יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר
 |
| כתה אז וכתה עכשיו (בית ספר במשגב) |
אתם מתחדשים
נכון.כשהיינו ילדים, אנחנו ישישי הדור הזה, היה בית הספר שפתח לפנינו שעריו אז דומה להפליא, אם כי כמובן לא בכל, לבית הספר אליו ילכו עכשיו נכדינו ונינינו שישים-שבעים שנה אחרינו. הארכיטקטורה הייתה קודרת בימינו. בתי הספר נידמו למצודות. היום, הארכיטקטורה שואפת לחדשנות מאירה. יותר זכוכית, נדיבות מה באור שמש, צבעוניות השואלת נפשה אם היא משמחת לב. אחרת. לא בכל מקום. בערי חמדת הממון הגדולות בתי הספר מעידים על רצון כן להבטיח רווחה בין הכתלים בהם עושים הילדים שעות מרובות כל כך משעות יומם. אבל בשכונות עלובי החיים בערים הגדולות גם בתי הספר סופגים את העליבות, לא רק למראה, לא רק במיצובם בין הרחובות והסמטאות, אלא בתווי פניהם. יש פנים לבית ספר.
בפינות חשוכות תקווה שאין העולם יודע לאטום אותן, לומדים ילדים בצריפים רעועים, בבקתות, במעגלים שאין מעליהם צל. לכאורה יש למאושרים מה שלא היה למאושרים של אז, והאומללים של אז לא נגאלו מצללים, אך יותר מכל אלה עדיין יושבים הילדים של היום שורות שורות בכיתות, מול לוחות, לא חשוב אם שחורים אם מסכים בוהקים, אם כותבים עליהם בגיר או אם באלומות או אם באמצאות מופלאות של הקדמה הטכנולוגית, ועדיין מצלצלים פעמוני ההפסקות, ועדיין המורים מרביצים תורה כפי שהרביצו אז, ושיטות חדשניות אינן מתגברות על הפן הנושן של ליבת ההוראה, ועדיין רוב התלמידים משולים לנתינים שנולדו לקלוט ולא נמצאה להם עדיין גאולה מצפיפות שאינה יכולה להרשות להם לנשום מלוא ריאותיהם הקטנות אוויר פסגות שהגביה האלוהים בלבבם. אבל מה לעשות, אין משהו אחר בעולם. בית הספר היחיד אליו ילכו הזאטוטים הוא בית הספר שיש.
נכון. אנחנו ישישי הדור הזה, באנו לעולם שלא ידע אנטיביוטיקה, ולא לחצני מצוקה, מחלקות ראשונות ואחרונות במטוסי סילון שחצו אוקיאנוסים, ולא טלפונים ניידים ולא מחשבים אישיים, ולא רמזורים ואפילו לא מעברי חצייה, והכל מאז השתנה לבלי הכר, ורק בתי הספר, ביסודו של דבר לא נשתנו אלא בקוסמטיקה, והילדים של היום שנולדו לתוך עולם שמתחדש כל רגע בטור גיאומטרי, לומדים במערכת בתי הספר שנשארת, ואין זאת גוזמה, עבשה, בלתי אהודה, בולמת, חסרת מעוף, זרה לרוח הנושבת בעולם המבדרת את בלוריות נכדינו ונינינו.
אבל מה לעשות, אין משהו אחר בעולם. עדיין לא. בית הספר היחיד אליו ילכו זאטוטינו בינתיים הוא בית הספר שיש.
אבל, הם ילכו. וצריך לברך אותם שיזכו למה שאפשר גם בתוך המערך היחיד שקיים בעולם. שיזכו למורים ולמורות שאוהבים אותם. שרוצים להעשיר את חייהם. שמבקשים לגלות להם כי הם מחזיקים בכליהם את המפתחות לשערים נעולים והם יכולים למצוא אותם ולפתוח בהם את הדרך בה ילכו מחר ומחרתיים. שילמדו את ההבדל בין הערך לבין המחיר בעולם בו הציניות מזמן החליפה האחד בשני, ושיחיו את ההבדל הזה בתוך בית הספר כדי לחיות אותו עם סיום לימודיהם ברחובה של העיר אליה יבואו, שימצאו בשמחה את ההבדל בין העונג היוצר לבין שחרור הזמן ממטלותיו, שיפגשו את גדולי הדורות שהיו, את לשונם, את שיריהם, את אמצאותיהם, את הצלחותיהם את כישלונותיהם, שידעו רעות וחברות ונאמנות. כל זה יש גם בבית הספר שסרב להשתנות במשך השנים הארוכות של חיינו. אפשר למצוא את זה גם היום, צריך למצוא את זה גם היום, גם מחר, כי גם מחר לא ישתנה עדיין הכל ובית הספר בעיקרו של דבר יסרב גם מחר להשתנות מן הקצה אל הקצה.
ברכות ילדים. ברכות נכדינו. ברכות נינינו. אכן, בית הספר לא התחדש. אבל אתם, אתם מתחדשים.
30.08.2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה