יום ראשון, 11 בינואר 2015

לשון הקודש ולשון החול - השפה העברית והזהות הישראלית: פרקים בהיסטוריה המיסטית של הלשון [חלק ב]

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

[ח]. לשון הקודש בעולמם של חכמים
בלשון התנאים, שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה העברית המקראית היה 'לשון הקודש' (משנה, סוטה, פרק ז', משנה ב'; בבלי, סנהדרין, כא ע"ב), כדי להבדיל את השפה העברית העתיקה מהלשון המדוברת שהייתה מעורבת עם הלשון הארמית, אשר שימשה לשון חול. במסורת חכמים, שהתמודדה עם הגירה מהארץ ועם עליית משקלן של הארמית והיוונית בקהילות יהודיות שונות ועם צמיחת מוקדי הנהגה ויצירה חלופיים בארצות שונות, והתאמצה לשמר את ייחודה המקודש של השפה העברית ותלותה בארץ ישראל, נאמר: "כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש... וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יהא מבושר שבן עולם הבא הוא" (ירושלמי, שקלים ג, ג; יד ע"ב). על פי מסורות שונות בספרות ההיכלות ובתלמוד, התפילה בבית הכנסת נאמרת רק בעברית, משום שמלאכי השרת אינם מבינים ארמית אלא עברית בלבד (היכלות זוטרתי; בבלי, סוטה לג ע"א).
מרחב הלימוד של לשון הקודש היה קשור בדרך כלל אף הוא בבית הכנסת, מקום ספרי התורה מהם קראו ולמדו בין התפילות. היחסים בין העברית והארמית היו יחסים מורכבים וטעונים, כפי שמלמדים הדיונים בדברי חכמים על כתב אשורי ולשון ארמי, וכתב אשורי ולשון קודש וכתב ליבונאה, ועל דו-לשוניותם של אבות האומה.[51] אולי יש קשר בין מתיחות זו לבין העובדה שהתרגומים הארמיים לתורה, הקשורים ברובם לעולם בית הכנסת,[52] מכנים את השפה העברית "לשון בית קודשא", כאמור בתרגום לבראשית כב, יא: "עני אברהם בלשן בית קודשא ואמר ליה אברהם 'הנני'". ככל הנראה נבחר ניב זה משום שלדעת המתרגמים שפת הקודש המדוברת בבית המקדש, מקום שירותם של הכוהנים והלויים לפני החורבן, ובבית הכנסת, אחרי החורבן, הייתה רק עברית, גם בשעה שהשתמשו מחוצה לו בשפות אחרות. לשון הקודש הייתה, כזכור מימי ספר מקבים, לשון האבות: כל האבות בעם היהודי נצטווו בתקיפות ללמד את ילדיהם את לשון הקודש כמפורש במדרש תנאים לספר דברים, שמיוחס לאמצע המאה השלישית: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בניכם ולא בנותיכם.. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה ואם אין מדבר עמו לשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו' (ספרי, עקב לז). לדברים חריפים אלה הייתה השפעה מכריעה הן על הוראת הבנים בלשון הקודש ועל חיוב לימוד התורה בכל קהילות ישראל מילדות, (התלמוד מספר על ריבוי בתי מדרש של תינוקות דבית רבן בירושלים, ירושלמי מגילה עג, ד; כתובות לה, ג) והן על הדרת הבנות ממעגל הלימוד והעיון ומגישה ללשון הקודש הכתובה, שגרמה להשארתן בתחום החולין ובטווח הבלעדי של הלשונות הבלולות, היידיש, הלדינו, הערבית יהודית ודומותיהן, שאמנם ערבבו עברית ולשון מקומית, אך רובן המכריע של הבנות, לאורך רוב הדורות, שמעו לשונות אלה רק בעל פה, ואף פעם לא בכתב.

חכמים רבים במשך הדורות דנו בקדושתה של הלשון העברית, במהותן הטמירה של אותיות לשון הקודש שחיות אלוהית אצורה בהן, בכוחן הבורא של כ"ב אותיות היסוד האלוהיות ובאור אין-סוף הגנוז בהן, ובמשמעותן המופלאה המתווכת בין הנגלה לנסתר וקושרת קשר נצחי בין העבר, ההווה והעתיד. הקבלה והחסידות ניסחו השקפות אלה במימרות קצרות כגון: 'בכל אות ואות עולמות נשמות ואלוהות', 'צוהר תעשה לתיבה שתהא התיבה מזהיר' (תיבה מלשון ראשי תיבות), 'השכינה-עולם הדיבור' או 'פנימיות אור אין סוף שבתוך האותיות'. מקובלים וחסידים הרבו לדון במהותן האלוהית של האותיות, הנתפסות כ'עצמות אותיות התורה' או כ'סוד אור האלוהות אשר בתוכם' ומתוארות כיסוד הדיבור האלוהי הנעלם, המחיה ומקיים את ההוויה ללא הרף, ובורא אותה מחדש כל העת. האותיות הקשורות לניצוצות האור האלוהי, שנפלו בזמן שבירת הכלים על פי קבלת האר"י, המחיים את ההוויה, וקשורות הן לעולם התיקון המופקד ביד האדם מישראל  המצוי בגלות,  הן ל'שכינה עולם הדיבור', הנגלית בלשון הקודש המאחדת יסוד אלוהי נעלם ויסוד גשמי נתפש, מתוארות בקבלה ובחסידות כצירוף דיאלקטי של נגלה ונעלם: הן מתוארות ככלים מוחשיים וגלויים המכילים את אור אין סוף המופשט והנעלם, השופע כל העת, או כתיבות (מלים, מלשון ראשי תיבות ותיבת נוח) האוצרות בתוכן את האור האלוהי הנצחי והנעלם, הבורא את ההוויה הגלויה כל העת בבחינת חיות ושפע: 'וכאשר הזהירו אותי לזה מוריי הגדולים בתורה ובחסידות, ובתוכם ידידי הרב החסיד מופת הדור מו[רנו] הר[ב] ר' ישראל בעש"ט זצ"ל הלא] ה[יא] כוונה רצוי[ה] בלימוד לשמה, לדבק א[ת] עצמו בקדושה וטהרה, עם אותיות בכוח ופועל, בדיבור ובמחשבה, לקשר חלק מנ[פש] ר[וח] נ[שמה] ח[יה] י[חידה] בקדושת נר מצוה ותורה אור, אותיות המחכימות ומשפיעים שפע אורות וחיות אמיתיות נצחיות'.[53] האותיות האוצרות בחובן את אור אינסוף ואת פוטנציאל היצירה  והתיקון האינסופי, הן שבראו את הספרייה הקבלית והמשיחית של העולם הנסתר שכן הן אלה המאירות באור האלוהי הבורא והמחייה האצור בהן, את מרחבי ההכרה המצרפים עבר ההווה ועתיד, חזון וממשות, גלות וגאולה, שעבוד וחירות, והווייתן, הגלויה לכל קורא עברית בסימניה המוחשיים, הנראים והנשמעים של הלשון, מסמנת את הזיקה שבין האלוהי הנסתר והעל-זמני המתואר בספרים, למוחשי הנגלה בתודעתו של האדם בן החלוף, ומתווה את מרחב הדמיון היוצר פורץ הגבולות ובורא העולמות. היה זה מרחב החירות הבלעדי שהיה שמור ליהודים בגלות, ומרחב התקווה היחיד של דורות של קוראים ויוצרים ביחס לגאולה, ואלה אכן הטיבו לברוא בו עולמות מיתיים ומיסטיים המצרפים בין העבר להווה (עולם השבירה)  ולעתיד (עולם התיקון) ובין הנגלה לנעלם, הנחווה והנכסף, ולכונן גשרים של חזון ותקווה בין גלות לגאולה.

 [ט].  שפת הגלות ושפת הגאולה
משעה שהחל תהליך התחדשותה של השפה העברית עם ראשית החזרה להיסטוריה בארץ ישראל בשלהי המאה התשע-עשרה, פגשה הלשון המיסטית-דתית הקבלית והחסידית של העבר, את המציאות הגשמית-החילונית של ההווה, והפכה בהדרגה את שפת הגלות, על כיסופיה בתחום התודעה, החזון והחלום, ועל יצירתה הלשונית המקודשת בתחום הדמיון היוצר, שכוונה למעבר מ'עולם השבירה' אל 'עולם התיקון', המתועדת בפירוט בספרייה המיסטית לדורותיה,[54] לשפת הגאולה, על מימושה הטראגי בעולם המעשה בדור האחרון, בזיקה להתנחלות בארץ ישראל המקראית, לציפייה לביאת המשיח כאן ועכשיו, ולבניין המקדש, המושתת על אבן השתייה המכסה על התהום המתפרצת, אותה שיכך דוד בכוח שם קדוש שכתב  בלשון הקודש על חרס והשליך לתהום ובכוח ט"ו שירי המעלות ששורר, אשר הורידו את מי התהום המאיימים ואפשרו לחתום באבן השתייה את פי התהום, היא אבן הסלע הנודעת במגילות כ'סלע ציון', ששימשה כמזבח עקדת יצחק על הר ציון, בארץ הקודש, על הר הבית, במקום בו ניצבת כיפת הסלע, מאז שנת 691 לספירה, בחסות הריבונות הישראלית וצבאה. שפת גאולה מיסטית פרדוקסלית זו- המבקשת להפוך את הגלות לגאולה בכוח הזרוע, ולממש את הרוחני, המיתי, המיסטי, הנכסף, המדומיין והנחלם, בגבולות העולם הגשמי הנאלם, נטועה בכמה מרבדי העומק של ממדיה, בקשר עמוק לשפות הנידחים והפליטים, העולים והמהגרים שזנחו את עברם הדתי ועולמם המיסטי והדחיקו והשתיקו את לשונות הגלות, כנזכר לעיל בראשית הדיון. שפת הגאולה שהתחדשה בדורנו בחוגי נאמני המקדש מעוגנת בעולמם הדתי-משיחי-גלותי הנשכח של בני הפליטים, וצאצאי העולים והמהגרים, שהודחק בייסורים, עם המעבר הדרמטי בשלבים הראשונים של תחיית השפה מהעולם הדתי לעולם החילוני, בשעה שגאולת האדמה, גאולת השפה ותחיית העם בארצו, ומכלול הפעילות היוצרת בעולם המעשה, תפסו את מקומה של הגאולה המיסטית האוטופית ואת מקדשה השמימי בעולם החזון. דומה שהזיכרונות העתיקים המודחקים והשפות הנשכחות, שדור האבות המייסדים התנכר להם מרצון או מכורח המציאות, עם העלייה לארץ, שבו ועלו בעוצמה במציאות חייהם של חוגים אמוניים בני דורנו, המבקשים להנכיח את העבר המטאפיזי, שנוצר בגלות, ב'עולם השבירה', בעולם הדמיון והכיסופים, מעומק ייסוריהם של הגולים והנרדפים, שייחלו ל'עולם התיקון', בממשות הריאלית של מדינה ריבונית, הרחוקה מכל קדושה, שתושביה הפכו בנסיבות היסטוריות פוליטיות, שלא על כולן הייתה להם שליטה, לכובשים ורודפים, ולמתעמרים מחוללי עוול, במציאות פוליטית שהפכה ביובל השנים האחרון מדינה, שהציבה בתשתיתה אידיאל חילוני-דמוקרטי-גשמי-שוויוני רחב אופקים ושוחר שלום, שביסודו מוסר הנביאים ומגילת זכויות האדם וחירותו, למדינה לאומנית וכובשת, שמשתלטת עליה חקיקה גזענית, דתית, מפלה, ותרבות אמונית-מיסטית-מתנחלית, המבחינה בין יהודים 'נבחרים ומקודשים' בני חורין החיים מעל לחוק, לבין גויים 'שנואים וטמאים', נכבשים ומשועבדים, נטולי זכויות, החיים במציאות משוללת חוק, המדרדרת את המדינה למשבר ערכי ולקריסה מוסרית. חוגים אלה מנסים להחיות ולממש, מאז מלחמת ששת הימים, מושגים ורעיונות השייכים לשדה הגאולה המיסטית, המשיחיות והמקדש, בשעה שהם דורשים לעגן את החזון המקודש בממשות הארצית, ולנטוע את הזיכרון על-היסטורי במרחב היסטורי ממשי, במחיר שליטה בעם אחר ושלילת חירותו. שליטה זו כוללת כיבוש ודיכוי, הסתה גזענית ומעשי עוול ופגיעה בחוק הארצי והבינלאומי, לשם הבטחת התנחלות לא-חוקית בשטחים כבושים, לשם מימוש חזון התחייה המיסטי-משיחי של הרבנים לבית קוק, של תלמידיהם וממשיכי דרכם בגוש אמונים ובתנועות המקדש,[55] חזון הכרוך בהתנחלות בכל ארץ הקודש, בטיהור הארץ ממי שאינם בני ברית ובבניין המקדש, הוחל משטר צבאי על השטחים הכבושים לשם הגנת המתנחלים שבאו מחוגים אלה, ומימשו במסירות נפש את חזון התחייה, במחיר כבד של פגיעה בכבוד האדם וחירותו של אזרחים ותושבים שאינם יהודים. אלה הפכו, כצפוי בלשון המשיחית, לגויים וערלים, לעמלק ולאויב. הגאולה המשיחית של היהודים, המשתמשים בשפה הדתית המקודשת מן העבר, הבוראת מציאות על-היסטורית, לשם הגשמת מטרותיהם המדיניות, במציאות פוליטית טעונה, בהווה, ונאבקים להפוך את הזיכרון הכתוב בדבר הארץ המובטחת בברית אלוהית בעבר, ומובטחת בברית משיחית בעתיד, למציאות מוחשית בהווה - הנעשית בידי אלה המתנחלים בכוח הזרוע בשטחים שנכבשו במלחמה ונשלטים באמצעות משטר צבאי, התעמרות ואפליה, ובמחיר דיכוי, ביזוי ונישול של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, בשם הבטחות מקודשות שמקורן בחלומות וחזיונות וסיפורים עתיקים הקשורים בשפת הקודש, ההופכות להבטחות לגאולה במחיר התכחשות לעובדה המוסכמת על כל העולם הנאור, שלנכבשים משוללי הזכויות ומשוללי המיתוסים, יש זכות טבעית להגדרה עצמית ולחיים חופשיים במדינה משלהם, לפחות באותה מידה שיש לכובשים בעלי המיתוסים, המשופעים בזכויות, שהשתלטו על שטח שלא היה שלהם - היא העומדת ביסוד החלוקה לשפה המבדלת ולשפה המשתפת שבה נפתח הדיון. 

[י]. בין לשון הקודש ללשון החולין
בשלהי שנת 1926 כתב חוקר הקבלה גרשם שלום (1897--1982), שעלה לארץ ישראל בשנת 1923, מכתב לחברו, הוגה הדעות היהודי-גרמני, פרנץ רוזנצוויג (1886--1929) - מחבר כוכב הגאולה (1921) ושותף לתרגום הפיוטי החדש של התנ"ך לגרמנית - על השפה העברית אותה פגש בארץ ישראל, בעיצומו של המאבק המר בין לשון הקודש ללשון החול, שהתפרץ בעוצמה בלתי צפויה לנגד עיניו.[56] במכתב הנודע, שנקרא בשם "הצהרת אמונים לשפה שלנו", עמד שלום על הסכנה הגדולה, שרוב דוברי העברית בארץ ישראל כלל לא היו מודעים לה, הטמונה במפגש הטעון בין לשון הסוד המקודשת בת אלפי השנים - שהתכוונה מראשיתה העל-היסטורית לעבר הפולחני המקודש שעמד בסימן ברית נצחית והתגלות על-זמנית, ונקשר בחלומות הבטחה וקדושה, מזבח ועקדה, משכן וכרובים, היכלות ומרכבה, מקדש ומשמרות כהונה, לשון קודש, חזיונות ומלאכי קודש, ולעתיד המשיחי המיוחל, העל-זמני, שעמד בסימן נקמה וגאולה, 'שבירת כלים' ו'תיקון עולם', 'תחיית-מתים' ו'ביאת-המשיח', 'קץ הפלאות' ו'עת קץ', ישועה פלאית ומקדש מן השמים, השרויים שניהם בלשון העתיקה בתחום הנסתר המיסטי והעל-היסטורי, ובמרחב המיתי של ההבטחה האלוהית הנצחית - לבין לשון החולין, החייבת להתמודד עם אתגרי ההווה בעולם הנגלה במרחב הריבונות האנושית, בנסיבות היסטוריות משתנות, הכפופות לכוחות ולגבולות התלויים בזמן ובמקום. שלום הביע את התנגדותו החריפה ל:"טשטוש וערבוב המושגים הדתיים והמדיניים. אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות (אם אין כאן מליצה ריקה בלבד) להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני, איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה"מדיניים" הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה (גילוי אלוהי בדבר הקץ המשיחי) של אחרית הימים. האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות את צעירנו רוח של שבתאות חדשה שסופה להיכשל. התנועה הציונית איננה בשטח התנועה השבתאית, לפי שורשיה הפנימיים, והניסיונות להכניס בה רוח זאת כבר עלו לה בהרבה נזק פנימי".[57] 
בסעיפים הקודמים ניסיתי לתאר בקצרה כמה מאפיקי המחשבה המיסטית שבהם הפכה השפה העברית במהלך הדורות ללשון הבריאה וללשון קודש המגשרת בין האלוהי לאנושי, בין הקוסמי לארצי, בין הרוחני לגשמי ובין הנצחי לחולף, בזיקה ל'מלאך הפנים' שלימד את אברהם אבינו 'עברית בלשון הבריאה', וזה דיבר אחרי החורבן 'בלשון בית קודשא', שהפכה בחתימת ספר יצירה ללשונו של אברהם אבינו העל-זמני, המתואר כבעל סוד, הבורא באותיות הקשורות בגופו, משעה שאלוהים "כרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם ... כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והקודש גילה לו סודו. משכן במים, דלקן באש, רעשן ברוח, בערן בשבעה נהגם בשנים עשר מזלות", והפכה בבתי הכנסת ובחוגי בעלי הסוד ללשון הקודש וללשון טהרה שבה אפשר להתפלל, לשורר, לפרש לדרוש, לחלום, לעלות לשבעה היכלות עליונים, לרדת מרכבה, ולכתוב סודות ורזים.
מאות אלפי עמודים הכתובים עברית, המהווים חלק נכבד ממאה אלף הספרים שנזכרו בראשית הדיון, נכתבו בספרות הסוד על 'כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה', על 'אותיות הבוראות שמים וארץ', על ידי חוזים, נביאים וכוהנים שראו אותיות על-זמניות אלה בעיני רוחם ובראו עולמות חדשים המכוונים למתוח גשרים בין חורבן לגאולה ובין שבירה לתיקון ובין נקמה בגויים לתשועת ישראל בעקבות לשון הברית, לשון הבריאה, לשון המלאכים והמרכבה, סתרי אותיות, לשון הכרובים ובית המקדש, לשון הקודש ולשון הרזים, לשון מדרשי גאולה והפיוטים, ואף נכתבו בעקבות עשר ספירות של ספרות הקבלה, 'היכל קן ציפור' ואליהו מבשר הישועה, ובהשראת 'השכינה-עולם הדיבור', המשיח, המקדש, הכהונה והגאולה, כשכולם מתקיימים קיום נצחי במרחבי הזיכרון העל-זמני, הדמיון, התקווה והחזון, התפילה, הסליחה, הקינה והחלום, שהתעצמו לשיאים ולמעמקים לאורך אלפי שנות הגלות.[58] 

[יא] 'התהום של השפה הקדושה'
גרשם שלום, גדול חוקרי תורת הסוד והחזון המשיחי, הקדים לצפות את עומק התהליך שאנו עדים לו בדורנו – התנפצות לשון הקודש המיתית, המיסטית, המשיחית והאפוקליפטית – הדמיונית, רבת היופי וההשראה והעמוקה מני תהום, הקושרת בין הנעלם לנגלה ובין הנצחי לחולף במישור המטאפיזי, ומכוונת למעבר המיוחל מעולמם של 'בני חושך' לעולם 'בני אור', ומעולמם של 'מפרי ברית' לעולמם של 'בני ברית', או למעבר מייאוש לתקווה, משבירה לתיקון ומגלות לגאולה - לשון הברית, החזון, ההשראה והזיכרון, לשון כיסופי החירות וחלום שיבת ציון, שייחדה את העם היהודי לאורך הגלות, והעניקה לו חיי נצח ואופק של תקווה, גאולה, ישועה שמימית, נקמה שמימית ונחמה אנושית במרחב היצירה והדמיון - על סלעי המציאות המחולנת במדינת לאום ריבונית, דמוקרטית, ליברלית, מודרנית, הדוברת בלשון החול, בעברית ישראלית של עידן התחייה החילונית, בגבולות הממשות ההיסטורית, בעידן שנחשב בחוגים שונים - שאינם מבינים את עומקו של העוקץ האפוקליפטי הגנוז בלשון ההופכת חזון למציאות - כ'אתחלתא דגאולה', 'ראשית צמיחת גאולתנו', 'ירושלים של מעלה', 'משיח צדקנו', ו'בניין בית המקדש' ב'מדינת הלכה'. כך כתב שלום הנסער בשנת 1923 במכתב מרחיק ראות:
"הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מן העם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של "עִכשוּו" העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. ...אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו, דור המעבר, נחייה בקרבם את שפת הספרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פי תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון, כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה. 
יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי-עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער. לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מלה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענויות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות. עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד. אמנם, אנחנו מדברים כעלגי-לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות. כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה"ישן והטוב", מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה "המדובר", כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה, כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה , או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. ירושלים, ז' טבת תרפ"ז.[59]
אינני מבקשת לדון כאן בכל השאלות העולות מדבריו הנוקבים של גרשם שלום על המתח העצום הגלום במפגש בין הלשון העברית העתיקה הקשורה בדת בת אלפי שנים, הטעונה מטען היסטורי כבד של חיי גלות וכיסופי גאולה, לעברית החדשה, הקשורה הן ברציפות השפה הן בחילון ובריבונות, בעידן הכורך את כיסופי התחייה, השיבה, הישועה והגאולה עם המציאות הפוליטית המחולנת, אלא רק להצביע על התובנה ביחס למורכבותה של הלשון שיש בה גילוי והעלם, העומדת בפני סכנה של רידוד הקדושה הנוקבת תהומות באופקיה האלוהיים ובכיסופיה האנושיים, לגבולות עולם המעשה, הכפוף בעולם הדמוקרטי המערבי הבתר-מלחמתי, רק לריבונות אנושית ולמשפט אנושי, לכוחות פוליטיים, כלכליים וצבאיים מעשה ידי אדם לטוב ולמוטב, ויש בה מתח עצום בין אלה הקוראים את המסורת על יסוד אמונה ב'תורה מן השמים', שמשמעה לדברי שלום 'גוף התגלות בעל משמעות אין סופית' בעולמו של האדם, לבין אלה שנוקטים בזיהוי פשטני של המציאות הפוליטית והמיתוס הדתי, מבקשים להשתמש בשפה הדתית לשם מטרות מדיניות, ומכפיפים את המסורת היהודית כולה באופן פשטני וחד-ערכי, להגשמת הרעיון המשיחי המופשט, במדינה ריבונית ארצית לחלוטין, המשוסעת בין דתות לאומים, זיכרונות ומיתוסים שונים, שחלקים משטחיה הכבושים נשלטים בכוח הנשק. שלום, החוקר המעמיק של שפת הסוד, הנודעת בשם מיסטיקה יהודית, ושל תולדות הרעיון המשיחי המכונה אפוקליפטיקה (התגלות משיחית הקשורה לאחרית הימים), שלקח חלק פעיל בפעילות הציונית של תקומת ישראל בדור התחייה, בכל עבודתו האינטלקטואלית ופעילותו הציבורית, היטיב להבין את מקומה המרכזי של העברית העתיקה-חדשה במאמץ הכולל של ההשכלה, החילון, הנאורות והתרבות הלאומית החילונית, המעוגנת בזיקה טריטוריאלית ובהתחדשות חברתית, והיה ער עד מאד לסכנה הטמונה במרכיב הדתי-משיחי של הציונות [60]. היטב יָדע כי החלום המשיחי היהודי בן אלפי השנים המעוגן בלשון הקודש המיסטית, בנבואה, במקדש ובכהונה, , בגאולה ותחייה, הוא רכיב קיים ומהותי, שלא יעלם בהתעלמות מקיומו, בעידן שנתפש כ'אתחלתא דגאולה' בידי מאמינים שומרי מצוות ומאמינים חילוניים כאחד. כך כתב: "האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות את עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה – זוהי השאלה שהיהודי בן-דורנו, מתוך עברו הגדול והרה-הסכנות, מציב בפני שעתו ועתידו.[61] 
 מכיוון אחר דן בשאלה חיים נחמן ביאליק במאמר "על קודש וחול בלשון". שם העלה את החשש שמא העברית המדוברת תגרש מקרבה את הרוחות ששכנו במשך אלפי שנים בין מילותיה, ואכן ביאליק צדק בחששו,[62] ושלום צדק בחרדתו. רובד לשוני שלם, זה המיסטי-משיחי-גאולי-אמוני-מיתי-קבלי-אפוקליפטי שנוצר כעוגן של תקווה המתייחס לאחרית הימים ולמפנה על-היסטורי, ממעמקי השפה העתיקה ומכיסופי דורות המתפללים והלומדים בתחום הדמיון היוצר של העם, שייחל לישועה במהלך אלפי שנות גלות, וכלל את זיכרון המעבר משעבוד לחירות ותקוות המעבר מגלות לגאולה, וכלל את כל המנעד שבין משיחיות אפוקליפטית, קטסטרופלית, שפירושה ניצחון על ההיסטוריה, כיליונה והכחדתה (יום ה', קץ כל הקצים, אחרית הימים, 'שפוך חמתך על הגויים'), לבין משיחיות רסטורטיבית של תחייה וישועה, הקשורה בתודעת 'תקע בשופר גדול לחירותנו' ו'חדש ימינו כקדם', נשאר בהקשרו הריטואלי, הפונדמנטלי והפשטני,  המבקש להפוך חלום למציאות, נחלת ציבור אחד, קיצוני, לאומני, מתבדל, המתכונן לחידוש עבודת הקרבנות בבית המקדש ודורש בשנים האחרונות לתקוע בשופרות על הר הבית (זכר לברית סיני, להפלת חומות יריחו וזכר לציפייה לביאת המשיח), ורואה בו תשתית לעמדתו הפוליטית-דתית-טריטוריאלית, הכורכת את 'ביאת המשיח במהרה בימינו' ואת בניין המקדש על הר ציון, מקומו של 'סלע ציון' עליו עומדת כיפת הסלע,[63] ואת 'תיקון העולם' הכרוך בגאולה דתית בבואו של הגואל, בריבונות ישראלית על הר הבית, בהתנחלות בכל חלקי ארץ ישראל המקראית, ובראיית תושבי הארץ שאינם יהודים כ'עמלק', שלפשעיו, כידוע, אין סליחה בעולם המקראי, תוך כדי הישענות על רשויות המדינה הריבונית-דמוקרטית חילונית וצבא ההגנה שלה, המגויסות כולן לשם הגשמת חלומו המשיחי-גאולי-מיתי-דתי של ציבור זה, המממש את חלומו בכיבוש שטחי ארץ ישראל המקראית ובשליטה על 'עמלק'. הגשמת החלום העתיק על משיח ומקדש, כהונה וקדושה, מותנית בתוקף הנסיבות בשלילה מוחלטת של זכויות האדם מפלסטינים הגרים בעל כרחם בתחומי 'הארץ המובטחת', ורואים את עצמם לכל דבר ועניין, כאלה החיים תחת כיבוש, דיכוי, עריצות, נישול וממשל צבאי בארץ מולדתם; רובד לשוני מיתי-מיסטי-משיחי- כוהני זה, המבטא את הגשמת החלום במציאות, בעולמם של דוברי הלשון המבדלת, אנשי הציבור האמוני, הודר לחלוטין בעולמו של ציבור אחר, ציוני-דתי וציוני-חילוני, הדובר בלשון המשתפת, שאינו רואה ברובד זה מקור תוקף, ואינו רואה בו מקור סמכות מוסרי מחייב, ורואה במחזיקים בו, המגייסים למימוש חזונם את סמלי הריבונות החילונית, הכנסת, המדינה והצבא, הממשל הצבאי, הנשק וגדר ההפרדה, כמתאפיינים בסילוף המוסר היהודי, המושתת על דעת, אמת וצדק, חירות, שוויון ושלום, הקשורים לכבוד האדם, ל'צדק צדק תרדוף' ו'לחביב כל אדם שנברא בצלם אלוהים'. הציבור המדבר ב'לשון המשתפת והמתפשרת', המאמין במוסר היהודי על פי הקווים דלעיל, מזדהה לחלוטין עם משפטי החזון הנפלאים של מגילת העצמאות המושתתים על המוסר היהודי: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות... אנו קוראים  לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה...". הציבור המזדהה עם עמדה מוסרית זו, המונה שומרי מצוות וחופשיים ממצוות, וטוען שהממשות ההיסטורית בעידן המודרני מכחישה את הטענות על בוא הקץ, על גמר תהליך התיקון ועל מימוש היעוד המשיחי, מאשים את הציבור המדבר בלשון 'המפרידה והמבדלת', המתנכר לערכי יסוד אלה בשמן של קדושת העם וקדושת הארץ, קדושת התורה וקדושת המקדש, בדחייה של כל שיקול הומניסטי מוסרי וראייה אזרחית שווה המחויבת במדינה דמוקרטית, באטימות למצוקתם של מי שאינם יהודים, בלאומנות-יהירה, שוביניסטית ופאשיסטית, בביטול אנושיותו של הזולת ובשלילת זכויותיו, בשנאה לערבים, בחוסר סובלנות לאחר ולשונה, בעריצות ובאלימות במסווה של פטריוטיות, ובחינוך לעליונות דתית-לאומית גזענית של 'זרע קודש' ב'ארץ הקודש', הנסמך על 'כתבי קודש' ועל 'לשון הקודש', על 'דעת תורה' או על 'רבותינו הקדושים'. שתי הקבוצות דוברות בשתי שפות שונות המיוסדות על השפה העברית. החלוקה היא בין לשונה העברית של הקבוצה המעלה על נס את המפריד, המבדל והמייחד בין בני אדם (דת, גזע, לאום, אמונה, מיתוס, זיכרון, זכויות יתר, טענות בדבר עליונות ונחיתות מלידה, הקשורות בברית קודש ובעם בחירה, בארץ המובטחת על ידי האל בחלום ובברית, בארץ הקודש, בלשון קודש, בעבודת הקודש במקדש, במשיחיות וגאולה, בקיבוץ גלויות וקדושה), כבסיס לזכויות יתר של קבוצה נבחרת, הרוצה לחיות במדינה יהודית המוגדרת כמדינת הלכה, ב'עקבתא דמשיחא' וב'אתחלתא דגאולה' [64]; לבין לשונה העברית של הקבוצה המעלה על נס את המשותף, ההדדי והמאחד בין בני האדם שוחרי השוויון והשלום, הדעת והחירות, האמת והצדק, באשר הם, המאמינים בקדושת חייו של כל אדם, ומאמינים בזכויות שוות לכל אזרח, בן ברית ושאינו בן ברית, למרות הבדלי דת, לאום, שפה, תרבות וזהות. רעיונות אלה הנשמרים בידי דוברי הלשון המשתפת נתפשים כבסיס לחיים המיוסדים על שוויון זכויות וכבוד הדדי, חופש בחירה, חופש הגדרה עצמית, שמירת חוק, סובלנות, פלורליזם, וזכות בחירה כללית במדינה דמוקרטית-ליברלית, המושתתת על ריבונות אנושית בתחומי הממשות ההיסטורית והזירה החברתית המשותפת; הקבוצה המשתמשת בלשון המבדלת מרבה להשתמש במושגים הרואים רק בדת היהודית, המושתתת על התגלות אלוהית והבטחה אלוהית, ברית עולם ותורה מן השמים, ומיוסדת על הציפיה המשיחית, הקשורה בכינון בית המקדש השלישי ובביאת המשיח, בקדושת העם והארץ, הלשון והברית, ועל ההלכה ו'דעת תורה' של 'רבנים קדושים' ושל 'אדמו"רים קדושים', ומאמינה רק ב'שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ', ובמדינת ישראל כמדינתו של לאום אתני דתי יהודי בלעדי, כערכי יסוד של הלאומניות היהודית - ערכים בעלי תוקף מקודש, ומסד לכל קיום ייחודי דתי-לאומי-משיחי החל על כל מלאות החיים; ואילו הקבוצה השנייה, המשתמשת בלשון המשתפת, רואה רק בערכים ההומניסטיים-ליברליים, שיסודם בחזון הנביאים של 'צדק צדק תרדוף', ערכים המיטיבים בשווה עם כל בני האדם, ומזמנים להם הזדמנויות שוות לממש את אנושיותם וזהותם על פי בחירתם והכרתם, בתנאי חירות ושוויון, דעת, אמת וצדק, חוק, כבוד ושלום, ערכים בעלי תוקף מחייב, תכנים מוסריים בעלי משמעות, ומסד לכל קיום אנושי בעל ערך. ערכים אלה, הטובים לכל אדם, מיוסדים על שבע תביעות אוניברסליות פשוטות: (א) "לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים"; (ב) "את השנוא עליך אל תעשה לחברך"; (ג) "בחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי מונופול על האמת. ולכן ככל שירבו בתוך הציבור דעות ועמדות מגוונות שיחיו בשלום ובסובלנות זו עם זו, כך ייטב לכול האזרחים". (ד) לכל אדם יש זכות שווה לחיים ולעצמאות, לחירות ולשוויון, לצדק ומשפט, לחופש תנועה ולחופש בחירה, ללימוד לתרבות, ליצירה ולהגשמה עצמית ולביטוייו השונים של כבוד-האדם ואושרו על פי בחירתו במסגרת החוק. (ה) אף אדם איננו עדיף על זולתו מכוח מינו, דתו, גזעו או לאומיותו בזכות לחיים, לחירות ולשוויון, לדעת, לאמת, לצדק, לכבוד-האדם ולנגישות השווה לזכויות האדם, לחוק ולמשפט, לתרבות וללימוד, להשכלה ולעבודה. (ו) אף אדם אינו עדיף על רעהו או על רעותו בזכות לאושר מכוח דתו, גזעו, עדתו, אמונתו או לאומיותו, מינו, צבע עורו, משאביו, מורשתו או לשונו. (ז) אף קבוצה או לאום, עם או קהילה, מין או מגדר, איננה רשאית לטעון לבלעדיות סמכות הדעת ובלעדיות סמכות השיפוט וההוראה מכוח מינה או אמונתה הדתית, גזעה, לאומיותה או צבעה. החברה החופשית הבתר-מלחמתית מכירה באחריות משותפת בתחומים חיוניים לקיום ברשות הרבים, כחלק מחובות האדם והאזרח, המתנות את שמירת זכויותיו, ומכירה בחופש בחירה רחב ככל האפשר במסגרת החוק הדמוקרטי, בתחומי הפרט, כחלק מזכויות האדם.

[יב]. דוברי הלשון המבדלת –"להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי"
מושגי היסוד הבאים לא ימצאו בלשונה הכתובה של הקבוצה הדוברת בלשון מפרידה ומבדלת, כמושגים החלים על כל אדם, שכן אלה העבריים הנזכרים להלן שמורים ליהודים בלבד, בארץ הקודש, ואלה הלועזיים נטולי משמעות ותוקף מעצם היותם פונים לכל אדם: חירות, שוויון, צדק, שלום, דעת, תבונה ואמת, חופש, הומניזם, נאורות, אוטונומיה, דמוקרטיה, פלורליזם, סובלנות, חופש יצירה, רב-ממדיות תרבותית, נגישות שווה ללא אפליה מגדרית לרבגוניות מקורות הדעת האנושית, ולמורשת התרבותית במלוא היקפה, לצד חופש בחירה מוחלט של היחיד, הבוחר את זהותו הדתית או החילונית על פני מנעד רחב, מתוך הממדים הרבים של ההתנסות האנושית, בגבולות החוק במדינה דמוקרטית. גם המושגים יחסיות או אמת יחסית או רב-תרבותיות, ביקורת או חופש בחירה ודומיהם לא ימצאו בביטוייה הכתובים. קבוצה זו, החותרת למימוש המיתוס המשיחי ולקירוב הגאולה, מדברת בלשון מפרידה ומבדלת הפונה רק ליהודים אמוניים, המפרשים את מכלול חייהם בזיקה מטא-היסטורית, הפונה להבטחות המעוגנות בעבר המקראי, מצד אחד, ולעתיד המשיחי, המעוגן בספרות המיסטית לדורותיה, מצד שני, ומדירה את המושגים שנזכרו לעיל מהשיח הכתוב. קבוצה זו, שרבים בה שומרי מצוות המקפידים על ההלכה ומתעלמים מן המוסר, אולם יש בה גם חילוניים המעוניינים בלאומנות יהודית כוחנית מתבדלת, המבוססת על המיתוס היהודי המשיחי וסמליו הטריטוריאליים, ומעוניינים בעדיפות גזענית המקנה שליטה טריטוריאלית, כוללת מגוון רחב של התארגנויות, החל בחוגים ימניים דתיים קיצוניים הפועלים תחת "ארגון הגג של שוחרי המקדש", אשר שם לו למטרה "לפעול למען הקמת המקדש כמצווה בתורה" ולחדש את עבודת הקרבנות בידי כ"ד משמרות הכהונה, וכלה ב'נוער הגבעות' וב'תג מחיר' היושבים בישיבות בהתנחלויות ובמאחזים, ועוסקים בפרעות בערבים, מוסלמים ונוצרים, כנקמה ב'עמלק'. חוגים אלה המקדישים את מרצם לקידום חזון הקמת בית המקדש השלישי בדורנו, רואים בכך מהלך מכריע בחשיבותו הכולל את חידוש עבודת הקודש של משמרות הכהונה ועבודת הקורבנות, המתנה לדעתם את בוא הגאולה, את שינוי הריבונות ואת שינוי פני האזור בכל הממדים. המאפיין המובהק של קבוצות אלו של שוחרי כינון המקדש הוא התרסתן כנגד המציאות הגאו-פוליטית דתית הקיימת, שבה על הר הבית, מקום המקדש היהודי לפני אלפיים שנה, עומד מזה 1323 שנים חראם אל שריף, הכולל את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצה, המקום הקדוש לעולם המוסלמי הנמצא בשליטת הוואקף. קבוצות אלה, המגדירות עצמן כמתנגדות לממסד, מביעות את רצונן לחולל שינוי תודעתי, אמוני, דתי, תרבותי, חברתי ופוליטי שיביא להקמת בית שלישי, ויגרום לפי דעתן לשינוי מהותי ביחסי עם ישראל ואלוהיו, מזה, וביחסי העם ושכניו, מזה. [65] שינוי זה תואר בתמציתיות בפי הרב שמואל אליהו (המועמד לכהונת רב ראשי בירושלים פברואר 2014) שאמר: "זו מלכות שאומרת בפה מלא כי היא חפצה בבית המקדש - עיר הצדק קריה נאמנה, מכון שישפיע אור לגויים, גם אם יצטרכו למחוק את המסגדים מעל ההר המקודש הזה".[66] המחקר המעודכן תיאר פעולות אלה של חוגי המקדש כדלהלן: "פעילי תנועות מקדש יהודים, ניסו בכמה הזדמנויות שונות, לפגוע פיזית באתרים המוסלמיים על הר-הבית, וזאת במטרה לקדם את בניין בית המקדש השלישי ואת תהליך הגאולה, על פי הבנתם".[67] בין מקדמי הגאולה המשיחית ופעילי תנועות המקדש הדוברות בלשון המבדלת ותובעות להחיל ריבונות יהודית על הר הבית, נכללים: 'חסידות חב"ד', המבקשת לקרב בכל דרך את ביאת המשיח ומתנגדת בכל תוקף לכל משא ומתן לשלום הכרוך בהחזרת שטחים, בשל הקשר בין ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח,[68] שאחד מרבניה המרכזיים, הרב יצחק גינזבורג מיצהר חתם לאחר פטירת הרבי מלובביץ' על "פסק דין" לפיו הרבי הוא נביא והוא המלך המשיח שעתיד להתגלות "מיד ממש"; תלמידי 'ישיבת מרכז הרב' ו'גוש אמונים' הפועלים להרחבת ההתנחלות בהשראת האוטופיה המשיחית ולשון הגאולה, מתכחשים למציאות ההיסטורית, חותרים להחלת מדיניות הכפופה לצווים דתיים, וטוענים מאז הניצחון במלחמת ששת הימים, שנתפש כ'חבלי משיח' וכהתחלת הגאולה, או כרגע שבו הוטל המיתוס חזרה לתוך ההיסטוריה -  שיישוב הארץ כולה יחיש את ביאת המשיח; [69] חברי 'המחתרת היהודית', 'מחתרת בת עין', 'מחתרת כך', ו'ארגון הגג של שוחרי המקדש' הקשור ל'נאמני הר הבית', ל'מטה להצלת העם והמקדש - הר הבית שלנו', ל'מכון המקדש', ל'נאמני המקדש', לתנועת 'חי וקיים' מבת עין, לתנועת 'זו ארצנו' של הלל וייס, לאגודת 'אל הר ה'', ואגודת 'אל הר המור', ולרשימה ארוכה של ארגונים דומים נוספים, שרואים את המאורעות ההיסטוריים המתחוללים בהווה ובעבר הקרוב, כמעידים על תחיית התבניות המיתיות המקראיות העתיקות בדבר הגאולה, וחושבים שדפוסי המיתוס המשיחי הקשורים בדפוסי התנחלות בכל ארץ ישראל, שבים ונעים בחוקיות פנימית שאי אפשר לעצור בעדה, ועל כן אין לה שום קשר להוראות המשטרה, המכונות בפיהם 'גזרות המשטרה' או לחוק הבינלאומי ולמציאות הפוליטית במזרח התיכון. כך סבורים בהקשרים שונים חלק לא מבוטל מתושבי ההתנחלויות ומקימי המאחזים, פעילי תנועת 'כך' ותנועת 'כהנא חי', תנועת 'נשים בירוק', ישיבת 'קבר יוסף' וישיבת 'עוד יוסף חי' בראשות הרבנים אנשי חב"ד, יצחק גינצבורג ויצחק שפירא, הפועלים ביצהר שליד שכם, שתלמידיהן משתתפים בתהלוכות מלוות בתקיעת שופרות סביב שערי הר הבית כחלק ממצוות שמירת המקדש, ומוריהן מוציאים לאור ספרים על בניית המקדש, כגון: 'משמר המקדש' שחיברה אגודת אל הר המור (יצהר תש"נ),  'אל הר המור: בהלכות עליה להר הבית' מאת יצחק שפירא ויוסף פלאי (יצהר תשנ"ז); 'אל גבעת הלבונה: בזכות העלייה להר הבית ודרישת המקדש' מאת יצחק שפירא ויוסף פלאי (יצהר תשנ"ט). הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, שרק מקצת מחיבוריהם הרבים בעניין המקדש והגאולה נזכרו לעיל, הם המחברים והמפרסמים של  הספר 'תורת המלך' (יצהר: ישיבת עוד יוסף חי תש"ע), (חלק א. דיני נפשות בין ישראל לעמים: .. הריגת גוי שעובר על שבע מצוות, מסירות נפש על רציחה - בין בני נח, נפש יהודי מול נפש גוי, הריגת גויים במלחמה, פגיעה מכוונת בחפים מפשע), שהרב יצחק גינזבורג והרב דב ליאור, רב ישיבת ההסדר בחברון, נתנו לו הסכמה. הישיבה קשורה ל'נוער הגבעות' ול'תג מחיר', הפוגעים במקומות קדושים למוסלמים ונוצרים, ופוגעים במוצבי צה"ל בהתנחלויות, עליהם נאמר על פי עדות הנוגעים בדבר: "רבים מהם רואים ביישוב ארץ ישראל ובהקמת מאחזים חדשים יסוד מרכזי בקיום רצונו של הקב"ה כיום ובהחשת הגאולה"; וכפי שהעיד אחד מהם: "נוער הגבעות רוצה מדינה יהודית על-פי התורה וההלכה, ושונא פוליטיקה ופשרות, כי אם משהו נכון הוא נכון - ואין חכמות. הוא חי בתחושה של אידיאל".[70] לדברי מוריהם 'פגיעה ב"עם האלוהים" היא פגיעה בצדק האלוהי' ו'נקמה אינה נעשית מתוך שיקול של כדאיות, מתוך הבנת התועלת שבה (...) הנקמה היא תגובה טבעית ספונטאנית ומובילה אותה תחושה כי עד שלא ימצא הכוח לפגוע במי שפגע בי לא תהיה לי תקומה"‏.[71] בחוגים אלה הקשורים למאחזים 'אש קודש' ו'חוות גלעד', ולישיבות בהתנחלויות בת עין, עלי ואיתמר, יצהר ותפוח, לישיבת 'קבר יוסף' ו'עוד יוסף חי', לתנועת 'דרך חיים', לנוער הגבעות, ול'תג מחיר', למתנחלים בחברון ובשכם, ולעשרות מקומות נוספים בשטחים הכבושים, הקשורים לרבנים וראשי ישיבות יצחק שפירא, אליעזר מלמד, יוסף אליצור, יוסף פלאי, דב ליאור, יצחק גינזבורג, שלמה הכהן אבינר, דוד דודקביץ, יעקב יוסף, שמואל אליהו ורבים נוספים, הקשורים ל'התיישבות' ולקידום בניין הבית השלישי וקירוב הגאולה - רווחת הלשון המבדלת, הגדושה באמירות נוסח: "כן לריבונות ישראל על יהודה, שומרון ובקעת הירדן! ארץ ישראל שייכת לעם ישראל!", "מפעל ההתיישבות", "מצוות ירושת ארץ ישראל וישובה" ו"מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל". לשונם של חוגים אלה המתנכרים לריבונות מדינת ישראל, לתוקפה ולסמכותה, המעוגנים בדמוקרטיה חילונית המושתתת על בחירות חופשיות ובמשפט אנושי, משתקפת יפה בדברי הרב יצחק גינזבורג, שכתב בספרו קומי אורי: "יש לעקר את הרוח הציונית (...) את בית המשפט  עלינו לשבר (...) את הממשלה - ממשלת שמאל או ימין - עלינו למגר".[72] זה הרב שכתב בספר ברוך הגבר,[73] שבו הציע נימוקים תיאולוגיים לטבח מערת המכפלה שעשה ברוך גולדשטיין, פעיל תנועת "כך", שרצח ביריות 29 מתפללים מוסלמים, ופצע עוד כ120 בני אדם בפורים ב25 בפברואר 1994: "וישאל השואל: האם אלוהים מכוון את ברוך גולדשטיין לירות באותם אנשים אשר אותה עת מתפללים אליו?" (עמ' 46). היומרה לעליונות ולקדושה, לידיעת רצון האל ולקביעת דעת עליון, ההופכת על נקלה לגזענות מתנשאת, ניכרת יפה בלשונו של הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד המבקש להחליף את הדמוקרטיה החילונית בתיאוקרטיה דתית כדי לקדם את 'גאולת ישראל' ולקרב את ביאת המשיח. בחוברת "ברוך הגבר" המוקדשת לרוצח ברוך גולדשטיין, הצדיק הרב גינזבורג את טבח מערת המכפלה בטענה שבן ל"עם אלוהים" רשאי לנקום באנשים חפים מפשע בשם "הצדק האלוהי" [74] – משום  ש"נראה בפשטות כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי... במצב שבו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה - טוב שבגויים הרוג". הרב גינזבורג טוען שהואיל וישראל במצב מלחמה מותר לנהוג על פי הכלל "שבכל מקום בו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל – מותר להורגו גם אם מדובר בחסיד אומות עולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר", ואחד מתלמידיו, מ'נוער הגבעות', אמר ביצהר לא מכבר: "עבור חלק מאתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה."[75] הרב גינזבורג ושותפיו, מיכאל בן חורין, איש תנועת כ"ך, מהבולטים שבפעילי הימין הקיצוני בישראל, והרבנים יוסף אלבוים ידידיה צור, עידו אלבה ודב ליאור, הרב ישראל אריאל והרב יהודה עציון השייכים לשוחרי המקדש, הרואים עצמם כמושפלים על ידי הממסד הציוני ומתנגדים לו וחותרים תחת סמכותו בדרכים שונות המצויות מחוץ לחוק, נמנים עם המובהקים שביוצרי הלשון החדשה, לשון יומרנית וגזענית, מתנשאת, עריצה ומפלה, המטשטשת בין הרוחני לצבאי ובין המשיחי לריבוני בחוגי הימין הלאומני המשיחי, החותרת לשינוי מציאות שיכלול את הרחבת ההתיישבות באדמת ארץ ישראל שמעבר לגבולות הקו הירוק ולהנצחת השלטון המתמשך על עם אחר, וחולמת על הקמת שלטון ההלכה במדינת התורה שיקום בה 'הבית השלישי במהרה בימינו אמן', במחיר פגיעה אנושה באזרחים שאינם יהודים. הלשון החדשה שזיהתה את נצח ישראל ועל-זמניותו המטאפיזית, עם כוחה הפוליטי של המדינה וגבורתה הצבאית, שהחלה בביטויים של הרב צבי יהודה קוק (1891-1981) 'מדינת ישראל היא עניין אלוהי', 'הציונות היא עניין שמימי', "לריבונו של עולם יש פוליטיקה משלו, ועל פיה מתנהלת הפוליטיקה של מטה...חלק מגאולה זו הוא כיבוש הארץ והתנחלות בה. זוהי קביעה של הפוליטיקה האלוהית אשר שום פוליטיקה של מטה לא תוכל לה", [76] והמשיכה בדברי תלמידו הרב אברהם שפירא שהעמיק במשמעות ההתנגשות בין החוק האלוהי לחוק הדמוקרטי: "האם יתכן שאדם שומר תורה ומצוות יחשוב שמותר לעבור על דברי תורה משום שישנה הוראה צבאית נגדה?!... יסוד מוסד מאז קבלת התורה שחיובים או איסורים של התורה הם החיובים העליונים המחייבים לכל יהודי מעל כל חיובים אחרים. ואם כי לפי הדין יש תוקף עצום ומכריע של השלטון והצבא, אבל במקרה ודעתם מנוגדת להלכה אין לזה כל תוקף", [77] וקיבלה משנה תוקף בדברי תלמידיו, כגון בדברי הרב דוד דודקביץ, ראש ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר, שהקים את אגודת 'אל הר המור', העוסקת בפרסום ספרים על המקדש בזיקה לקירוב הגאולה ולבניין המקדש, ועורכת מדי חודש סיבוב שערים בירושלים ומארגנת עליות להר הבית על-פי כללי ההלכה, בשיתוף פעולה עם הרב ישראל אריאל, ממפוני ימית, ראש 'מכון המקדש' בעיר העתיקה בירושלים. 'חובת הציות למלכו של עולם', נדונה בדברי הרב דודקביץ על סרוב פקודה: "אך ברור, כי מעל המשמעת הצבאית והלאומית עומדת חובת הציות ל'מלכו של עולם' ול'דרכה של תורה', ומכאן שיש 'להעדיף את המשמעת האלוקית על פני הצבאית'. [78] הרב דודקביץ, המקורב ל'נוער הגבעות', מחדד את הקיטוב בין מדינת היהודים הציונית-דמוקרטית שייסדה את ההתיישבות החילונית, לבין הציונות המשיחית הנכספת למדינה היהודית ולהתיישבות אמונית: "הפוטנציאל לכך שהמדינה תפעל נגד מגמת תחיית ישראל בארצו גלום בה בגלל שהציונות סירבה לקרוא בשם שמים", ומבאר את הזהות בין החזון המשיחי להתיישבות בשטחים הכבושים: "אנחנו נמצאים בהתיישבות לא בגלל שבגין שלח אותנו, אלא בגלל שהקב"ה ציווה... ההתיישבות ביש"ע מוגדרת כהתיישבות אמונית... היא מדברת על זה בשפה של קודש. אנחנו פה כי זו הארץ שלנו, אנחנו ממשיכים את אברהם אבינו.. התוכן של משיח בן יוסף, שכולנו מצפים להתפתחותו להחיות את המסר של משיח בן יוסף ולחבר אותו עם משיח בן דוד, וזה עובר דרך קבר יוסף.. אנחנו אכן נמצאים בזמן שהוא אתחלתא דגאולה.. אנחנו נקראים להמשיך את התהליך הזה ולהקים מדינה יהודית כדבעי. ..אנחנו תאבי מדינה, 'תאבי ישעך'. אנחנו תאבים להשיב את מלכות ישראל לתפארתה, ולכן אנחנו עוסקים במקדש".[79] ברוח זו אמר חנן פורת: "מצוות יישוב הארץ היא מצווה הגוברת על ערך חייו של היחיד".[80] לשון זו של התיישבות, גאולה, משיחיות, מלכות וקדושה, מדינה יהודית ומקדש, המתעלמת מהמציאות הגאו-פוליטית המורכבת, קשורה בכתביהם של כמה מראשי האידיאולוגים של תנועת גוש אמונים, הרבנים אליעזר ולדמן, צבי טאו, ושלמה אבינר, העוסקים בתורת הרב קוק ובתורת בנו הרצי"ה. הלשון המבדלת שהחלה בפנייה ליהודים אמוניים בלבד, המשיכה עד מהרה בהגדרות גזעניות גורפות המובאות כ'דעת תורה': "ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי",[81] "לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל",[82] "עם האויב הערבי המבין רק את שפת הכוח, לא היה שלום, אין שלום ולא יהיה שלום. אין מקום לאויב זה, הממשיך לשפוך דם יהודי, בתוך שטחי ארצנו הקדושה".[83] שפת הכוח, ההשפלה והעוינות משתקפת בדברי נאמני המקדש, המשתתפים בטקסי העלייה להר הבית, המתריסים כנגד המצב הלא מוצדק שבו לדבריהם: המוסלמים "הם למעלה ואנחנו למטה", ומייחלים למצב הפוך: "שאנחנו נהיה למעלה והם יהיו מושפלים כמו שאנחנו היום".[84] בדברי הרב דודקביץ - הרואה כקודמיו את תולדות הציונות ומדינת ישראל כמהלך משיחי המוביל ל'התקיימות חזון הגאולה', כדברי ר' צבי יהודה קוק בספרו לנתיבות ישראל, ירושלים תשכ"ז, א, עמ' 188, ומזדהה עם טענתו: 'המציאות שלנו היא מציאות של תשובה והיא מציאות משיחית'[85] - נידונה הדרך לחיים יהודיים ראויים: "אני ודאי חושב שהדבר ההכרחי בראש ובראשונה הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה. ראש גשר איתן הוא האמירה שאנחנו רוצים חיים יהודים אמתיים".[86] הרב שקרא לחיילים לסרב לפקודת הפינוי של המתנחלים מחבל עזה, סיפר בראיון הנזכר: ש"ישנה חבורה גדולה ביש"ע, שנמצאת גם מחוץ לגבולות של יצהר, שיש לה חפץ עז ליצור מדינה יהודית אמתית. סביב זה נרקמות פעולות בתחומים שונים". דוברי הלשון המבדלת, המבדילה בין חיי יהודים וערבים לכל דבר ועניין, המתירים לסרב לפקודות חוקיות הסותרות את דברי אלוהים, והחפצים להחזיר את עם ישראל בתשובה לשם כינון 'חיים יהודיים אמתיים', ומעלים על נס את הצורך ב'מדינה יהודית אמתית', דהיינו מדינת הלכה משיחית אמונית, מתעלמים מהעובדה שהציונות חלמה על חידוש מדינת היהודים בארץ-ישראל, הפתוחה בפני כל אדם ומבטיחה חיים לכל אזרח, ולא חלמה על מדינה יהודית אמתית; הציונות שאפה לכונן מקלט מדיני לכל בני העם היהודי ובנותיו ללא כל קשר לאורחות חייהם, ככתוב במגילת העצמאות: "חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים", ולא חלמה בשום פנים על מדינה יהודית אמתית מתבדלת שבה תשלוט דת יהודית מיסטית רשמית בכפייה ושבה גויים יהיו בני מוות, אלא חלמה על 'בית לאומי' ו'גאולת הארץ', על תחיית הלשון העברית והתרבות העברית ועל "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". גם הצהרת בלפור עמדה על "זכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי"; בית לאומי ולא דתי, קל וחומר לא דתי לאומני מיסטי הלכתי. דוברי הלשון המבדלת מגייסים ביטויים עתיקים לשמן של מטרות גזעניות פסולות, ומשבצים בדבריהם ביטויים כגון: 'תורתנו הקדושה', 'ארץ הקודש', 'קדושת הארץ', 'מלכות ישראל', 'דעת תורה', הבטחה אלוהית, 'אלוהי ישראל', 'אבינו שבשמים', 'משיח צדקנו', 'אתה בחרתנו מכל העמים', 'אחינו בני ישראל', 'הקדוש ברוך הוא', 'עם סגולה', 'נחלת אבותינו',[87] 'הארץ המובטחת', 'לשם שמיים', 'רוח היהדות הנאמנה', 'קדושת הארץ', 'מדינת ישראל קדושה מצד עצמה, ללא קשר למעשי ראשיה', 'ירושלים עיר הקודש', 'מניעות', 'האויב הערבי', סטרא אחרא, גויים, 'מלכות הרשעה' ו"הן עם לבדד ישכון". דוברי הלשון המבדלת יוצרים רובד לשוני חדש בספרים רבניים ובפרסומי חוגי המתנחלים-הלאומניים-המשיחיים ובפסיקות רבני ישיבות ההסדר, באתרי אינטרנט, בעתון 'בשבע' ובעלון 'ארץ ישראל שלנו', הכוללות הנחיות לחיילי צה"ל כגון "אין מושג בהלכה היהודית של התחשבות בחפים מפשע תוך כדי לחימה. אנו פועלים כהתגוננות ולכן אין כאן שום שאלה. ברור שאם תוך כדי הלחימה צריך לעצור את הירי של המחבלים, מותר לפגוע גם באזרחים אם אין ברירה אחרת."[88] מכלול לשוני זה הנוטע את הבשורה המשיחית ולשון הקדושה, התיקון והתשובה שהיא מעוגנת בה, בתוככי ההתרחשות החילונית בת זמננו, כורך חזון גאולה וכוח צבאי, תחייה ומדינה יהודית, התיישבות וכיבוש, משיח וכלי נשק. הלשון המבדלת המדברת ב'שפה של קודש' כאמור לעיל, מכוננת תודעה חדשה המשנה את פני הממשות ההיסטורית, שאין בה שום קדושה, אלא יש בה רק שליטה כוחנית של עם אחד על עם אחר בניגוד לחוק הבינלאומי, ויש בה כיבוש, נישול, דיכוי, גזענות, עריצות, גזל, הסתה וביזוי. חוגים הדוברים בלשון המבדלת  רואים רק במסורת היהודית - החל ההתנחלות בימי יהושע בן נון, עבור בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל המקראית, וכלה בבניין המקדש בימינו, במקום בו עומדת כיפת הסלע, תוך כדי פגיעה קשה האתר המקודש,[89] תשתית לחיים הראויה לכל שבח. ואילו ברב-המערכת התרבותית החילונית-דתית, אשר בסדריה האידיאליים היא פתוחה וסובלנית, נוצרת, שומרת, בוחרת, מבקרת, מנחילה ויוצרת, הנעשית בידי הציונים בני זמננו, המדברים בלשון המשתפת, ומחוללים את פני המציאות בעבר ובהווה בגבולות העולם, היא רואה מפעל ראוי לגינוי. כאמור לעיל בדברי הרב גינצבורג: "יש לעקר את הרוח הציונית.. את בית המשפט עלינו לשבר... את הממשלה - ממשלת שמאל או ימין - עלינו למגר". דוברי הלשון המבדלת האוחזים בעמדות מתבדלות, החותרות ל'מדינה יהודית אמתית', לחזרה בתשובה, לגאולה משיחית ולבניין הבית השלישי, לריבונות מדינת ישראל על יהודה, שומרון ובקעת הירדן, בכוח כיבוש צבאי, משטר צבאי, דיכוי וחקיקה מפלה, מנסחים את עמדותיהם תוך פסיחה מוחלטת על המוסר היהודי בדבר היחס לגר תושב והתעלמות ממגילת העצמאות וממוסר הנביאים עליו היא מיוסדת, ותוך התכחשות למציאות המודרנית ההומנית-ליברלית-דמוקרטית שוויונית בחברה הפתוחה הבתר-מלחמתית, ולמשפט הבינלאומי המצוי בתשתיתה,  שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו.

[יג] הקדושה ואי הצדק
רעיון הקדושה, הכרוך בלשון הקודש ובאינסופיותה של השפה הבוראת בכתבי הקודש - וקשור בנצחיות מחזורי הזמן האלוהיים הכרוכים בברית מקודשת ובמצוות התורה הקדושה, המחייב ציות לרצון האל הגלום בלימוד תורה ובקיום מצוותיה, וכרוך באידיאל מוסרי בדבר צדק חברתי ובאידיאל תורני המעוגן בעולם רוחני הקושר בין בריאה, תשובה וגאולה, בין מצווה להלכה, בין כבוד חכמים וכבוד הבריות לקדושת השם וכבוד האדם - הפך בפיה של הקבוצה האמונית, הפועלת משנות השבעים של המאה העשרים, אחרי מלחמת יום הכיפורים - לייחוס אופי משיחי למדינת ישראל ולקירוב הגאולה השלמה, באמצעות מימוש רחב של רעיון ההתנחלות כביטוי לקדושת ארץ ישראל, וקדושת עם ישראל הנאחז ומתנחל בכל חלקי ארץ הקודש. משמעות חדשה ומסולפת זו של הקדושה, הקושרת בין הרחבת ההתנחלות בארץ ישראל השלמה לבין קירוב הגאולה השלמה, וגורמת באופן בלתי נמנע ל'המלצתם החלקית והחד צדדית של מונחים משיחיים על מדינת ישראל, באה לחפות על חסרון הדבקות בעיקרי האמונה והמוסר',[90] מתירה עשיית כל עוול ליושבי הארץ שאינם יהודים, המכונים בשם 'גויים', במלעיל, שדמם מותר. עמדה זו פוטרת את המאמינים בה מכל שוויון ערכי ביחס לכלל בני האדם ומכל אמות-מדה מוסריות או הלכתיות ביחס לאלה שאינם נמנים עם בני חוגם המקודשים בקדושת הארץ, בקדושת התורה, בקדושת ישראל ובקדושת הגאולה. כידוע אין חירות שווה לפלשתינאים החיים תחת ממשל צבאי, שהוא ממשל המושתת על אי-צדק, על שליטה של בני דת ולאום אחד על בני דת ולאום אחר, ועל ביזוי ורמיסת כבוד האדם של הפלסטינאים בידי היהודים תוך כדי הכחשת הדיכוי וההתעמרות. אין גם זכויות שוות וחירויות שוות לתושביה המוסלמים והנוצרים של מדינת ישראל, הסובלים מביזוי והסתה ומופלים לרעה בהקשרים שונים הפוגעים בזכויות היסוד שלהם על פי אמנת כבוד האדם וחירותו. מושגים השגורים בעולמה של הקבוצה האמונית, המעמידה במרכז הווייתה ציות לרצון האל המתפרש בפי 'רבנים קדושים' בעלי סמכות בני דורנו, המשקפים פסיקה סמכותית המכונה 'דעת תורה' - בשעה שהיא מתעלמת מחוקי המדינה ומלשון הזכויות האוניברסליות והאחווה האנושית של החברה הפתוחה, הרואה בכל אדם יצור אוטונומי חופשי ושווה זכויות, המחליט על דרכו ובוחר את בחירותיו בחברה פלורליסטית ורב-תרבותית – קבוצה מתנשאת הרואה את עצמה כ'נצח ישראל' או 'ישראל סבא', 'זרע קודש' או 'עם ישראל חי', ומשתמשת במסורת הדתית העתיקה כצידוק לעמדותיה הפוליטיות האנטי-הומניות הקיצוניות בהווה, כפי שעולה בבירור מדברי נציג גוש אמונים בדבר מימוש ההבטחה האלוהית הכרוכה במעשי יהושע בן נון בדורנו: "התנחלנו משום שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו",[91] ומכנה את הפלסטינים תושבי הארץ בשם 'גויים', 'עמלק' או עשיו, וקובעת קביעות גזעניות גורפות ומסיתות, כגון: "הארץ הזאת היא ארץ יהודית ולא ארץ לערבים. אין מקום פה לערבים ולא יהיה",[92] ומוסיפה: "מאחר שמדובר בסכנת נפשות כמו שרואים במוחש, הרי כפי שהדברים הורחבו בהלכה, הן לגבי העסקתם של ערבים והן לגבי השכרת דירות לערבים, ברור שאסור בתכלית האיסור להעסיקם או להשכיר להם בתים בארץ ישראל. העסקתם אסורה לא רק בישיבות, אלא גם במפעלים ובבתי מלון ובכל מקום",[93] מעידה על המחיר המוסרי הכבד של טשטוש גבולות בין חזון משיחי וציווי אלוהי למציאות של כיבוש, עריצות, אפליה ושעבוד בחסות תמיכה פוליטית וצבאית. דברי הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור מישיבת 'עוד יוסף חי' בהתנחלות יצהר, שכתבו בספרם 'תורת המלך' - שיש "להתיר את דם המלכות הרשעה", ו"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו", ממחישים את לשון העוועים  המכוננת פעילות פוליטית וחברתית בהווה, בכוח אמתות מקראיות עתיקות  והכללות מדרשיות מהעבר הרחוק מסוג 'עשיו שונא ליעקב', או "אתחלתא דגאולה". בביטויים אלה, שאף פעם לא ימצאו בפרסומים מקבילים בעיתונות ובספרות של המשתמשים בלשון המשתפת, להוציא לצרכי תיעוד ומחקר, ובדומיהם כגון "קודשי האומה", "אמונתנו ותקוותנו היא מאז וגם עתה, יבוא משיח צדקנו ויקבץ נדחי ישראל לארץ אבותינו", 'בורא עולם', 'קידוש השם' ו'חילול השם', 'שונאי ישראל', 'בן-האמה', 'רשעים', 'מותר מהתורה', "ברוך הגבר", 'תורת המלך', "הטוב שבגויים הרוג", 'עמלק',  'עוכר ישראל', משתקפת עמדתם של חוגים רבניים קיצונים, המפרידים בין ישראל לגויים לכל דבר ועניין, מתנגדים לתקווה הליברלית להעמיד את כל בני האדם על מישור ערכי שווה שבו מתקיים שוויון בזכאות לחיי חירות וכבוד, מפרסמים מאמרים כגון 'ערבות הדדית' שבו ממליץ הרב יוסף אליצור, על "פעולות ממוקדות נגד רשעים" או כגון "בירור הלכות הריגת גוי" שבו דן הרב עדו אלבה, שנשפט על הסתה בעקבות הטבח במערת המכפלה, או דנות בענייני דיומא על מה בין יהודים לערבים בלשון נחרצת, המשתמשת בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות, כפי שחזה שלום במכתבו לעיל. כך למשל מדבר ראש סיעת הליכוד בכנסת: "הארץ - כידוע - הובטחה לאבותינו ולנו על ידי בורא עולם בעוד שבן-האמה קיבל מתנות ונשלח לסעודיה. ארץ ישראל שייכת לעם היהודי בלבד - גם לאלו מבניו שיעלו בעתיד, ולא לאומה הערבית, גם אם מי מבניה נולדו כאן."[94] הדובר וחבריו, לא רק משתמשים בלשון נחרצת זו אלא גם מיטיבים לפעול למימושה הלכה למעשה בכנסת ישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת, כפי שעולה במפורש על תכלית מהלכיו הפוליטיים: "כשנעמיד מנהיגות אמונית לישראל, נשיב את השליטה בהר הבית"; ועל רקעם האמוני: "המקום בו בחר ה' לחיבור הזה, ארמון המלוכה הא-לוהי ממנו שורה שכינה על העולם כולו – הוא בהר הבית בבית המקדש. כשנעמיד מנהיגות אמונית לישראל, נשיב את השליטה בהר וממילא גם בארץ. 'השולט בהר שולט בארץ".[95] "מן הראוי שכל מי שטובת עם ישראל ומדינתו לנגד עיניו, ייטול חלק בהשבת קודשי האומה לידיה" (שם), או "כל מי שרוצה להכניע ולהשמיד את עם ישראל יש לו דין עמלק, על כל המשתמע מכך".[96] הדוברים מעמתים בין 'תרבות ישראל הדמוקרטית הנוכרית והמיובאת', אותה הם שוללים מכל וכל, לבין 'תרבות הבית השלישי המתדפקת להיוולד',[97] אותה הם מוקירים ולה הם מייחלים, ומרבים להשתמש בצירופים שהשורש ק.ד.ש והשורש א.מ.נ על שלל הטיותיהם נמצאים בהם. כך למשל הביטויים 'מאמינים באלוקים', 'מאמינים בעם ישראל', 'ההמון הגדול שמאמין באלוקים ובדרכו', 'ירושלים היא לא למכירה'[98], ושלל ביטויים המרוקנים את המושג 'ימות המשיח' מכל תוכן אוטופי מוסרי [99] ומחליפים אותו בתוכן לאומני גזעני- שלא יימצאו בשום מקום בכתביהם של חוגים ציוניים, שאיבדו אחרי השואה את האמונה באלוהים כמקור תוקף לפענוח ההיסטוריה, לישועה או להכרעות הנוגעות בחיי יהודים ישראלים בני ימינו, ואיבדו את האמונה בסמכות הדת ואת הצידוק למעשים הנעשים בעולם המעשה בשמן של טענות מטאפיזיות עטויות קדושה אלוהית ונטולות מוסר אנהושי, בשמה של ההלכה או בשמה של אמונה באלוהים ובעושי דברו, ונותרו רק עם תודעת אחריות מוסרית ומחויבות אנושית, הנשענת על ערכי הייעוד היהודיים של חירות צדק ושוויון, דעת, אמת ושלום ביחס לכל אדם המצוי במרחב ההיסטורי בן זמנם. הביטויים שצוטטו לעיל ודומיהם השגורים בפי דוברי הלשון המבדלת, שרבים בהם ביטויי הביזוי והדיכוי של האוכלוסייה הלא יהודית, לעולם לא ישמשו כערכים מנחים בפי דוברי הלשון המשתפת, או כמקור תוקף לחיי בני האדם במאה העשרים ואחת, וגם לא ימצאו כדרך דיבור או כביטוי בעל ערך בכתביהם של אלה המזדהים עם הגישה הציונית המבקשת לראות בישראל מדינה דמוקרטית חופשית השומרת על זכויות תושביה ללא הבדל דת וגזע, אלה שגדלו בתרבות חילונית שמאמינה בחירות, שוויון וחופש בחירה, בערכי ההומניזם והדמוקרטיה ההומניסטית-ליברלית, שאלוהים איננו מוכר בה כבן שיח, כמקור תוקף, כמקור מוסר וחוק או כנושא אמונה, אך נזכר בה כחלק רב עניין במסורת הכתובה, בשיח האינטלקטואלי והמוסרי או במורשת ההיסטורית, או כחלק מספרות, שירה ופולקלור, תיאטרון ואמנות, או כנושא לעיון ומחקר. בכתביהם גם לא ימצאו ניבים וביטויים כגון אמוני, גאולי, קדושת ישראל, עיר הקודש, מסירת נפש על ארץ ישראל השלמה, 'הפקרה של יישובים מארץ ישראל', 'נכסי צאן ברזל של האומה', 'מדינת ישראל מונהגת זה שנים רבות על ידי הנהגות שאחת יותר חולה מחברתה, ומסוגלת לוותר על נכסי צאן ברזל של האומה', כדברי הרב אליהו זייני מחיפה, או תורה מן השמים, העם הנבחר, קדושה, יגדיל תורה ויאדיר, "ברוך שלא עשני אישה", 'בית הבחירה', גאולה, משיח, טומאה וטהרה, שמד, צדיק או קדוש, ריבונו של עולם, מצוות יישוב הארץ, "קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית", 'על פי ההלכה', או 'קול באישה ערווה'. לעומת זאת לא יהססו חוגים אלה, המדברים בלשון המשתפת, שאינם רואים באלוהים בן שיח שומע תפילה, או מקור תוקף לחוק ומשפט הנעלה על ביקורת אנושית או את אלוהי ההיסטוריה הפרה-דטרמיניסטית הכפופה להשגחה ולתכלית על-היסטורית - אך רואים בכל הספרות העברית לדורותיה, מהמקרא ומגילות מדבר יהודה ואילך מקור השראה מוסרי לחיי אדם, הזכאי מעצם אנושיותו השווה לדעת, אמת וצדק, חירות ושוויון, לשלום וכבוד, לחסד ולחופש בחירה,  ורואים בה תורת חיים שנוצרה בידי אדם, מתוך התכוונות לאלוהים ולברואיו, ואף רואים לנכון להישען על מוסר הנביאים האוניברסלי ועל הייעוד הדתי והמוסרי בבניית השקפת עולמם המיוסדת על "תיקון עולם", על "צדק צדק תרדוף", על דברי מגילות מדבר יהודה על 'דעת אמת וצדק בקדש הקדשים' ועל דברי חכמים כגון 'חביב כל אדם שנברא בצלם' או 'את השנוא עליך אל תעשה לחבריך', או על הספרות העתיקה המדברת על הדרך האלוהית הראויה שיש לשפוט בה בני אדם: "וכאשר יישא פניו לשפוט את דרכיהם... ואת אורחותיהם במשפט צדק... ברוח אמונה וברוח חוכמה וברוח אורך אפים וברוח רחמים וברוח משפט ושלום וברוח חסד..." (חנוך א, פרק סא, ט-יב).
כשם שקבוצת הביטויים שנזכרה לעיל, תימצא בתשתית עולמה של הקבוצה האמונית, האוחזת בלשון המבדלת ומגייסת את המיתוס הדתי-משיחי למטרות פוליטיות אקטואליות במציאות של כיבוש ונישול, הדרה ואפליה, ולא תימצא בשיחה וכתיבתה של הקבוצה החילונית-דתית, האוחזת בלשון המשתפת, המכבדת כל מסורת, אך מבקשת את מעצורי הביקורת והתבונה ואת שיקול הדעת המפוכח ביישומה האקטואלי - כך קבוצת המלים והביטויים הבאה תימצא רק בכתבי הקבוצה השנייה, ואף פעם לא בכתבי הקבוצה הראשונה. ניבים וביטויים כמו החברה הפתוחה, פלורליזם, עקרונות השוויון האוניברסליים, זהות ספקנות וביקורת, נאורות, תבונה, עצמאות וחירות, החברה החופשית הדמוקרטית, זכויות האדם, הומניזם, חופש בחירה, סובלנות, משפט שווה וחירות שווה, או תביעת חוק וצדק שווים לכול תושבי הארץ ואזרחיה, אורתודוקסים רציונליים, הומניסטים מאמינים, בעלי תפיסה ליברלית, שטחים כבושים, זכויות האדם, האדם כריבון לחייו, זכות ההגדרה העצמית, שוויון אזרחי מלא לכל תושבי המדינה, דחיקת הקץ המשיחית, הבחנה בין קודש לחול, דיכוי, נישול, כיבוש, הדרה והשתקה, זכויות חברתיות, גיוס המיתוס למטרות פוליטיות, שוויון בין המינים, זכויות המיעוטים, טובת הציבור, ליברליזם, אמת יחסית, כבוד האדם, ביקורת מוסרית, מדיניות ציבורית צודקת, רב-תרבותיות, סובלנות, צדק חברתי, לוחמי חופש ושוויון, ציונות מדינית ממלכתית, טרוריסט יהודי, או שיח דמוקרטי שבו לזכויות האדם, לזכויות התושב והאזרח, ולזכויות חברתיות, לחופש בחירה, לשוויון ולחירות, לתרבות ומדע, יצירה, משפט ואמנות, יש ביטוי מילולי וערך חוקי ומוסרי, ואילו לכיבוש, לדיכוי, לביזוי, לאלימות ולעריצות, לאפליה לגזענות, להסתה ולהכפשה גזענית, אין מקום בשום הקשר, הם בבחינת בל ייראה ובל ימצא בכתביהם של חוגים ימניים-דתיים-לאומניים-משיחיים קיצוניים האוחזים בעולם הערכים של הקבוצה האמונית-משיחית. קבוצה זו מטשטשת את ההבחנה בין קודש וחול, וכורכת בין ההיסטוריה האלוהית, המטא-היסטוריה המשיחית, ההתעוררות הדתית ב'אתחלתא דגאולה' והאפוקליפסה המשיחית של הגאולה השלמה ובניין המקדש, לבין הכיבוש, ההתנחלות והמציאות הפוליטית-משפטית של מדינה ריבונית דמוקרטית, ההופכת לכלי שרת בידי בעלי החזון המשיחי הטריטוריאלי.
במסה  'להבנת הרעיון המשיחי בישראל' שהתפרסמה ב1975 חתם גרשם שלום את דבריו ב'אני מאמין' בדבר מחיר המשיחיות: "עוצמתו של הרעיון המשיחי שקולה כנגד חוסר-האונים האינסופי המתגלה בהיסטוריה היהודית בכל דורות הגלות, כשלא היה בכוחה לעלות ולהופיע על במת ההיסטוריה העולמית...הרעיון המשיחי אינו נחמה ותקווה בלבד. כל ניסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילויו עד אבסורדום...לא ייפלא אפוא שצלילים של כוונות נסתרות משיחיות נתלוו להתעוררות היהודית בתקופתנו, לעשייה הנחרצת בתחום המציאות הקונקרטית, הממשית, כשניגשה האומה להגשמת החזון האוטופי של שיבת ציון. זו התעוררות, ששוב אינה רוצה להיות ניזונה מן התקוות ולהתנחם בהן. היא צמחה  מתוך זוועות החורבן שהיו מנת חלקה של ההיסטוריה היהודית בדורנו, והיא קשורה בהיסטוריה גופה, לא באיזו מטא-היסטוריה, במשהו שלמעלה מן ההיסטוריה. היא לא מסרה את עצמה כליל למשיחיות, העשויה להכשיל אותה".[100] האם דוברי הלשון המבדלת בדורנו - 'המוסרים עצמם כליל למשיחיות', ואוחזים 'במשהו שלמעלה מן ההיסטוריה' בשעה שהם מדברים וכותבים בלשון המשלבת קדושה, מיסטיקה וגאולה, שנוצרה במהלך הגלות מעמקי הייאוש של ניסיון החיים היהודי, כדי ליצור אופקים של תקווה ל'עם ללא ארץ', ומדברים בלשון שנוצרה מתוך 'חוסר האונים האינסופי המתגלה בהיסטוריה היהודית בכל דורות הגלות' - אינם רואים את האבסורד שבשימוש בקדשי ישראל ובזיכרונותיו המיסטיים-משיחיים של העם, הנעשה בידי מחוקקים, מנהיגים, רבנים ומתנחלים, בעלי כוח וסמכות, ובידי שומעי לקחם, הרוצים לשוב ל'ארץ ללא עם', או לעבר המקראי מימי יהושע בן נון? האם אינם ערים לסילוף הנורא שבשימוש בלשון הקודש העתיקה, המרחיבה על ההתנחלות ועל בית דוד, על משיח בן דוד, על הגאולה והמקדש, לשון של חלום משיחי על-היסטורי ותקוות גאולה על-זמנית, שנולדה מתוך געגועיהם ופחדיהם של יהודי הגלות שחוו את חרדת הקיום של חלשים ונרדפים, בשעה שהם פועלים בשמה בחסותה של מדינה ריבונית בעלת עוצמה, המניחה את משקל הכוח הפוליטי ועוצמת הצבא והנשק, בידי מאמינים פורעי-חוק, הוזים וחולמים, הרוצים לחדש את המטא-היסטוריה המשיחית בזמננו ובמקומנו, בשעה שהם מחוללים הרס וחורבן סביבם, גורמים לאבדן צלם אנוש של שומעי דברם, וגורמים לקריסה מוסרית חסרת תקדים במדינה כולה ולבידוד מדינתם בעולם החופשי?

הערות
 [51] סנהדרין כא, ב
 [52] ראו: אביגדור שנאן, תרגום ואגדה בו, ירושלים: מאגנס תשנ"ג; Etsuko Katsumata, Priests and priesthood in the Aramaic Targums to the Pentateuch , dissertation: Hebrew University 2009 
 [53] מאיר מרגליות, סוד יכין ובועז, ירושלים תש"ן, עמ' מא, על פי דפוס אוסטרהא תקנ"ד, דף ו ע"א-ע"ב. על תורת הלשון החסידית ראו: ר' אליאור, ישראל בעש"ט ובני דורו, ירושלים: תשע"ד, א, עמ' 414-387.
 [54] החל בספרות ההיכלות, ספר זרובבל, מדרשי גאולה, מדרש גן עדן ופרקי דרבי אליעזר, וכלה ב'זוהר הקדוש' בכתבי האר"י הקדוש ובחיבורים כמו ישועות משיחו ספר המפואר, גליא רזא ו'אורות הקודש'.
 [55] גוש אמונים פעל בהשראת הרב צבי יהודה קוק לחיזוק מפעל ההתיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", מדיניות זו של הרב צבי יהודה מקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה יחיש את ביאת המשיח. במסמך היסוד של גוש אמונים,  "נספח מספר 1 "המגמה", נאמר: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו,  תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו".  בעקרונות הפעולה נכתב, בין השאר, בסעיף ד': "התיישבות בכל רחבי ארץ ישראל". ראו: אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 5 לעיל), על עמדת אביו של ר' צבי יהודה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועל מקורותיו של האתוס המשיחי הציוני שהשפיע על גוש אמונים.
 [56] על המאבק המר וחסר התוחלת שניהלו דוברי לשון הקודש, אנשי העדה החרדית החסידית בארץ ישראל ובגולה, נגד הלשון העברית-הישראלית, משום שמיהרו לעמוד על סכנת החילון הטמונה בה, ראו את תיאורו המאלף של הסופר, החוקר והמסאי חיים באר, 'מלשון הקב"ה ללשון הסטרא אחרא-על מאבקי האורתודוקסיה עם העברית', קשת החדשה 4 (2003), עמ' 128-144. השוו לעדכון רב עניין: דלית אסולין, 'בין טהור לטמא: ההבחנה החרדית בין לשון קודש לעברית', לשון רבים: העברית כשפת תרבות, (לעיל הערה 14) עמ' 145-163. על ראשית חזרתה של המשיחיות המתנחלת  בת זמננו, הכרוכה בכוח צבאי במדינה ריבונית בעקבות מלחמת ששת הימים,  ראו: חיים באר, עת הזמיר, תל אביב: עם עובד תשמ"ח.
 [57] ג' שלום, עוד דבר-פרקי מורשה ותחיה (עורך אברהם שפירא), עם עובד: תל-אביב, עמ' 88-89. רבים בעולם הדתי, חשבו כמובן בניגוד לדעתו של שלום, שהציונות היא אכן תנועה משיחית.
 [58] ראו דוגמאות לחזונות מיסטיים ומשיחיים אלה בספר שערך יהודה אבן שמואל, מדרשי גאולה, ירושלים ותל אביב: מוסד ביאליק ומסדה 1968. יוסף קלאוזנר הרעיון המשיחי, אשכולי, התנועות המשיחיות; הרעיון המשיחי בישראל (הערה 5 לעיל) ג' שלום 'כיסופי גאולה' בתוך: עוד דבר, 231-274;
 [59] מכתב לפרנץ רוזנצוייג, "הצהרת אמונים לשפה שלנו", גרשם שלום, עוד דבר (כינס וערך אברהם שפירא, ת"א: עם-עובד, 1989, עמ'  59-60. תרגום אברהם הוס. המהדיר העיר שמכתב זה נכלל בקובץ שהגישו ארבעים ושישה ידידים לפרנץ רוזנצוויג ששכב על ערש דווי, ליום הולדתו הארבעים. ראו, עמ' 23.
 [60] כשקמה מדינת ישראל בחרו מנהיגיה בסמל מנורת המקדש בת שבעת הקנים, סמל מחזורי הזמן השביעוניים הנצחיים, לסמל המדינה, ובחרו באיורים של שופר החירות, אותו ציירו היהודים כאיור לפסוק תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏. בָ‏רוּ‏ךְ אַ‏תָ‏ה ה', מְקַ‏בֵץ נִדְחֵי עַ‏מּ‏וֹ‏ יִשְׂרָ‏אֵל. מקור הפסוק בברכת קיבוץ גלויות, היא הברכה העשירית בתפילת שמונה עשרה, והראשונה מבין הברכות  הנוגעות לנושאים לאומיים ולהשבת קיומה של האומה העברית כאומה עצמאית בזיקה לגאולה אלוהית. השופר הקשור לעקדה , לברית סיני ולגאולה, לאיורי בתי הכנסת בפסיפסים, למועדי תשרי ולכמיהת החירות,  היה המוטיב הרווח בבולי ישראל ובגלויות דאר ישראל שהדפיסה המדינה בשנים 1948-1950.  על הבולים בהם מצויר תוקע בשופר נכתב 'שנת גאולה וישועה'. ראו שופרא דשופרא: השופר כעד להיסטוריה, קטלוג מוזיאון ארצות המקרא ספטמבר 2011, שם כותב חוקר האמנות היהודית, שלום צבר: 'בוויזואליה הציונית, ובמיוחד לקראת הקמת מדינת ישראל, נודעה סמליות מרתקת לשופר כמבשר את ימות המשיח', עמ' 17, 25 ושם ציורי אליהו הנביא התוקע בשופר המבשר על בואו של המשיח בהגדת מנטובה 1560, בתמונה המתארת את "שפוך חמתך על הגוים". הקרן הקיימת פרסמה בולים בכותרת 'גאולה תתנו לארץ' עם שופרות הגאולה, ועם פסוקי 'תקע בשופר גדול לחירותנו' בשנים 1939, 1941 ו1946. שם עמ' 18-19;השוו: ר' אליאור, 'משופר החרם לשופרו של משיח' . http://www.panim.org.il/p-30_a-979/  ובאתר מוזיאון ארצות המקרא.
  [61]  גרשם שלום, דברים בגו , (הערה 50 לעיל) עמ' 190; הנ"ל, עוד דבר, (הערה 59 לעיל), עמ' 274 .
 [62] חילון המושגים הבאים, מעטים מרבים, מדגים תהליך מאלף בעברית הישראלית שהפכה ביודעין קודש לחול: משכן ה' הפך למשכן הכנסת, 'כנסת גדולה' מימי עזרא הכהן, על פי לשון חכמים, הפכה לכנסת ישראל הפרלמנטרית, היכל, מקדש ה',  הפך להיכל חתונות או להיכל התרבות, תפילת מוסף שהחליפה את קרבנות המוספים במקדש, הפכה למוסף בעתון, 'מעריב' הפך משם תפילה לשם עיתון, 'תרומה', מושג השייך לקודשי המקדש, הפך לפעילות חברתית מתגמלת, המילה מקהלה שבמקורה הייתה נרדפת לקהילה כמו 'מקהלות האשכנזים', הפכה למקהלה שרה, 'מרכבה' מושג שהיה קשור בכרובים במקדש ובעולם המלאכים, הפך לטנק מרכבה, ו'מעשה מרכבה' הפך מתיאור תחום הנסתר הקשור לאל ולמלאכים להרכבת הקואליציה. חשמל מחזון יחזקאל  הפך לכוח האלקטרי וכפרה מיום הכיפורים הפך לכינוי חיבה. ביאליק הפך את 'היכל קן ציפור' מהיכל המשיח לשיר ילדים 'קן לציפור', את הכרוב השמימי הפך לכרובית גינה, ואת כנפי השכינה הפך לכנפי האהובה הגשמית בשירו הכניסיני.  מחזור כספר תפילות הפך למחזור כספים ולמחזור חדשי בגוף האישה, ועוד כהנה וכהנה. בין אם זה דחף או צורך חילוני להיות נטוע במלים שיש להן הקשר דתי והד נשגב במקורות, ובין אם זה חילון מכוון של קודשי השפה אין ספק שיש כאן תופעה מעוררת מחשבה שלא רק יד המקרה ובורות משמשים בה.
 [63] ראו: רחל אליאור, "והר ציון תוך טבור הארץ"  על משמעותו המשתנה של הקודש',  ארץ-ישראל, כח (תשס"ח) 1-13 השוו: "קודש הקודשים" שלנו איננו במעבה ההר אלא הוא הסלע שבמרכז כיפת הסלע...", שמואל ברקוביץ,  מומחה לענייני ירושלים והמקומות הקדושים, הארץ  23.2.14
 [64] "ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכול, ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם", יעקב משה חרל"פ, מעייני הישועה, עמ' קצו
 [65] ראו: אמנון רמון, יחסם של מדינת ישראל והציבור היהודי לגווניו להר הבית 1967-1996 [דפי רקע לקובעי מדיניות],ירושלים 1997; שם תיאור של כל אחד מחוגים אלה ורשימה ביבליוגרפית עשירה עליהם. ראו עדכון מפורט על חוגים אלה הקשורים ליוזמות שונות לכינון המקדש על הר הבית, המוגדרים לא פעם בפי מתבוננים מבחוץ כקנאים קיצונים, כאנשי הימין הקיצוני, וכקשורים לחוגי המחתרת היהודית שמעשיהם נוגעים למציאות הביטחונית של כלל אזרחי ישראל: יזהר באר ותומר פרסיקו, קשר מסוכן,  דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה, ירושלים: עיר עמים, מאי 2013  http://www.ir-amim.org.il/sites/default/files/kesher%20mesucan%20HEB_WEB%20(2).pdf; השוו פרסומים אקדמיים קודמים: מוטי ענברי, פונדמנטליזם יהודי והר הבית, ירושלים: מאגנס תשס"ח. הספר מבוסס על עבודת דוקטור שכותרתה: מלך סנהדרין ומקדש  תנועות הפועלות לבנות את בית המקדש ולכונן מדינת תורה 2004-198, האוניברסיטה העברית 2006; שרינה חן, בין פואטיקה לפוליטיקה  קבוצות יהודיות בנות זמננו הפועלות להקמת בית המקדש השלישי, עבודת דוקטור: האוניברסיטה העברית 2007. בבחינת המציאות הרטורית, הטקסית, החזותית והכתובה של הקבוצות הנחקרות, החותרות לגיבוש זהות אלטרנטיבית המתריסה כנגד הסדר הנורמטיבי המקובל על רוב אזרחי המדינה, חזרו ועלו כמה מושגי מפתח –העלייה להר הבית, כחלק מחידוש המציאות הפולחנית הנכספת הקשורה באיסורים ובכיסופים, בטאבו ובכריזמה ; הקרבן וחידוש עבודת הקרבנות בזיקה לכינון ריבונות חלופית הנשלטת בידי הסנהדרין ומשמרת הקודש (סנהדרין כאן משמעה סמכות שיפוטית-דתית המבקשת לכונן עצמה כחלופה למוסדות הרבנות הממלכתיים ולמערכת המשפט של מדינת ישראל; ורואה עצמה כריבון פוליטי הקורא תיגר על מערכת המשפט הישראלי ועל הכנסת); חידוש הזיכרון הריטואלי העתיק הקשור במקדש ובכהונה כזיכרון חלופי מנוגד של נאמני המקדש, תוך התמודדות עם הזיכרון הקולקטיבי היהודי והישראלי; מקומן החדש של הנשים בהנחלת חווית המקדש ברובד החינוכי, הסמלי והקונקרטי; ועמלק כניסוח היחס לתושבים לא יהודים בלשון המשקפת שנאת זרים, גזענות, נקמה, קיצונות וקנאות.
 [66] אורי פולק, "הרב אליהו: חולם על מלכות שתמחק את המסגדים מהר הבית", אתר כיפה 23.5.2012. הרב גורן התלבט בשאלת בניין המקדש ופיצוץ המסגדים זמן רב קודם לכן. כפי שכותב עוזי בנזימן, ירושלים עיר ללא חומה. תל אביב: שוקן , עמ'1973 136-137; באתר "המטה להצלת העם והמקדש- הר הבית שלנו",http://hamikdash1.blogspot.co.il/ מעודדים פעילות הקשורה בפגיעה במסגדים
 [67] באר ופרסיקו, קשר מסוכן,  דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל, (הער 62 לעיל)
 [68] ראו: יוסף יצחק הכהן גוטניק, שלמות הארץ: על המצב הביטחוני ועל הסכנה במסירת שטחי ארץ ישראל / דברי ..רבי מנחם מענדיל שניאורסאהן מליובאוויטש, ירושלים תשנ"ו; ראו: א' רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (לעיל הערה 5), הפרק על חב"ד.
 [69] ראו לעיל הערות 55  65 והשוו: גדעון ארן, קוקיזם  שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, ירושלים  כרמל  תשע"ג ; עקיבא אלדר וזרטל, עדית. אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967—2004, אור יהודה: דביר, 2004
 [70] ויקיפדיה: נוער הגבעות: "רבים מבני נוער הגבעות מחזיקים בעמדות ימין רדיקלי ובפרט שואפים להחיל את הריבונות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון. חלקם מעורבים בהתנגדות אקטיבית לפינויי מאחזים ביהודה ושומרון ורבים מהם השתתפו בפעולות המחאה כנגד תכנית ההתנתקות. גורמים בממשל ובכוחות הביטחון בישראל סוברים כי חלק מנערי הגבעות משתתף בפעולות המכונות "תג מחיר ". הציטוט ממאמרו של אריאל שלם [שם ב] באתר. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4161876,00.html
 [71] יצחק גינזבורג, ברוך הגבר: ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין, [עורכים: מיכאל בן חורין ונתנאל עוזרי יואל לרנר ויוסף דיין], בשער: ירושלים תשנ"ה, עמ' 28.
 [72] יצחק גינזבורג, קומי אורי  עת לפרוץ ועת לבנות , (עורך) איתיאל גלעדי, כפר חב"ד: גל עיני, תשס"ה; יצחק גינזבורג, קומי אורי: פרקי מאבק ותקומה (עורך), איתיאל גלעדי. כפר חב"ד: גל עיני תשס"ו. לדברי שרינה חן, שכתבה דוקטורט על חוגי נאמני המקדש, שוחרי המקדש מביעים התנגדות לאופן הקיום הישראלי  הנוכחי המכיר בסטאטוס-קוו בעניין הר הבית, והתנגדות עזה לסמכות השלטונית הריבונית בישראל המייצגת אותו, המכונה בשם הממסד. נאמני הר הבית מבקשים לעלות להר ולדבוק בהר, להשתחוות ולהתפלל בו  במטרה לעורר מרי נגד הסדר הקים הנתפש לדבריהם כ"השפלה של הקיום היהודי בארץ", אשר מייצגו הוא הממסד הישראלי. לדבריה: "ממסד זה נתפס כיריב שיש לקעקע את החלטותיו ועוד יותר את עצם סמכותו". בין פואטיקה לפוליטיקה (הערה 65 לעיל), עמ' 91. הם מקווים לכינון מציאות חלופית שתשנה שינוי מהפכני את אופי הקיום הנוכחי.
 [73]  ברוך הגבר: ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין, [עורכים: מיכאל בן חורין ונתנאל עוזרי, יואל לרנר ויוסף דיין], בשער: ירושלים תשנ"ה. עורכי הספר הועמדו לדין וחלקם הורשעו בהסתה לגזענות.
 [74]  הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר בחברון, התומך בטרנספר של ערביי יהודה ושומרון ובעלייה להר הבית, הגדיר את נכונותו של גולדשטיין להקריב את חייו במעשה שנועד לשיטתו להרתיע ובכך להגן על חיי חבריו, כמעשה שבזכותו הפך גולדשטיין ל'קדוש כמו קדושי השואה'. ראו: יאיר שלג, [ליאור] אחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה. באתר המכון לדמוקרטיה.
 [75] תומר פרסיקו,  מוסף הארץ .21.2. 2014, עמ' 58; בלוג, 19.02.2014 http://tomerpersico.com/
[76]  אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים (הערה 5 לעיל) , עמ' 182, וראו שם 183; 134-111
 [77] דברי הרב שפירא נדפסו בגיליון רבני יש"ע, אב תשנ"ה. מצוטטים בעתון  בשבע, גיליון 44 (28.5.03)
 [78] דוד דודקביץ "משמעות עדיפה על משמעת", בשבע, גיליון 44 (28.5.03) משמעות הלכה זו –הפונה לחיילי צה"ל היא שאין לציית לפקודת המפקד הצבאי או השליט הריבוני המנוגדת לתורה. –
 [79] דברי הרב דוד דודקביץ, עתון בשבע, גיליון 130,  10.2.2005
 [80] צבי רענן, גוש אמונים, תל אביב: ספרית פועלים,  1980, עמ' 130-131
 [81] דברי סגן השר אלי בן דהן  בתקשורת.
 [82] יצחק גינזבורג, צו השעה - טיפול שורש: עיונים בנושאים שהזמן-גרמא על פי פנימיות התורה, כפר חב"ד  בית הוצאה לאור על שם זהבה רבקה פינסקי על יד מוסדות גל עיני תשס"א
 [83] דברי הרב דב ליאור בכתבה של איציק וולף: 'אין מקום לאויב הערבי בארץ', באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 1 בספטמבר 2010
 [84] הציטוט בעבודת הדוקטור של שרינה חן בין פואטיקה לפוליטיקה (לעיל הערה 65), עמ' 223.
 [85] רב צבי יהודה הכהן קוק, "בירורים",  עמודים, 369 (תשל"ו) , עמ' 380
 בשבע גיליון 130, 10.2.2005
 [86] הרב דב ליאור, "יש איסור תורה להיות שותפים בכל צורה שהיא בכל סוג של פינוי יהודים מארץ ישראל, כפסק דינו של הרב שפירא. כבר כעת יש להודיע למפקדים בצבא שלא נבצע שום פקודה בלתי חוקית בכל מעגל שהוא הנוגדת את התורה והכרוכה בפינוי יישובים ומסירת נחלת אבותינו לזרים". ארץ ישראל שלנו, המטה להצלת העם והארץ, מספר 20, פורים תשס"ח
 [87] הרב דב ליאור, עלון "ארץ ישראל שלנו", גיליון 20. עמיתו כתב על נוער הגבעות ו'תג מחיר' הפוגעים בערבים: במאמר בעיתון "בשבע" הביע הרב אליעזר מלמד מישיבת הר ברכה, אהדה לנוער הגבעות וטען  כי מדיניות הטרור של  'תג מחיר' יעילה: "התברר שמדיניות 'תג המחיר' יעילה ביותר, ומערכת 'הביטחון' עושה הכול כדי לשוברה לשם כך הם מפיצים עלילות על המתנחלים... ראשי הצבא שנכשלו בניהול המלחמה נגד האויב הערבי, יחד עם ראשי המשטרה שנכשלו בהשלטת ביטחון ברחבי הארץ, נעשו גיבורים כלפי יהודים יקרים, שמקום מגוריהם לא הוסדר רשמית רק בגלל שיקולים פוליטיים. לכן צריך עתה לדבר בשבחם של נערי הגבעות היקרים, שמוסרים עצמם למען יישוב הארץ והפרחת השממה"‏‏. אליעזר מלמד, 'לשבח ולא לגנות', "בשבע"317  13/11/08
 [88] הניסיון הרציני ביותר והחמור ביותר לפגוע במסגדי ההר תוכנן בידי ״קבוצת הר-הבית״, בראשותו של יהודה עציון, מראשי חוגי המקדש. ייחודה של הקבוצה הוא בהשתייכות חבריה ללב הממסד של ״גוש אמונים״ והציבור הדתי-לאומי, ובאידיאולוגיה המקיפה והמעמיקה של חבריה, הנשענת על אמונות יסוד משיחיות של ציבור זה. חברי ״המחתרת היהודית״ — כולם ״אנשים מן היישוב״ — היו מעורבים בקשר לפגוע בכיפת הסלע. כ-80 איש ידעו על התכנית ואיש מהם לא יזם את סיכולה. ראו: נדב שרגאי, הר המריבה  המאבק על הר-הבית - יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה, ירושלים: כתר 1995, עמ׳ 124 ,116.
 [89] דברי עקיבא ארנסט סימון כמובא בספרו של דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות, באר שבע הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 278
 [90] כדברי מנחם פליקס בבג"ץ אלון מורה שאנשי "גוש אמונים" לדורותיו רואים את מימוש ההבטחה האלוהית ככרוכה במעשי יהושע בן נון. ראו במדבר לג, נא-נה על ההקשר הטראגי של מושג ההתנחלות.
 [91] בן ציון נתניהו ראיון לערוץ 2 .כמובא בדברי סלמן מצאלחה, הארץ 19.2.2014;  השוו ספר היובלים על יושבי ארץ כנען 'הטמאים', הארורים והמקוללים שאין להם מקום בארץ (יובלים, ל, ז-יב), לעומת משפחת אברהם שמוצאה מארם שבניה הם 'זרע קודש' שרק הם ינחלו את הארץ (שם, טז, יז-יח.)
 [92] הרב דב ליאור, ארץ ישראל שלנו, המטה להצלת העם והארץ, מספר 20, פורים תשס"ח. עיינו אוריאל טל, על משמעות העמדות הטוטליטריות של רבני גוש אמונים בשאלת קדושת הארץ ועל מחירן המוסרי 'יסודות המשיחיות הפוליטית בישראל' בתוך: ד' אוחנה,  משיחיות וממלכתיות (לעיל הע' 5 ), עמ' 420-428
 [93] ח"כ משה פייגלין, 13.2.2014. תקשורת אלקטרונית באינטרנט. השוו: הארץ 9.2.2014 "הגיעה השעה לומר ולחנך בצורה ברורה את הדור הזה והדורות הבאים שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, עליה חלמנו אלפיים שנה, זכינו לראות בהתגשמותה והיא שייכת לעם ישראל בלבד. כל אזרחיה יהנו מזכויות מלאות, אבל המדינה היא מדינת העם היהודי". יוזם החוק "לחיזוק הערך של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי", ח"כ אוחיון, ישראל ביתנו.
 [94] http://www.inn.co.il/News/News.aspx/269958  משה פייגלין: 'לא נוותר על הקמת המקדש', ערוץ שבע 31/01/14
 [95] הרב דב ליאור, ויקיפדיה, בסעיף פסיקותיו  http://he.wikipedia.org/wiki
 [96] יהודה עציון, זה ראה וחדש  לקידוש ישראל והזמנים, ירושלים תשנ"ה, עמ׳ 43-40.
 [97] הרב שמואל אליהו, "מהפכה, מהפכה, מהפכה", ראש יהודי, גיליון 59, פרשת וישב כא כסלו תשס"ח
 [98] השוו דברי הרמב"ם, שנתן ביטוי לכל אלה שלא רצו במשיחיות האפוקליפטית וביסודותיה האגדיים והמיסטיים בשעה שאמר: 'אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד':  ובשעה שהדגיש את היסוד האוטופי: יד החזקה הלכות מלכים, פרק יב (ד):  "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה: (ה) ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים": 
 [99] עוד דבר (לעיל הערה 59), עמ' 274; השוו דברים בגו (לעיל הערה 50), עמ' 190.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה