פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
ירמיה ז 28-21 (בנוסח אשכנז ז 21 - ח 3), ההפטרה לפרשת צו (ויקרא ו 1 - ח 36)
פרטי פרטים של הלכות קרבנות. ומעניין שההפטרה לפרשה, הלקוחה מנבואת ירמיהו בפרק ז, מעמתת את עבודת הקרבנות בבית המקדש עם ערכים מוסריים שבין אדם לחברו. יש לראות בבחירה בהפטרה זו דווקא מבע של בחינה לעומק של אחד מהביטויים המובהקים של הדת המקראית. נסתכל רק בהיקף: פרקי החתימה של ספר שמות, ספר ויקרא פרשת צו מוקדשים כולם לתיאור המשכן, להוראות בנייתו ולהוראות מפורטות של סדרי הקורבנות וסוגיהם. והנה, חרף הדגשה חזקה זו, באה הסתייגות נבואית עקרונית , שמוצאת את ביטויה בהפטרה. אנו קוראים אותן זו מול זו. החשש הגדול הוא כדברי ירמיהו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ז 4 ). נשים לב לחזרה החריגה. חזרה משולשת, כאילו לא קלטנו, החוזרת על עצמה. מה פירוש? היכל ה' עצמו טמון כוח, הוא הפך לחזות הכול. זהו מקום התפילה, מקום הקרבנות הגדול בעל העצמה הדתית העליונה, מקום משכן ה'.
והנה בא נביא התקופה תחת הכותרת של דבר ה' אליו וקורא להיכל ה' של העם שקר. כלומר, זיוף גמור. כי מה היא הדרישה האלוהית האמיתית? לא הקרבן אלא המעשה האישי, ההתנהגות האישית היא מעל לכול: "עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו" (פס' 5). אחרת הכול צביעות. והנביא חוזר על כך ושוטח את הדרישות האלמנטאריות: להימנע מגניבה, רצח, ניאוף והליכה אחרי אלוהים אחרים. זהו מה שמאפיין את העם ,שייתכן שממשיך לפקוד את ההיכל, אבל הנביא מודיע לו: במצב זה הנהירה להיכל היא לשווא. הנביא גוער בעם על התנהגותו הנלוזה: "המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו" (פס' 11).
ואין כאן הסתייגות בלבד אלא ההתנהגות של העם תלווה בעונש האלוהים: "והשלכתי אתכם מעל פני" (פס' 15). גלות. אבדן הארץ. אבדן השלטון ואבדן המקדש עצמו.
יש בפנינו התבטאות אמונתית דתית בעלת חשיבות עליונה, המאתגרת את עבודת הפולחן, את הרוטינה הדתית , שכאילו יוצרת את קיר המגן לעם. לא היא, קובע ירמיהו. קיים מתח בין התנהגות לפולחן על כול חשיבותו ומעמדו והדרו, ובמבחן התנגשויות זה יד המוסר החברתי היא הקובעת. ועוד זאת, התנהגות חברתית מוסרית הולמת היא קנה המידה, המבחן, לחיים בארץ. אחרת אין טעם לחיים בארץ ותבוא הגלות. מכיוון שבארץ, שהיא נחלת האלוהים, יש צורך בהתנהגות חברתית מוסרית נאותה, שהיא מעל ומעבר לכול מערכת הקורבנות. קרבן בשום פנים ואופן איננו מחפה על מוסר חברתי. דברים כדרבנות בעלי לקח מוסרי עליון.
מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה