפר ומנסה להפוך את נציגתו-שלוחתו בחצר המלוכה לגורם של הצלה, לא לגורם של עלייה בסולם הדרגות. אסתר נרעשת ומנסה להלבישו בבגדי חמודות, לסלק השׂק והאפר. מטרתה אחת: להחזיר  אותו לכתונת הפסים של התלושים והעקורים מזהותם. ברגע זה מתגלה מרדכי באחד משׂיאיו: לאחר שאיבחן את הבעיה, את צרת הגלות, הוא מחפש הצלה ומבין מיד, שאי אפשר  ליהודי להתנער מזֶהוּתו. קריעת הבגדים היא שלב החזרה לזהות (אסתר ד 1).
מרדכי נואם את נאום חייו: "אם החרֵש תחרישי בעת הזאת, רֶווח והצלה יעמוד ליהודים  ממקום אחר". זהו הנאום הציוני היחיד במגילה: אין להימלט מזֶהות, אין להחריש, יש לצאת למאבק כנגד האנטישמים. אסתר נקראת לחזור לזהותה: "אל תדַמי בנפשֵך להימלט בית המלך מִכּל היהודים" (אסתר ד 13).

ההצלה בגולה היא תמיד זמנית
הסיפור אכן מסתיים בסוף טוב, והיהודים ניצלים באמצעות שתדלנות בחצר המלוכה. ההיסטוריה יודעת לספר על  מקרי הצלה רבים שכאלה, אבל לכולנו ידוע מן ההיסטוריה, שכל ההצלות היו זמניות .גם ההצלה בימי יוסף הייתה זמנית  עד התחלפות השלטון.
הפִּתרון שלנו  בדורנו הוא ברור:  פִּתרון ציוני, ריבונות, אי הישענות על חסדי זרים. לא הסתופפות בחצרות הגולה. מקומנו כאן בארץ ישראל .
דווקא משום, שהמגילה היא מגילת הגלות, חייבים אנו כדור ראשון לגאולה בארץ ישראל, לבטא את שׂמחתנו על היותנו ריבונים על גורלנו. המגילה השישית הנכתבת כאן בארץ ישראל אינה  תלויה בצנזורה של  גויים. הזיכרון נשאר, העבר מלווה אותנו, והתחושה של המשכיות עם הדורות הקדומים לא פגה. אבל קריאה במגילה עתיקה מחייבת גם קריאת 'מפת הדרכים' של חיינו כאן. זה סיפור על עַמנו, זו העברית שלנו, אבל תוך כדי הקריאה המסורתית ועיבוד הלקחים - נמשיך  לשורר את חיינו המתחדשים כאן, לספר את המגילה  הישראלית שלנו.

לקח לדורות
אנו חוגגים את החג מדי שנה בשנה, למרות שהמאבק של מרדכי והיהודים בשושן הבירה הסתיים בשיבה לזהות. על פי המגילה נקבע בזמן אמת, שהחג הזה אינו חג לשעתו בשושן הבירה בלבד, אלא חג לדורות: "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחוד אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה" (אסתר ט 21). הדגש הוא על המילים: "בכל שנה ושנה", כי המאבק על זהותנו לא תם. היהודי נדרש לחוות בכל דור את המאבק על זהותו ואת הבחירה בזהותו כיהודי. מעבר לפור - זה הסיפור, הסיפור היהודי האמיתי, הסיפור הציוני של שיבתנו ארצה. 

אור יהודה, רחוב מנחם בגין 2 פינת יגאל אלון, לא רחוק מכיכר נעמי שמר

4 תגובות:

  1. מאמר מאד מענין

    השבמחק
  2. אנטישמיות זו, המוזכרת במגילה מהיכן נלקחה? האימפריה הפרסית הגדולה בעולם העתיק הכילה הרבה דתות ותרבויות. סובלנות דתית ותרבותית הייתה ממאפייניה הבולטים ראה "הצהרת כורש"
    מרדכי מתגרה בהמן וגם כאשר מעירים לו הוא מתנשא במכוון ומעורר כעס. מרדכי מסתובב סמוך לארמון ולא ברור מה הוא עושה שם? שומר על אסתר הסגורה בהרמון? היא הרי כבר מלכה.
    המלך אחשוורוש יותר בובה רפת-שכל ממלך, מוסר בקלות את חותמו ומסכים להשמדת עם?
    אסתר נכנסת למיטת מלך ערל קודם נישואיה.
    והכי מוזר.... בשושן הבירה נרצחים ע"י היהודים 800 איש וברחבי הממלכה 75,000 אבל... העיר שושן צהלה ושמחה וליהודים הייתה אורה
    גם חז"ל הביעו הסתייגות מאגדה מוזרה זו ששמה "מגלת אסתר" (ראה: תלמוד בבלי, מגילה ז ע"א)
    לגלות נסתרות במגילה, 70 פנים אם לא 70 אלף. הפרשנויות למה שיש ואין במגילה חושפת דבר אחד נפלא: יצירתיות מחשבתית מופלאה ונשגבה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנו חיבים להפריד בין :
      אמת היסטורית המביעה סיפורים אגדות שאיפות שעברו מדור לדור
      ואמת ארכיאולוגית - אמת שניתנת להוכחה ע״י ממצאים ארכיאולוגים

      הספר אסתר לדעתי הוא אמת היסטורית , המביע את רצונו של עם סובל, שחבר בהגזמה ספור ניצחון על אויביו. ספור זה מזכיר את מכות מצרים וחג הפסח.

      מחק
  3. אלוהים יהוה לא נעדר מהמגילה, השם יהודי מוזכר פעמים רבות ונובע מהשם יהודה שמקורו ״אודה ליהוה״. גם השם יכניה בא מהמקור יה כן - יה . מרדכי ״לא יכרע ולא ישתחווה - כפקודת יהוה בספר בראשית .
    פרק ד פסוק א ״ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר״ ״ אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד ״ כל זה היהודים - מהשם יהודה - יהוה - פעילות של תפילה לאלוהיהם יהוה.
    אסתר אומרת ״ צומו עלי וגם אני ונערותי אצום״
    הספר סוגר ב ״ ורבים מעמי הארץ מתייהדים״ הווה אומר מקבלים את יהוה אלוהי היהודים כאלוהים

    השבמחק