יום חמישי, 20 במרץ 2014

על "וידם אהרן" (וי’ י’, ג) וחטאם של בניו - תגובות ושיח

פרופ' משה צפור מגיב על התגובות לרשומתו של פרופ' יהושע גתי: 'קודש מול חול: פרק במהות הדת':

* פרופ' יהושע גתי כתב: "הפרשה גם מעלה סוגיה הרמנויטית מעניינת: מה קרה שם? הכתוב מקמץ ולא מבהיר חד וחלק [...] הכלל הפרשני שעמד כאן לפני הוא התעמקות בקונטקסט: על מה מדובר בהמשך, על מה מזהיר הכתוב, ונראה שמדובר בעניין הקשור ביין, בשכר, ובעניין של קדושה וטהרה".
תגובתיאני מפקפק בהצעה, שנכנסו שתויי יין למשכן, כי מעשה כזה אינו ראוי להיקרא "אש זרה". וַיִּקְח֣וּ... אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ... וַיַּקְרִ֜בוּ ... אֵ֣שׁ זָרָ֔ה” (וי’ י’, א) זהו החטא. ראו המבחן שמציע משה לעדת קורח, לראות במי בוחר ה'. ממש אותן הלשונות כמו בסיפור שלנו. "וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת" (במ’ ט”ז, לה), אלה שלא היו מורשים, ואם כן הקטורת שלהם היא "אש זרה", ועונשם זהה לעונשם של בני אהרן. ושימו לב: בקורבן הלגיטימי המוזכר קודם למעשה של בני אהרן יש אותה לשון: “וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה’ וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם” (וי’ ט’, כד). אנו נזכרים באירוע אחר שבו ירדה אש מן השמים ואכלה את הקורבן, והעם ראה והריע: ”ה’ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה’ ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים” (מלא יח, לט) - מעשה אליהו בהר חורב. הדברים ברורים. העלו קטורת לא מורשית.

עניין יין ושכר, שהמדרש כדרכו דורש בעניינו סמיכות פרשיות, כלומר: דבר הנכתב אחר דבר הוא כביכול קשור אליו קשר ענייני. [1] שנכנסו (נדב ואביהוא) שתויי יין למשכן – אין זה אלא דרש בגלל המתודה של הדרשן. אנו נזכרים בחנה, שגוער בה עלי על התנהגות גסה כזו: “וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ” (שמ”א א’, יד). זה אינו פשט. מטעם כלשהו במעשה העריכה זיווגו נושא זה של חילול הקודש עם מעשה נדב ואביהו.

* גברת שולה לויטל כתבה: "שמעתי פעם מי שהציע, שנדב ואביהו 'לקו' בעודף מוטיבציה (הביאו לאל גם מתנה אישית בבואם להיוועד באוהל מועד?) ונשפטו כי חרגו מהתֶלֶם שיש להלך בו על פי ההלכה. עד כמה שהבנתי נאסר על הוריהם להתאבל. כשהקשיתי על כך השיבה לי יונה ארְזי, שעל פי תרגום ה-70: 'ויידום אהרון' משמעותו: ליבו דימם בקרבו."
תגובתי: תרגום השבעים ל"וידם אהרן" הוא καὶ κατενύχθη Ααρων. המילה המורכבת היוונית לתרגום מילתוידם כוללת מרכיב של "דקר", ולכן יש המחזיקים בתרגום חוזר לעברית - "אהרן נדקר בלבו". אך מילה מורכבת אינה סך כל מרכיביה, וכמו בכימיה היא עשויה ליהפך למשהו אחר. לפי שימושיו של הפועל הזה בתרגום השבעים עולה שהוא בעל הוראה דומה לשורשים העבריים נד"ם ודמ"ם על כל גווניהם.

