יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

"דַּבֵּ֛ר אֶל־הַנַּ֥עַר (נאַר) הַלָּ֖ז (זכריה ב', 8)"

נתנאל ברק, מורה לתנ"ך וללשונות המקרא

סבי, אבי אמי, נפטר לפני שנולדתי. אחיו, הרב אברום-מוישה כהנא, בהיותו חשוך בנים, היוה עבורנו מעין סב שני, ומדי פעם היה מגיע מאנגליה לבקרנו. דוד מוישה, חניך הישיבות הטובות ביותר במזרח אירופה, הוסמך לרבנות כבן שבע עשרה ושרד את השואה. דוד מוישה, למותר לציין, לא היה דובר עברית בת זמננו. עם זאת, הוא בהחלט שלט ב"לשון הקודש", אותו בליל ניבי העברית המבורך מרבדים השונים של העברית עד לעת החדשה. אותה לשון המתוארת על ידי פרופ' צוקרמן וד"ר הולצמן כלינגואה פרנקה (Lingua Franca) משכילה של העולם היהודי.
במאמר "חג ההגנה לישראל: על הוראת תנ"ך ולשון בישראל" של ד"ר גתית הולצמן, מכללת לוינסקי לחינוך, ופרופ' גלעד צוקרמן, אוניברסיטת אדלייד, אוסטרליה, פורשים המחברים, ובעיקר פרופ' צוקרמן, ולא בפעם הראשונה (הישראלים לא מבינים תנ"ך הארץ 17.12.2010, אקדמיה ליפהפיות נרדמות  02.12.2012, לדבר ישראלית, לא עברית 4 09.04.201 [להפתעתי, חלק מהדברים חוזרים על עצמם באופן מילולי, בבחינת "כפרופסור שב על מאמרו מרצה שונה בפרסומו"!]) את משנתם בדבר היותה של העברית בת זמננו שפה שאינה עברית של ממש, ואינה פרק נוסף בשרשרת ההסיטורית של העברית (שאין חולק שהושפעה בכל דור ודור מן השפות שבאו איתה במגע). טענה נוספת העולה במאמרם, לא במנותק מן הטענה הראשונה, היא שהעברית שבפינו חסרה את הבסיס המשותף עם לשון המקרא על מנת ללמד בני יהודה ספר, ועלינו להתיחס להוראת המקרא כהוראת טקסט בלשון עם זר. 
המציאות לנגד כל מי שעיניו בראשו טופחת על פני דעות אלה. בביקוריו באם המושבות, בה גדלנו, דוד מוישה לא התקשה לקנות במכולת או לנהל שיחה עם דוברי עברית, אף אם דיבורו היה חגיגי ומליצי בעינינו. פניני לשון כגון "אי אפשר לי לעשות כן" (במקום " 'נלא יכול לעשות 'תזה ") שימשו אותו ומשמשים יהודים שהתחנכו על ברכי מקורות ישראל בגלות עד היום. הפער בין אותה לינגואה פנרקה משכילה לבין שפתנו אנו אינו כה גדול, ובין הדוברים קיימת מובנות הדדית גדולה. דובר "לשון הקודש", יכול לתקשר בשפתו זאת עם דובר עברית בת זמננו, אך לא יוכל יוכל לתקשר בשפתו זאת עם דובר יידיש מבירוביג'ן.
לראיה נוספת, ממקום שבאו, אזקק ברשותכם לציטוט החביב שהביאו במאמרם, במסגרת ניסוי בשיתוף הקוראים.
קראו את הפסקה הבאה:

רבים מהנוצרים כגון אנשי צרפת ואנשי אשכנז כמוך שלא ראו מעולם שום יהודי - סבורים שיהודים הנקראים עבריים כלם מדברים בלשון עברי ... וזה לא יתכן כי פיהם מעיד עליהם כי לא נמצא אחד מני אלף שיוכל לדבר לשון העברי כדינו, ובפרט הנשים והעלמות והילדים ורבים מעמי הארצות עד אין מספר שלא יוכלו לדבר מאומה בלשון עברי...ושכחו הלשון עד היום הזה ולא מדברים כלם. כי בכל הארצות אשר נתפזרו שמה - הלשון ההיא מדברים. כמו האלה אשר גלו לארץ אשכנז מדברים בלשון אשכנז, ואשר גלו לאיטליא מדברים בלשון איטליא, וכן כולם לארץ אשר גלו שמה - הלשון ההיא מדברים....ולפי שתורת משה עיקר אמונותיהם ורובם אינם מבינים לשונם - לקחתי ספר זה לפני אשר הוא דבר חדש אצלם שמעולם לא ראיתי בדפוס באופן זה, השתדלתי להוציא אותו לאור למען ירוץ קורא בו.

האם הבנתם את הכתוב לעיל? האם דובר אינטלגנטי של העב"ז (=העברית בת זמננו) יבין את תוכנו? אם תשובתכם חיובית, סימן ששפתכם ושפתו אינה רחוקה מלשון המקרא ומלשון חכמים, כלומר מ"לשון הקודש". שכן אותו מלומד קתולי בן המאה הט"ז, פאולוס אמיליוס, ודאי לא הושפע מן היידיש או מכל שפה אחרת כאשר העלה על הכתב דבריו.
באשר ליחס בין לשוננו לבין העברית המקראית. כמורים לתנ"ך בתיכונים, "זוכים" אנו להיווכח, לא פעם ולא פעמים, בקשיים העומדים לפני תלמידינו כאשר הם נאלצים להתמודד עם הטקסט המקראי. זכור לי במיוחד בוחן "אנסין" (קטע שלא נלמד) בו הובא הפסוק הבא, "וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם (שמות ל"ב 10)". השאלה שתכפה  לציטוט היתה "מהו העונש אותו יביא האל על העם?", אחד התלמידים כתב בתשובה שאלהים מאים לאכול את העם.
אף על פי כן, ולמרות הכל, אין בחזונות נפרצים מעין אלה על מנת להכריע את השאלה החמורה בדבר יחס העברית שבפינו אל לשון המקרא, ביחוד ש"אין מביאים ראיה מן השוטים". זוהי שאלה רצינית מכדי להכריעה באוסף דוגמאות ואנקדוטות. 
אין ספק שכשם שסוקרטס היה החכם ביותר באתונה מפני שידע שאינו יודע, כך עלינו לזכור ששפתנו אינה זהה ללשון המקרא. ברם, אפילו הדוגמה שבחרו להציג, וקבעוה בכותרת מאמרם, בנוגע משמעות המילה פסח, אינה עומדת לזכות טענתם. אף אם נקבל את דעתו של חיים כהן בנוגע לשימושה של המילה במשמעות הגנה, עדיין לא נוכל לתלות את האשם בעברית המודרנית או ברש"י. נקח כדוגמה את אותו סטודנט מעולה למקרא, מן המזרח הרחוק, מאירופה או מכל מקום אחר בעולם (חוץ מישראל). כשהוא קורא את פסוקי פרק י"ב שמות, הוא יודע שאינו יודע, ולכן יפתח את המילונים המקובלים ללשון המקרא (BDB ,HALOT ואפילו TWOT שאינו בדיוק מילון) ושם ימצא, לתדהמתו של פרופ' צוקרמן, שהמילה בפסוק המדובר מקושרת לpassing over ולא להגנה. כלומר, אין האשם תלוי במחיי השפה העברית ובמורי התנ"ך הישראלים הכושלים. 
כל היודע דבר או שניים על לשון המקרא יכול להצביע על הבדלים בינה לבין העב"ז. מכאן ועד להציע ללמדה כשפה זרה רב המרחק. המרחק בין דובר עב"ז לבין לשון המקרא לא גדול יותר מהמרחק בין דובר אנגלית בת זמננו לשפתם של שקספיר וצ'וסר. המרחק בוודאי קטן יותר, עשרות מונים, מהמרחק בין דובר אנגלית בת זמננו ל"ביאוולף" (Beowulf), למרות שפער הדורות בין דובר הישאלי המצוי ללשון המקרא כפול מזה של האנגלי ו"ביאוולף". בוודאי שלא יזיק לכולנו כמורים לתנ"ך לזכור את אותם ההבדלים וקיומם, ולעתים גם להזיר, להזהיר ולהזכיר את הפער בין לשוננו ללשון המקרא, אך אין זה שונה מאותה חובה המוטלת על מורה לאנגלית המלמד את הסונטות של שייקספיר.
אינני בלשן בהשכלתי (רק מורה ישראלי לתנ"ך וללשון המקרא) אך דומני שהשפעת הדקדוק הגנרטיבי מבית מדרשו של חומסקי, השם דגש רב על התחביר, ומקהה את תרומתה של הבלשנות הדיאכרונית בתוך משפחות השפות למיניהן, גורם לצוקרמן לחוש מרחק רב יותר מן העברית המקראית, שכן בתחום זה מצויים הבדלים יותר ניכרים מאשר ההבדלים המועטים בתורת הצורות, כפי שציין במאמרו.
בשולי הדברים, עצם העובדה שרב רובם של הקוראים, האינטלגנטים בוודאי, נזקקים להסבר כשהם נתקלים במשחק המילים בחתימת דבריך ובכותרת תגובתי, מעידים על מרחק רב בין לשונם ובין היידיש.

לתגובות נוספות לספרו ולמאמריו הקודמים של פרופ' צוקרמן
יוסי שריד, קוף לקוף יביע אומר, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2008

בני ציפר, בני ציפר נגד הוולקנו, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2008

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה