יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

״עברים״ כשם גנאי במקרא

ד״ר יגאל בן-נוןהמכון ללימודים גבוהים, פריס
 Ecole Pratique des Hautes Etudes 

ד״ר יגאל בן-נון
רבים משתמשים היום במונח "עברים" כשם נרדף לישראלים וליהודאים, בתקופת המקרא ולאחריה. "עברים" מופיע בכל סיפרי המקרא 34 פעמים בלבד. שם זה נעלם לחלוטין בכל תיאור תקופת המלוכה, וגם לאחריה. בתיאור התקופה הקדם-מלכותית הוא מופיע בהקשרים ספציפיים בלבד, ורק בפיהם של מצרים ופלישתים. עיון בהיקרויותיו של המונח בספריה המקראית מגלה שמונח זה אינו אלא שם גנאי ל״בני ישראל" בפי זרים. אין זכר ל״עברים״ בכל ספרי יהושע, שופטים ומלכים, גם כאשר קיימת התיחסות לבני ישראל במצרים או למלחמותיהם עם הפלישתים. אף נביא אינו מזכיר ״עברים״ והמושג נעדר בכל השירות והמזמורים. שמם של תושבי שתי הממלכות הוא כמובן ״בני ישראל״. [1]

הרשימה הגנאלוגית של בני ״שם״ בספר בראשית מייחסת את העברים לאב קדמון בשם "עבר" שאחד מצאצאיו הוא אברהם (בראשית יא, יד-יז). אך עיון בטקסטים על שהות בני ישראל במצרים מגלה משמעות שונה למונח. ״עברי״ בהטיותיו השונות מופיע במקרא בשלושה סוגי טקסטים שקשורים למצרים, ולפלישתים: בסיפור עליתו לגדולה של יוסף (5 פעמים), בתיאור לידת משה ובדרישה לצאת ממצרים (13), במלחמות ישראל בפלשתים בספר שמואל (7) ובחוקי העבדים בספרי שמות, דברים וירמיה (5). עוד נזכר "אברהם העברי"(בראשית יד, יג) ויונה מעיד על עצמו  עִבְרִי אָנֹכִי (א, ט). העברים כאמור נעדרים מכל טקסט אחר במקרא. מצב דברים זה מחייב בדיקה מחודשת של השימוש שעושה המחקר במונח ״עברים״ בתיאור תולדות ישראל.
מניתוח פילולוגי של טקסטים אלה אנו למדים שהשם בו כינו בני ישראל את עצמם אינו "עברי" אלא ״בני ישראל״. לעומת זאת, כינוים בפי זרים, מצרים או פלשתים, הוא ״עברים״. בנוסף לכך, כאשר מתוארת  שיחה בין ישראלי למצרי או פלשתי, הישראלי מכנה עצמו ״עברי״ מכיוון שהזר מתייחס  אליו בשם זה. למשל, בשיחה שמתנהלת בין מלך מצרים לבין מילדות מבנות ישראל - לפי הניקוד בנוסח המסורה לשמות א, טו: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת - הוא מכנה אותן עבריות. לא זו בלבד, גם המילדות מכנות את עצמן ואת בנות עמן עבריות, מכיוון שהן מדברות עם מצרי שמכיר אותן רק בשם זה: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת […] בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם […] וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת [הָעִבְרִיּוֹת] אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת" (שמות א, טו-יט); כך גם בתודעתה של בת פרעה ובפניית אחות משה אליה: "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת" (שמות ב, ו-ז).
כאשר השיחה מתנהלת בין יהוה שנותן הנחיות למשה לקראת פגישתו עם מלך מצרים, המחבר שם בפי שני הדוברים את המונח ״עברים״, כי בשם זה המצרי מכיר אותם: 
וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ" (שמות ג, יח); וְאָמַרְתָּ אֵלָיו [למלך מצרים]: יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ (שמות ט: יג); וְאָמַרְתָּ אֵלָיו [למלך מצרים]: כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות מא, יג). 
המחברים משתמשים בשם ״עברי״ או ״עברים״ רק כאשר בני ישראל באים במגע עם זרים. בינם לבין עצמם, באותם טקסטים הם מכנים את עצמם ״בני
 ישראל״. בנובלה על עלייתו לגדולה של יוסף במצרים, המחבר דואג לכנות את יוסף בשם ״עברי״ כי כך הישראלים מכונים בפי המצרים. אמנם בראשית התקופה היוונית בה חוברה נובלה זו, לפי דעתי, לא סביר שהישראלים או היהודאים כונו כך, אך ברור שהכותב רצה לשוות לסיפורו צביון ארכאי כמתבקש מתוכן הסיפור. בפני המצרים יוסף מכנה את ארצו בשם "ארץ העברים": "כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (בראשית מ, טו). בפי מצריה, בנו של יעקב מכונה ״עברי״: "וַתִּקְרָא [אשת פוטיפר] לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ" (בראשית לט, יד). בבית האסורים, יוסף מכונה בפי המצרים "נער עברי": "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂרהַטַּבָּחִים" (בראשית מג, יב). בכל הדוגמאות הנזכרות למגדיר "עברי" מתלווה יחס של זילזול. הזרים נתפסים בעיני האוכלוסייה מקומית כאנשים בשולי החברה או כעבדים. על מידת הבוז שטומן בחובו המונח עברי אנו למדים מדברי יוסף הישראלי שמתחזה למצרי בארוחה אליה הזמין את אחיו בנוכחות הפקידות המצרית הבכירה: "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית יד, ל). בעיני השליטים נראו בני ישראל כפליטי רעב מאסיה, לכן תועבה היא לאכול איתם יחדיו.
גם בעיני הפלשתים, בני ישראל לא היו אלא אוכלוסיית שוליים, עבדים ונוודים למחצה, לכן כונו בפיהם "עברים": "וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים […] הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם" (שמואל א ד, ח-ט). בדברי הפלשתים, קיימת הקבלה בין עברים לעבדים. 
בדוגמאות הבאות, המחבר המקראי מקפיד להשתמש בשם ״עברים״ או ״בני ישראל״ הכל לפי ההקשר: כאשר בני ישראל מוזכרים בפי הפלשתים או ביחס אליהם הסופר משתמש בשם ״עברים״. אך, ללא קשר לפלשתים הוא מכנה אותם בשמם, ״בני ישראל״. אכיש מלך גת הפלישתית מכנה את חבורת לוחמי דוד בשם ״עברים״ אך את המלך שאול הוא מכנה ישראלי. המחבר מצידו קורא לבני עמו ״ישראל״: 
וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב, וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן (שמואל א יד, כא); וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה? וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (שמואל א כט, ג). 
חוץ מדוגמאות אלה, כאשר מחברי מסורת יציאת מצרים מכנים את בני עמם הם נקראים בפיהם ישראל או בני ישראל:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג, יא); וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם (שמות ג, יג); וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג, טו); וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ד, כט); וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה (שמות ט, א); וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ט, לה); וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה (שמואל א ד, א); וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ (שמואל א ד, ה).
אַבְרָם כונה פעם אחת במקרא בשם ״עברי״. האם בגלל שהוא נראה בעיני חמשת מלכי האמורי כנווד בכיכר הירדן: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם" (בראשית יד, יג). ספר יונה השתמש פעם אחת בשם ״עברי״ להגדרת גיבורו. למרות שהספר נכתב רק בסוף התקופה הפרסית סביר שגם כאן מחברו רצה לשוות לדמותו של יונה מראה ארכאי דוגמת דמותו של אַבְרָם בכיכר הירדן. השאלות שנשאל יונה מתייחסות לאדם זר, נודד, שארצו לא נודעה לסביבתו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי, וְאֶת יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא" (יונה א, ח-ט). 
אין להתפלא, אם כך, שכאשר קבצי חוקים דנים בעבדים ובנוכרים, הסופרים משתמשים בצירוף שאינו משאיר ספק לגבי מעמדו הנחות של העברי: ״כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם (שמות כא, ב)״. משמעותו של המונח "עֶבֶד עִבְרִי" לא תהייה עבד ישראלי אלא עבד שמוצאו מאוכלוסייה שחייה בשולי החברה העירונית. משמעות זו של ״עברי״ כעבד היתה כנראה כה נפוצה בסוף המלוכה עד שלא היה צורך להשתמש בצירוף ״עבד עברי״ אלא רק ב״עברי״ כשם נרדף לעבד: ״כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ״ (דברים טו, יב); ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ״ (ירמיהו לד, יד).
על פי דוגמאות אלה אפשר להסיק שכאשר מחבר במקרא רצה לתאר את עברם הקדם-מלכותי של בני ישראל, הוא הודה בכך שהמצרים והפלישתים התייחסו אל בני עמו לא כעם או קבוצה אתנית אלא כמעמד חברתי נחות דוגמת ה"ח'בירו/עפירו".  על פי היקרויותיו הרבים של מונח זה בקדמת אסיה ובמצרים, הכוונה לאוכלוסיית שוליים ממעמד חברתי נמוך, שמציעה את שירותיה כשכירי חרב או כגובי דמי חסות. 

העפירו אינם עברים אבל העברים הם עפירו
אם עברי אינו אלא שם גנאי לישראלי, מהו אם כן מקורו האטימולוגי.[2] כאמור לוח העמים בספר בראשית (פרק י), שנכתב כנראה בתקופה הפרסית בידי מחבר מהאסכולה הכוהנית, מזהה את ״עֵבֶר״ כאב קדמון, צאצא של שם בן נח, שילד סידרת עמים לא מזוהים, על פי תפיסתו הגאוגרפית-אתנית. בהמשך דאג סופר נוסף ליצור זיקה גנאלוגית בין עֵבֶר לבין אברהם (בראשית יא, י-לב). 
במאה ה-19 התגלתה במקומות רבים בקדמת אסיה ובמצרים קבוצת אוכלוסין שכונתה בווריאציות שונות ח'בירו או עפירו, שהיו חלק מן האוכלוסיה בשומר, באכד, בארץ החתים, במיתני, באוגרית, במצרים ובכנען, בין המאה ה-18 ל-12 לפנה״ס. איזכורם בקדמת אסיה עורר מיד את הנטייה לזהותם כעברים שבמקרא בזכות הדמיון בין השמות. אך היום ברור שח'בירו/עפירו שנפוצו בעולם הקדום בכל הסהר הפורה אינם עברים. בכתובות חוץ מקראיות עפירו/עבירו אינם מוגדרים כעם או קבוצה אתנית, אלא כמעמד חברתי נחות יחסית בשולי התרבות העירונית. בכתבי תל אל עמרנה מהמאה ה-14[3]  הח'בירו מופיעים כשכירי חרב מסוכנים התוקפים את ערי הממלכה הכנעניות. זהו שם גנאי לאוכלוסיה מקומית שמסיבות כלכליות נפלטה לשולי החברה העירונית הממוסדת והתארגנה בחבורות לביצוע מעשי שוד, ביזה וגביית דמי חסות. לרוב הח'בירו/עפירו שימשו כשכירי חרב בשירותם של שליטים יריבים. במידת מה תיאור המושיעים בספר שופטים יכול לשקף מציאות מעומעמת של שליטי ערי הממלכה כפי שהם מתוארים במכתבי אל עמרנה. תיאור שלטונו של אבימלך מלך שכם ששכר "אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים" ודיכא את המרד של גַּעַל בֶּן-עֶבֶד נגדו (שופטים ט) דומה לדמותו של לבאיה מלך שכם המוכר מתעודות אל עמרנה. [4]
אוכלוסית שוליים זהה אנו מוצאים בסיפורים  במערכת היחסים בין המלך שאול הישראלי למנהיג הכנופייה דוד היהודאי: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר, וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ (שמואל א כב, א-ב). תיאור חבורתו של דוד במערת עדולם מזכירה בברור את מקורן החברתי של קבוצות הח'בירו בערי הממלכה הכנעניות. פרק אחר בסיפורי דוד לפני עלייתו לשלטון מתאר חבורה שמסתתרת במערות ומנהיגה הוא מנהיג כנופייה שגובה דמי חסות. מנהיג זה הופך לפי הצורך לשכיר חרב בראש כנופיה ומציע את שירותיו למלך מואב או לאכיש מלך גת הפלישתית נגד שאול הישראלי. [5] הזלזול בו מטעם המלך אכיש מחזק את זיהויו לא רק כשכיר חרב אלא גם כמנהיג שאין לסמוך עליו:
וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי? (שמואל א כא יא-טז; ראו גם כז, ב-יב, שמואל א ל, יג-כד) 
עיקר עיסוקו של מנהיג כנופיית ח'בירו/עפירו, כאשר הוא לא נלחם כשכיר חרב, הוא גביית דמי חסות. אם הנסחט מסרב להיכנע ולשלם, גורלו יהיה מר. פרשת האיומים, הסחיטה והרצח של נבל הכרמלי בידי דוד וחבורת פוחזיו היא תיאור נאמן של מעמד החבירו בתקופה הקדם-מלכותית (שמואל א כה). מנהיג הכנופיה דוד, בראש קבוצה של 400 לוחמים חמושי חרבות, מבקש בנימוס דמי חסות מנבל הכרמלי: "תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד". למרות הנימוס נבל הבין את האיום והעז לסרב לבקשת דוד. אביגיל אשתו, מרוב פחד מפריזה בכמות המתנות שהיא שולחת לסוחט, ללא ידיעת בעלה: "וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים". למרות מתנותיה, דוד נפגע מסירוב בעלה, מאיים, נשבע  ביהוה ואומר לאשת נבל: "חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ: כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאי לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר". אחרי שאביגיל גילתה לבעלה שהיא שילמה את דמי החסות: "וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן". כמו במקרים נוספים בסיפורי דוד, הוסוו מעשי הרצח שביצע בניסוחים עדינים יותר. במצב שיצר, יכול עתה דוד לקחת את אביגיל לאישה ולזכות בכל רכוש בעלה. סיפור אכזרי זה שנכתב על עלייתו לגדולה של דוד לא נכתב לבטח בימיו ולא בידי יהודאי אלא כפולמוס ישראלי נגד דוד המתואר כעפירו. 
את הח'בירו/עפירו אנו מוצאים לא רק בקדמת אסיה אלא גם בדלתה של הנילוס. בפפירוס ליידן 348 נזכרים העפירו כעובדי כפייה במקדש רעמסס. [6] אך ברור שהעפירו של כתובות מצרים ומסופוטמיה אינם העברים שבמקרא. לעומת זה, העברים שבסיפורי יציאת מצרים שייכים לקטגורייה החברתית של הח'בירו/עפירו ואין להתפלא אפוא שהם מוזכרים תמיד בהקשר שלילי. לא מן הנמנע שהשם עברי נגזר מהמונח עפירו אותו הכירו עדיין סופרי המקרא בתקופת המלוכה ולאחריה, כאשר הועלו מסורות אלה על הכתב. 
העובדה שמנהיגי העברים, משה ואהרון, היו משבט לוי, משרתי פולחן , ושהעברים הם סוג של עפירו, יוצרת בהכרח קשר בין הלויים ומעמד העפירו. לכן לא מן הנמנע לראות בקבוצת הלויים שהיו עבדים במצרים וחסרי טריטוריה בכנען סוג של עפירו. הלויים לא היו רק גרעין של יוצאי מצרים אלא כל מי שנדדו במדבר, הגיעו לאדום ומדיין, אימצו שם את פולחן  האל המקומי והפכו למשרתיו בהגיעה כקבוצת נוודים לכנען. בארצם החדשה הם התחברו לישראלים האוטוכטונים שהתהוו כעם מקרב הכנענים. לפי השערה שפותחה בין היתר בידי ויליאם דיוור, שמואל אחיטוב וישראל קנוהל, [7] הסיפור הגרנדיוזי שנפרס על ארבעה מספרי החומש אינו אלא יצירת "מציאות לאומית מדומה", מבוצעת באמצעות טלסקופיזם. כלומר, לקחת אירוע שולי או טריויאלי, להעצים אותו לפרופוציות מופרזות ולהופכו לאירוע מכונן, רב חשיבות. זהו סיפור גירושה של קבוצת עבדים-נוודים קטנה ממצרים, נדידתה להר שעיר והגעתה לישראל עם אלוהות חדשה: יהוה. בכנען עבדו אלוהות אחרת בשם אֵל, אֵל עליון, עליון, אֵל בית-אֵל או אֵל שדי. 
למרות היחס המורכב כלפי בני לוי, אפשר לומר שבתקופת המלוכה ידעו תושבי ישראל ויהודה שבני לוי הם שבט חדש שהגיע לכנען באיחור ולכן היו חסרי טריטוריה. הם התפזרו במחוזות שונים, נחשבו לגרים שהתלוו לישראלים, לכן יש לדאוג לכלכלתם: 
וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים יד, כט); כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ (כו,יב). 
ללויים לא היה מקום מגורים קבוע: "לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא" (שופטים יז, ט). משמעות שמם מתבררת מדברי לאה אשת יעקב שקראה אחרי לידת בנה: ״הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים: (בראשית כט, לד). כך הבינו שאר הישראלים את משמעות שמם כגרים הנלווים לשאר האוכלוסיה. הם גם ידעו שהלויים היו מצרים ממוצא שמי-אסייתי שהגיעו לכנען ממערב לדלתה, שהיו עבדים בארץ היאור ונטמעו בה, אך ברחו ממנה לכנען כדי להשתחרר מעבדות. על כך יעידו השמות המצרים שנתנו להם מחברי הסיפורים על יוצאי מצרים: משה, אהרון, חופני, פנחס, מררי ועוד. [8] בעיני המצרים הם היו עברים/עפירו או שוסים שנודדים מכנען למצרים ובחזרה. [9]

באיזו שפה דיברו בישראל וביהודה?
במקרא לא קיים כל איזכור לשפה בשם "עברית". [10] אם ״עברי״ הוא שם גנאי במקרא, מה הייתה אם כן השפה שדוברה בממלכות ישראל ויהודה? איזכור מפורש לכך אנו מוצאים בסיפור המצור על ירושלים מימי חזקיהו (715–686 לפנה״ס). משלחת רבשקה שהיתה מעודכנת בשינויי הפולחן של חזקיהו החליטה לא להסתער מיד על חומות ירושלים אלא לנהל קודם לכן תעמולה פסיכולוגית כדי לשבור את רוחם של היהודאים שסבלו מחרפת רעב בגלל המצור הממושך. המשלחת האשורית פנתה ישירות לעם היהודאי בדברי הטפה מעל לראשי המלך ונציגיו כדי לגרום למרד העם נגד מלכו שבטוח בעזרת צבא מצרים שבושש לבא. הנאום משתמש בהנמקה תאולוגית לפיה לא צבא אחד מנצח את השני אלא אל מסויים גובר על אל חלש יותר: 
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ. אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי […] וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם וְלִשְׁתּוֹת אֶת שניהם עִמָּכֶם. וַיַּעֲמֹד רַבְשָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר […] (מלכים ב יח, יז-כט; ישעיהו לו, א-טז)
נציגי חזקיהו לא שבעו נחת מכך ששליחי האימפריה פונים ישירות אל העם מעבר לחומה. בהתממות ביקשו מן האשורים לדבר ארמית כדי שהעם שצופה במתרחש לא יבין את שפתם. האשורים כמובן לא נעתרו לבקשתם וכך התבשרנו שביהודה דברו "יהודית", שם הנגזר משמה של הממלכה. כתוצאה מכך, אם ביהודה דיברו ״יהודית״ אפשר להסיק שבישראל דיברו "ישראלית". יהיה זה לא הגיוני ששפתם תהיה ״עברית״ על פי אותו שם גנאי בו כינו הפלישתים או המצרים את בני ישראל. 
חיזוק לשפה בשם "יהודית" נמצא בפיו של המושל מטעם האימפריה האחימנית, נחמיה. הוא מעיד על כך שכאשר יהודאים נישאו לאשדודיות, עמוניות או מואביות בניהם כבר לא דיברו "יהודית" אלא ״אשדודית״: "גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה יג, כד). השפה האשדודית נגזרה משמה של עיר-הממלכה וכנראה היתה ניב ארמי. תושבי יהודה שלא הוגלו המשיכו כמובן לדבר יהודית אך במקרה של נישואים עם עמים שכנים סביר שחלק מילדיהם דיברו גם בשפת בן או בת הזוג.
בנבואתו של ישעיהו בן אמוץ נגד מצרים הנביא צופה שערים מצריות ידברו בשפת כנען כיוון שיהוה ירחיב את תחומי השפעתו עליהם: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת״ (ישעיהו יט, יח). על פי ההקשר סביר להניח ש"שפת כנען" הוא שם כולל לשפות שמיות-מערביות, לא כולל ארמית, ובהן יהודית וישראלית שהיו דומות.
רק במאה ה-2 לפני הספירה מוזכרת לראשונה שפה בשם "עברית" אך רק בשפה היוונית (ἑβραϊστὶ). האיזכור נעשה בהקדמה לתרגום ספר בן סירא ליוונית על ידי נכדו של המחבר שמציין: "לכן מתבקשים אתם לקרא את הקריאה ברצון ובתשומת לב ולסלוח אם נראה שלא הצלחנו במילים ידועות שעמלנו באהבה לתרגם אותן, כי הם נאמרים בעברית (ἑβραϊστὶ) ואין כוחם שווה כשהם מועתקים לשפה אחרת". [11] באותה תקופה, נוצרה הזדהות גדולה יותר עם התקופה הקדם-מלכותית, הארכאית, לעומת תקופת המלוכה והשם עברים הפך בטעות לשם נרדף ל"בני ישראל". במשנה המונח "עברית" שימש לציון שפת המקרא,  [12] ובתלמוד "עברית" ציינה את שמו של הכתב העברי הקדום, [13] או את שפתם של תושבי עבר הנהר.  [14] בעיני כותבי המשנה ובפי היוונים במאה ה-2, העדפת המונח "עברית" כשמה של לשון שדוברה בממלכות ישראל ויהודה באה כדי להימנע מציון שתי שפות נפרדות, ישראלית ויהודית. המונח עברית, שנראה ארכאי יותר, משמש בעיניהם כמכנה משותף לשפתם של כל הישראלים בתקופה קדם-מלכותית, מבלי לתת את הדעת על כך שהמונח שימש רק זרים לכינויים של בני ישראל.
השימוש שעושים היום חוקרים בשם עברי או עברים כאשר הם כותבים על מה שמכונה "תקופת האבות" או על "תקופת יציאת מצרים" הוא אם כך שגוי. בחומש מופיע השם "בני ישראל" או "ישראל" יותר מ-600 פעם וזהו שמם בעיני עצמם ללא קונוטציה שלילית. אין הגיון להפוך את המונח עברי לשם נרדף לישראלי. היום השם עברי יכול לשמש כשם נרדף לישראלי בזכות השפה "הישראלית" שהוא מדבר ושנקראת בפינו "עברית".

 [1]  סופרי המקרא השונים העדיפו תמיד להשתמש בצירוף ״בני ישראל״ ולא בשם ״ישראלים״. אנו מצאים 3 פעמים את השם ״ישראלית״ (ויקרא כד, י, יא) ופעמים את השם ״ישראלי״ (ויקרא כד, י; שמואל ב יז, כה). השם ״יהודים״ מופיע רק בכתבים מאוחרים: ירמיהו, נחמיה ואסתר ופעמים בלבד בספר מלכים. בשאר הספרים הוא לא מופיע כלל.
[2] Paul Bry, "Les ‘Hébreux’ dans la Bible : ‘ibrîm et habiru", Semitica et Classica, Revue d’études orientales et méditrranéennes, vol. 1, Brepols, Paris 2008, pp. 39-60
[3]  ציפורה כוכבי רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מוסד ביאליק, 2005, עמ' 12, 214-213. Na'aman Nadav, "The Contribution of the Amarna Letters to the Debate on Jerusalem's Political Position in the Tenth Century B.C.E", Bulletin of the American Schools of Oriental Research - BASOR 304, 1996, pp. 17-27; M. B. Rowton, "Dimorphic Structure and the Problem of the ‘Apiru-‘Ibrim", Journal of Near Eastern Studies 35, 1976, pp. 13-20 
 [4]  ציפורה כוכבי-רייני, לאדוני המלך - מכתבי אל-עמארנה, פרק 10, עמ׳ 207-191, מכתבים 244, 246, 250, 252, 253, 254, 289.
[5]  Nadav Na'aman, "Habiru and Hebrews, the transfer of a social term to the literary sphere", Journal of Near Eastern Studies n°45, octobre 1986
 [6]  Roland Enmarch, The Dialogue of Ipuwer and the Lord of All, Griffith Institute, United Kingdom 2006
[7]  William G. Dever, What Did the Biblical Writers Know and When Did They Know It? What Archaeology, Can Tell Us about the Reality of Ancient Israel, éditions Eerdmans, 2001, p. 121; שמואל אחיטוב, ״ראשית ישראל״, בית מקרא 49, 2004, עמ׳ 65; ישראל קנוהל, מאין באנו, הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ׳ 30-19.
 [8]  נילי שופק, "ספרות מצרים הקדומה וספרות המקרא", ספרות המקרא מבואות ומחקרים, כרך שני ספרות המקרא וספרות המזרח הקדום, עמ' 656-605.
[9]  הרצון הנואש, מצד החוקר ישראל קנוהל, לקבוע מועד מדוייק להגעתם של לויים-גרים אלה ממצרים לכנען, בתוך סיפור אגדתי, הוא עקר ואינו תורם דבר. ישראל קנוהל, מאין באנו, הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ' 49-37.
 [10]  יונתן רטוש, "עברי במקרא וארץ העברים", בית מקרא ד, מד, ירושלים: (1971), 568-549. Anson F. Rainey, "Whence Came the Israelites and Their Language", Israel Exploration Journal 57, 2007, pp. 41-64
 [11] משה צבי סגל, ספר בן סירא השלם, ירושלים תשי"ג, עמ' א. New Testament, Edition of the Ecumenical Patriarchate, Corrections to the Patriarchal Greek Text of the New Testament, Preface to the 1904 edition
 [12]  תלמוד בבלי, מסכת גיטין ט, משנה ח
 [13]  תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קטו, עמוד ב; מסכת מגילה, דף יח, עמוד א
[14]  תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כא, עמוד ב

* ראו סרטון: ד"ר יגאל בן-נון: העברים כשם גנאי ועמי כנען הפיקטיביי

ספרו של יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, עתיד להתפרסם בהוצאת רסלינג. 

2 comments:

  1. שלום יגאל,
    ההצעה שלך על משמעות "עברים" לא נראית לי. קודם כול, על יסוד מה אתה טוען שזה שם גנאי.
    שנית, ההסבר הפשוט יותר הוא שאנשים זרים המסתכלים מבחוץ אינם בקיאים בהבדלים שיש בין קבוצות אוכלוסיה הנקראות כולן בשם כללי משותף . לאנשים זרים מבחוץ לא חשובים ההבדלים שבעיני בני הקבוצות הפנימיות הם הבדלים חשובים. לכן, המצרים, למשל, מכנים את כל מי שהכירו שהוא מארץ כנען בשם משותף אחד, והוא השם "עברי", וכך גם הפלישתים הרואים כמה אנשים שאינן פלישתים מתקרבים אליהם, קוראים להם "עברים".
    עברי היה השם המשותף והוא הכיל הרבה קבוצות כנעניות שבעיני עצמן נבדלו זו מזו, ואין בזה שום זלזול. אופייניים לזה הם דברי יונה הנביא לשואלים מי הוא ומניין הוא, והוא אומר "עברי" כי זרים מכירים רק את השם הכללי.
    ספר המקרא הוא ספר שנערך והוחזק על ידי "קבוצה פנימית" אחת, והיא הקבוצה שיותר מאוחר התייחסו אליה היהודים, ולהם כידוע היו חשובים מאוד ההבדלים ביניהם ובין כל "הגויים". לכן הם מעולם לא הוצרכו להזכיר את "העברים", שכן שם זה יכול היה להעיד שגם הם שייכים לציבור הנרחב של יושבי ארץ כנען, וזאת רצו היהודים למנוע כליל, שהרי המצוה הראשונה שלהם היא "לא להתערב בגוים"!!
    אני מקווה שהערותי אלה יוכלו להשפיע במידת מה על המאמר חדש שלך, ועצם העיסוק בנושא מביא ברכה,
    שלך בהוקרה,
    עוזי אורנן

    השבמחק
  2. שלום עוזי
    אם השם ״עברי״ כל כך חיובי בפי מצרים ופלישתים למה בני ישראל לא משתמשים בו כדי לכנות את עצמם?
    למה גם המצרים לא משתמשים בו בשאר המקרים שלא קשורים לגנאי?

    השבמחק