גברת שולה לויטל כתבה: "...הסבלנות והסובלנות שלי פוקעות כאשר האל שלנו הוא אל צבאות, נוקם ונוטר, עד בוא חז"ל לרככו... כשהייתי בת 9 חזרתי מבית הספר והכרזתי: אני כבר לא משתפת פעולה עם מי שגרם למשה להכות בסלע כדי שיהיה לו תירוץ להענישו. חלפו 63 שנים ואני עדיין כך".
תגובתי: אשר לחטאם של משה ואהרן אני מרחיב במקום אחר, ועיקרו של דבר אני מצדד באלה המבארים שהחטא היה במילה "נוציא" - ומשתמע אולי שזהו מעשה מגי של משה, בכוחו העצמי. הוא מוציא מים. הוחמצה ההזדמנות לעם כולו להכיר שמוציא המים הוא ה'. "לא האמנתם... להקדישני לעיני בני ישראל" (במ' כ', יב) - לא הבאתם לידי כך שהעם יאמין (פועל קאוזאטיבי). ואגב, עונשם של משה ואהרן היה רק בזה, של ייכנסו לארץ, ורק בשל כך היה עליהם למות לפני הכניסה לארץ. תפקידם עלי אדמות הסתיים. [2] במה חטאו ער ואונן? ער - אין הכתוב מספר; אונןהכתוב מפרש: שמנע צאצא-יורש לאחיו המת, וכך גרם שיימחה שמו (כנגד זה יש חוק הייבום). במה חטא צלפחד ("כי בחטאו מת", במ' כ"ז, ג)? לא מפורש. וכנגד ר' עקיבא שקבע שהוא היה אותו מקושש "במדבר" (במ' ט"ו, לב-לו; וגזר גזרה שווה עם דברי בנות צלפחד, "אבינו מת במדבר", כ"ז, ג), השיב ר' יהודה בן בתירה: בין כך ובין אתה עתיד ליתן את הדין; אם נכונים דבריך - אתה מעז לגלות את מה שהתורה רוצה להסתיר; ואם אתה טועה - הנך מוציא לעז על אותו צדיק (=צלפחד); ראו ספרי במדבר קי"ג.[3] גם חטאם של אנשי סדום ובנותיה, שבגללו נידונו לחורבן טוטאלי, אינו מפורש בתורה. הצעת הסבר לחטאם יש ביח' ט"ז, מט

הערות
[1] כך, על פי מתודה דרשנית זו, מות שרה היה ממש עם שוב אברהם מן העקדה, ולפיכך מסיק הדרשן כי יצחק בעת ניסיון העקדה היה בן 37; עשו את החשבון! ואז גם נולדה רבקה. ואם כן בעת נישואיה הייתה בת שלוש. שוב, עשו את החשבון. לא קטינה אלא קטנטינה. ועד כמה זה תואם את המסופר בפרק כ"ד. שוו בנפשכם את הבת או את הנכדה שלכם בגיל כזהלחכימא...


[2] כאמור, אני מאריך בזה במקום אחר, והערתו הסרקסטית של שד"ל בעניין זה על ריבוי ההצעות לתאר את החטא האחד הזה של משה (ראו פירושו על התורה, מהד' שלזינגר תשכ"ו, עמ'  472) מלמדת דבר מה. ואגב, אין צורך להיאחז ב"הכשלתם" המכוונת (כביכול !) של משה ואהרן כדי להענישם, כדי לכעוס על הקדוש ברוך הוא. ודי לחכימא...

[3] ר"י בן בתירה עצמו כותב, שצלפחד מן ה"מעפילים" היה (במ' י"ד, מ-מה). זהו סוג אחר לגמרי של 'חטא'; ואין על בנותיו להתבייש בו.


*      *      *       *        *        *
להלן תגובותיו של פרופ' יהושע גתי:
משהו על מתודולוגיה ספרותית
* גם אם אישית לא השתכנעתי מפרשנותו של פרופ’ משה צפור לעניין מותם של בני אהרון, בתגובתו להערותי לפרשת שמיני, עדיין פרשנותו של נראית בעיניי סבירה, וזאת מהטעם, שכול פרשנות - כול עוד היא נשענת על מתודולוגיה בת ביקורת - היא לגיטימית.
צפור נוקט במתודולוגיה האינטר-טקסטואלית, שבה טקסטים אינם צומחים באוויר, וטקסט מדבר עם טקסט (פיתחו זאת בחטין, קריסטובה והרולד בלום, להזכיר כמה מהמובילים). ולכן, הוא לומד מעניין דתן ואבירם לענייננו. 
הגישה בה נקטתי בהערותיי על מה שאולי קרה שם לכוהנים הבכירים, נובעת לדעת צפור מהמתודה בה נקטתי, היא ה-New Criticism, שפותחה בארה"ב באוניברסיטת ונדרבילט הדרומית על ידי אנשי ספרות כ Allen Wate ובמקביל בשוויצריה. מאיר וייס, היה מיישמה המובהק לספרות המקרא, וראו את מבואו המתודולוגי בספרו ‘המקרא כדמותו’.
אבל קודם הערה לעניין החשד בשכרותה של חנה: “וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ” (שמ”א יד). זה אינו פשט. מטעם כלשהו במעשה העריכה זיווגו נושא זה של חילול הקודש עם מעשה נדב ואביהו.
העניין כאן טמון באופן תפילתה של חנה, שהייתה דמומה. וזאת הייתה בעיה כיוון שלא נהוג היה להתפלל או בכלל לקרוא בדממה. והקורא בדממה נחשב אפוא לשיכור (אנו עוסקים בזאת בשאלת הקריאה בלי קול לעומת הקריאה בקול רם, שהיא פרק ביחס בין התרבות האוראלית לכתובה, ואכן רק עם המצאת הדפוס החלו אנשים לקרוא בלי להניע את שפתותיהם).
צפור למד על ענייננו מהפרק המספר בלשון דומה לפרקנו, שיצאה אש ואכלה את דתן ואבירם המורדים במשה על משפחותיהם, ומקיש שזוהי האש הזרה. אבל, אי התזכורת של "הזרה" אומרת דרשני. אי תזכורת זו ייתכן והיא מגמתית, ואיננה סתמית.
לפיכך, עניין סמיכות הפרשיות לפי חז"ל הוא משמעותי גם לגבי המתודה הספרותית, ואין ללמוד מעניין דתן לענייננו. הרמז הוא שבני אהרן לא השכילו להפריד בין קודש לחול. זוהי הבעייה.

* אשר להערתה של גברת שולה לויטל בענייו אכזבתה הקשה מאלוהים על שהעניש את משה בעניין ההכאה בסלע: העניין הוא חוסר המנהיגות של משה שהיסס. הוא כבר לא אותו מנהיג נמרץ שפעל מיד ובנחישות כמו בסוגית קורח ודתן ואבירם. הפעם הוא מממורמר, מתנצל, חושש — הוא איבד את מהות המנהיגות, את ההחלטה הנמרצת, ולכן תפקידו מסתיים. 

                                                    *      *      *       *        *        *

פרופ' משה צפור מגיב:
הצדק עם פרופ' גתי. חטאתי בזה שלא הוספתי את מראה המקום הדרוש לקישור בין מעשה עדת קרח לענייננו. ההטעמה איננה על העונש "אש מאת ה', אלא על הצעתו של משה (ט"ז, ה-ז): "בקר וידע ה'...את אשר יבחר בו; קחו לכם מחתות, קרח וכל עדתו, ותנו בהן אש, ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר - והיה אשר יבחר ה' הוא הקדוש". במה ייבחנו? בזה שתרד  אש מן השמים ותצית את הקטורת במחתות האנשים ה"נכונים" (בדומה למבחן שערך אליהו בהר הכרמל)? לא; הרי הם עצמם הצטוו לשים אש. אלא - לדעתי - מי שלא בחר בו ה', והוא אפוא אינו מורשה, הרי שהוא מקריב אש זרה, ומן הדין שהוא ייענש, כפי שנענשו בני אהרן. ואכן - נענשו בדיוק באותו עונש שנענשו בני אהרן.

אשר למעשה חנה: אנחנו דנים במה שמספר הכתוב, לא באירוע היסטורי. והכתוב מתאר בדיוק: "חנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע; ויחשבה עלי לשיכורה". היא אינה קוראת טקסט מתוך סידור מודפס. אין לה. היא מסבירה שהיא מתפללת. זה מה שאני רואה בכתוב. אני מניח שעלי גוער בה לא משום שהוא חבר באגודת אנונימוס ודומיה והוא נלחם באלכוהוליסטים, אלא משום שהיא נמצאת בהיכל ה'. הכתוב עומד על כך, משום שהוא טורח לכתוב בפס' ט פרטים חסרי חשיבות לכאורה: איפה בדיוק יושב עלי, רק בשל כך הוא הוא גוער בה: היא נכנסה שתוית יין למקדש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה