יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
יום הכפורים הוא יום של שהייה פרטית ואינטימית של כל איש ואישה עם עצמו או עם עצמה. יש בו 'בין אדם לחברו', ויש בו 'בין אדם לקונו', מפני שכולו בינו לבין עצמו. בלי רעלות. אפילו לא של משי. בלי מחיצות, אפילו לא שקופות. בלי כיסויי הכחשה. בלי הסוואת צידוקים. אדם במלבושי עורו. באמת שלו כמות שהיא, נברא בצלם מול צלמו.
כל יום ויום מימי השנה אדם נע והולך ועולה בסולמות ויורד במרתפים ובא אל צמתים בהם הוא מציב את שלטי הדרכים אל הרוחות אליהן הוא בוחר ללכת. הבחירה היא עינוי. היא לעולם בין שתי מסילות הנסללות לפני ההלך "כמסילות ישרים", כל אחת טוענת שהיא ברירה כשרה של רעותה, ואדם נתבע להגיד לעצמו "מַה־טּ֑וֹב" ולכוף ראשו לפני "וּמָֽה־ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗" (על פי מיכה ו',ח'), ולדעת כי אין יתרון לבחירה בעֲשֵׂה־ט֗וֹב אלא מפני שאפשר לבחור לא לס֣וּר מֵ֭רָע ( על פי תהלים ל"ז,כ"ז) "...ומִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים....." (קהלת ו',י"ב), ו "מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־ יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ" (שם). ייסורים.
במו הליכה בחוצות ההבלים התכופים והדוחקים במפגיע להיות דחופים, אין להם לבני האדם הפנאי הראוי לעמוד ולבחון אם בחירה שאי אפשר לשנות אותה אחר שהייתה, נתגלתה כשקולה, או נמהרת, או צדקה או שוגג ואפילו זדון. עוברים. עיתים יש שבר הרהור כי מה שטעון תקון - יתוקן בדרך, ומה שהוא מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן (קהלת א',ט"ו) אין ברכה להצטער עליו בכדי, והולכים, ושעה רודפת שעה, ויממה יממה וירחים ירחים וממילא אין לו לאדם אפשרות לשוב אל עקביו אל הצומת בו בחר להימין או להשמאיל ולבחור מסילתו מחדש שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ ( שם י"ז).....
ואין איש או אישה הולכים לבד. הדרך הומה. הכל אצים, רצים, נוהים, עמוסים, ממהרים עד שהם עושים אפילו שוליים למעקפים, וקרובים ורחוקים, ואוהבים ונוכרים אינם מניחים לאיש או לאישה ללכת דרכם לבד, ועיתים המהומה גורפת אותם אפילו אל אשר לא בחרו ללכת, ואינה מניחה להם פינה של התאוששות בנתיב הזמן והדרך הופכת גורל.
ואז בא יום הכפורים. הכל עוצר. הדרך עומדת. האדם עומד. מתכנס לו לפונדקו הקטן שלו ואף על פי שאת הנעשה אין להשיב, הוא שב בתוך מסלולי לבבו- הפותח עצמו לזכור באותו יום - אל הצמתים בו עינה את נפשו לבחור, ויש לו פנאי לענות את נפשו מחדש ולבחור כביכול שוב כאילו כל הימים שכבר חלפו אינם אלא ימי העתיד שיבוא עוד. קוראים לזה תשובה. לעמוד לבד, אדם בצל עצמו, באין רואה זולתו, באין מעיד לבד מנפשו, ולפרוט ביושר את מה שהיה, וללחוש את הדברים שחלפו בשמם, קוראים לזה וידוי, ראשיתה של תשובה. לדעת שאכן אין כוח ביד המעשים לבטל את עצמם, ואם היו - הונצחו, אבל יש כוח לגמור בלב שלא ייעשו עוד, להתחייב במעמד נשמת אפו להתרחק מן הדומה לכיעור אפילו יותר מאשר מן הכיעור, כי הדומה לכיעור מכזב כאילו אינו הרע עצמו ואילו הכיעור מבחיל עד שאין ספיקות עוד שהוא רע ויש תקווה כי ישבור את הלב לחרטה. ללכוד באמת את הרצון לשנות כמו ששבועה לוכדת את הנשמה היראה. גם לזה קוראים תשובה. להתייסר ייסורי לידה חדשה המעמידה מול ברירה שאי אפשר לשנותה עוד אדם אחר, אדם ששוב איננו האדם שבחר תמול שלשום אלא אדם שיבחר מעתה ועד מחר ומחרתיים. לקחת את הנפש שהייתה ולענות אותה עד שהיא שוב אחרת, פתוחה לבחירה מחודשת, לא אסירת זיכרונותיה אלא פדויית תקוותה. לזאת קוראים תשובה. (בהשראת הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה).
זה סדר העבודה שבלב. היא קשה. היא מתישה. היא מלחמה. וידוי אינו מן הפה ולחוץ. היא לא מלמול שפתיים. היא מאבק איתנים על העתיד בשדה הקרב של הלבב פנימה המתרחש כבר בהווה, המדמם כבר עכשיו במלחמה של מחר. זו התמודדות של אמת לאמיתה, לא של אמת לשעתה. זה ה וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם (ויקרא כ,ג,ל"ב), עינוי שהצום אינו אלא נמשלו, ש"כל נדרי" בלב בתי הכנסיות והמדרשות המתנגן בהמון בניגון וותיקים מעורר געגועי תום, אינו אלא הקבלה ברבים ללידה מחודשת של הכלל בצמתים של מחר.
גם בהמון וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם הוא פרטי. היום אינו עוקר דבר. הוא מכפר. כופר הוא כיסוי. "... וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר" (בראשית ו',י"ד) אומר ה' לנוח לבל תופק תיבת עצי הגופר הרעועה מטבעה לחדירת מי המבול. "וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר.... וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה" (שמות כ,ה,י"ז-כ"א). לוחות הברית לוחות העדות שבארון מכוסים בכפורת. יום הכפורים הוא יום של "....עַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה" (משלי י',י"ב). הביטחון כי האדם שניהל מערכה עזה של תשובה בליבו זוכה באהבת קונו, הוא הביטחון כי אף על פי שהכל כתוב, לא הכל נזכר, אף על פי שהכל חרוט, לא הכל נקרא, כי המחילה היא גילוי של אהבה מוסתרת לתוכחה גלויה שהוכיח האדם את עצמו. בסוף היום, בנעילה, בשעה של עייפות שיא המעוררת את הנפש למאמץ איתנים אחרון, עומד האדם וכפורת של אהבה גדולה מכסה על ערייתו.
עוד מעט יצא שוב לרוץ בדרכי החיים במלבושים חדשים ונקיים המעניקים לו כסות של כבוד בעיני כל יודעיו ובעיניו הוא. הוא יצעד במסילות המרחב שלו ויגלה כי בשעה בה התייחד בפונדק הפנאי הפרטי שלו, לא נסו הניסיונות מן הארץ. הם יהיו כולם כאן, גלויים כיתדות, סמויים כמוקשים, וימתינו לבחירת האדם במסילה ממסילותיו. הצדק לא תמיד יהיה, לא תמיד ייראה. העוני לא יאפס. היוהרה של השועים המתנאים על הדלים לא תצניע עצמה. הבוטות בשיח ומן השיח למעשה, לא תעדן עצמה. המחלוקות על סרק המוליכות עד אל מיצרי השנאה לא תשכחנה. השלום בין איש לרעהו, בין אומה לחברתה לא ישגא. עדיין תצפנה הבריות מן האדם לומר את שהרוב אומר, לחשוב את שההמון חושב, לא להפתיע חלילה ביציאה מן העדר, לא לחדול לסגוד לאלילי הכאילו לבל יוקעו כפורצי גדר. לא יהיה קל. כי כל זה יהיה לאחר היום הגדול, יום השבועה הפרטית בפונדק האינטימי לשנות הכל ברוח בראשית.זה יהיה אחרי מה שקוראים לזה תשובה... ואו אז, בימים הרבים של הניסיון האורב כל יום, מגלים, כי היא תקפה אם היא אינה מחכה ליום השהייה הפרטית האינטימית של השנה שתבוא, אלא שבה ומוצאת את הפנאי לשוב כל יום.... והאהבה ממתינה ....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה