יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

פתיחת ספר דברים: גינוי ותוכחה

פרופ׳ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

בראש החומש החמישי עומדת כותרת ארוכה, וזו לשונה: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם" (א, א-ג). לפי כותרת זו, הקובעת את המקום והזמן שבו נאמר ספר דברים, או לפחות פתיחתו של הספר, מצוי עם ישראל בעבר הירדן, ערב הכניסה לארץ כנען, בראש החודש השנים-עשר (שמאוחר יותר יזכה לשם חודש אדר) של השנה הארבעים ליציאת מצרים. 
גם ספרי תורה אחרים פותחים בכותרות המתארות את המקום שבו נאמרו, כגון ספר ויקרא ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור") או במדבר ("וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור"), אך ספר דברים יוצא דופן באריכות הלשון שבפירוט הגיאוגרפי, וחז"ל נתנו את דעתם לכך. זאת ועוד: הפסוק "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (פסוק ב) נראה תלוש מן הפסוק שקדם לו, ואף לכך צריכים היו חכמים להציע הסבר.
מתברר כי במדרש התנאים לספר דברים, ספרי דברים, באות כמה דרשות המנסות להבין את הפירוט הגיאוגרפי הזה ואת ההדגשה כי מחורב עד קדש ברנע נמשכת הדרך אחד עשר יום. מסתבר כי המדרש לפסוקנו מוצא בשמות המקומות בסיס לתוכחה שהוכיח משה את העם, תוך שהוא מונה את כל חטאיו, פשעיו וקשי ערפו, אחד לאחד:
"‘אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן' - מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן"; 'במדבר' - מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר ... ' בערבה' - מלמד שהוכיחם על מה שעשו בערבות מואב, וכן הוא אומר ‘וישב ישראל בשיטים' (במדבר כה, א)". מתברר כי בעל המדרש מזכיר בהכללה את התנהגותו הקלוקלת של העם בתקופת המדבר ובתקופה ששהו בה בעבר הירדן, ואף מביא כדוגמה אחת מה שאירע להם בערבות מואב, כשבני ישראל זנו עם בנות מואב בשיטים. לאחר מכן ממשיך המדרש ומזכיר עוד כמה סיפורים מספרי שמות-במדבר שבהם גילה העם את אופיו הרע: "‘מול סוף' - מלמד שהוכיחם על מה שעשו על הים", וכוונתו לים סוף, ולסיפור חוסר האמונה שגילה העם כאשר ראה את פרעה וחילו מתקרבים אליו (שמות יד, י-יב). זאת ועוד זאת: "'בין תופל ולבן' - דברי תיפלות שתפלו על המן, וכן הוא אומר 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כא, ה)". המדרש מנצל כאן את העובדה שעל המן נאמר שהוא היה "כזרע גד לבן" (שמות טז, לא), וקובע כי על המן הלבן אמר העם דברי גנאי וחוסר טעם. גם שם המקום הבא, "חצרות", זוכה לדרשה משלו: "'וחצרות' - אמר להם לא היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות?" והמדרש רומז לסיפור מרים שלקתה בצרעת על שדיברה לשון הרע באחיה, כשהיה בעם "בחצרות" (במדבר יא, לה ואילך). ואחרון אחרון: "'ודי זהב' - אמר לה ... מעשה עגל [הזהב] קשה עלי מן הכל". 
משה, אליבא דמדרש, מונה בפני העם את חטאיו הרבים, והמדרש מוסיף ואומר בקשר לפסוק "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע": "אילו זכו ישראל, לאחר עשר יום היו נכנסים לארץ, אלא מתוך שקלקלו מעשיהם גלגל המקום עליהם ארבעים שנה". אילו עמדה לעם ישראל זכותו, היה כל המסע מהר סיני, חורב, עד הר שעיר שבעבר הירדן, ערב הכניסה לארץ, נמשך אחד עשר יום בלבד, אך כיוון שהעם חטא ופשע, ובעיקר בסיפור המרגלים שנשלחו מ"קדש ברנע" אירע שהמסע נמשך ארבעים שנה. לפי זה יש לקרוא את הפסוק כך: הדרך הרגילה מחורב עד הר שעיר נמשכת בדרך כלל אחד-עשר יום, אך בגלל מעשה קדש ברנע היא נמשכה ארבעים שנה. 
ויש לשאול מדוע ראו החכמים ברשימת המקומות והאתרים דברי תוכחה נוקבים וקשים מנשוא. אפשר לטעון, כי ההקשר שבספר דברים הוא שגרם. בפרק א של הספר מזכיר משה בנאומו ההיסטורי את חטא המרגלים (פסוקים כב-לו), את עונשו שלו שלא להיכנס לארץ (פסוקים לז-לח), ואת החלטת העם להמרות את פי ה' ולהילחם באמורי, מלחמה שהסתיימה בתבוסה צורבת (פסוקים מא-מה). אפשר שנושאים אלו, הבאים במהלך הפרק, הם שצבעו את פתיחתו בצבעי התוכחה שבה. 
אפשרות אחרת, מעניינת לא פחות, להבנת המדרשים שהבאנו עולה מן העובדה שבמהלך הפרק מזכיר משה את החלטתו להקים מערכת משפטית, שרי אלפים ושרי מאות וכו', כדי שזו תסייע בידו לשאת את טורח העם ודברי הריב שבקרבו (פסוק יב), ביטויים שאינם מחמיאים לקשרים החברתיים ששררו בקרב העם. את טענתו האחרונה הזו של משה הוא מנסח כך: "לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טרחתכם ומשאכם וריבכם" (פסוקים ט-יב). והנה מעניין לגלות, כי תיבת "איכה" מופיעה כאן לראשונה בתורה (והיא תשוב ותופיע עוד ארבע פעמים בספר דברים). תיבת "איכה", כידוע, גם פותחת את מגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית, ומצויה בה כמה פעמים כביטוי לצער ולאבל. והנה יש לזכור, כי במנהגנו קוראים את פרשת "דברים" תמיד בשבת שלפני תשעה באב. שלושה השבועות שלפני תשעה באב - וביותר תשעת הימים שמראש חודש אב ועד ליום הצום - הם ימים של צער ועשיית חשבון נפש לאומי שביסודו גם נזיפה עצמית. חכמים חזרו ושאלו את עצמם לגורמים שהביאו לחורבן הבית (הראשון והשני) ומצאו סיבות רבות לתלות את החורבן בהתנהגותו הקלוקלת של עם ישראל, בעיקר במישור שבין אדם לחברו. לאור הזימון הקבוע שבין פרשת "דברים" לבין תשעה באב, ולאור היקרות תיבת "איכה" במגילת הקינות ובפרשה שבתורה, האם אפשר לשער כי הבנת הפתיחה לספר דברים כדברי נזיפה ותוכחה נולדה מאווירת הימים שבהם קראו את הפרשה הזו בבתי הכנסת? כנגד אפשרות זו, עם כל הקסם שבה, יש לטעון שבתקופתו של מדרש התנאים שממנו ציטטנו עוד לא הגיע מחזור הקריאה בתורה לקביעות שנתית, וכי לא תמיד נפלה פרשת "דברים" קודם לתשעה באב. מאידך גיסא, מתרבים לאחרונה הסימנים המלמדים כי בארץ ישראל, גם בתקפות התנאים, במקביל למקומות שבהם קראו את התורה ב"מחזור תלת-שנתי", כבר היו מקומות שבהם נקראה התורה במחזור שנתי קבוע, ומי יודע שמא דווקא באחד מן המקומות האלה נולדו המדרשים שעסקנו בהם? 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, דברים (תשס"א 2001)

תמונה: מדבר סיני

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה