יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

ושמחת בחגך והיית אך שמח - מה טעמיה?

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
מחשבות לקראת סוכות, החג שבו נאמר לנו 'ושמחת בחגך והיית אך שמח'...
סבינה סעד

ומה טעמיה של אותה שמחה, אולי רצונכם לדעת?
משום שבחודש תשרי, החודש השביעי, אנו מודים על כך ש'מלאו אסמינו בר ויקבינו יין' ומודים על ברכת הפריון של אדם ואדמה, אחרי שבעת החודשים הראשונים של השנה, לפי הסדר המקראי שבו השנה מתחילה תמיד בניסן - 'החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה (שמות יב ב) - שבהם זכו אבותינו ואימהותינו  ליהנות מקציר שעורים שהחל תמיד, באלף הראשון לפני הספירה, ביום א כ"ו בניסן, וזכו לשמוח בשמחת קציר חיטים שהחל תמיד ממחרת השבת שבע שבתות תמימות לאחר קציר שעורים, ביום א ט"ו בסיון, וזכו שבע שבתות תמימות לאחר מכן לשמוח בבציר הענבים, שהחל תמיד ממחרת השבת ביום א' בג' בחודש אב, בחג שנקרא מועד התירוש. שבע שבתות תמימות לאחר מכן חל תמיד יום א' כ"ב בחודש אלול, שבו חגגו את מועד היצהר, הוא חג מסיק הזיתים.

אֻשְפִּיזִין בַּסֻּכָּה

פרופ׳ יוסי גמזו
אושפיזין. מתוך: אתר נוסטלגיה
הָעֶרֶב, כְּשֶכָּל מִשְפָּחָה עֲסוּקָה
בַּמֶּה שֶנָּהוּג בּוֹ לִמְסֹר אֶת
מוֹרֶשֶת הַחַג שֶל מִצְוַת הַסֻּכָּה
לַדּוֹר הַצָּעִיר כְּמָסֹרֶת –
רָאוּי לְסַפֵּר בֵּין רָזֵי דְּרָזִין
שֶכָּל יוֹדְעֵי חֵ"ן מִתְמַחִים בָּם
כֵּיצַד, עַל פִּי נֹהַג, שִבְעָה אֻשְפִּיזִין
שֶאִיש לֹא זָכָה בָּם עֵינָיו לְהָזִין
וְאִיש לְקוֹלָם פֹּה עוֹד לֹא הֶאֱזִין
פּוֹקְדִים בָּתֵּי-אָב כְּאוֹרְחִים בָּם
בְּאֹפֶן שֶגַּם אִם אֵינָם מַפְגִּינִים
מִדַּת נוֹכְחוּת שֶהִיא פִיזִית
אוֹרְחִים הֵם עָמֹק בְּלִבֵּנוּ, בִּפְנִים
בְּדֶרֶךְ סִמְלִית, מֵטָפִיזִית.

יום ראשון, 27 בספטמבר 2015

ליקוי מאורות בנבואות יום ה׳

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הירח יממה לפני הליקוי של סוכות תשע״ו
צילום: יואב מזור


ליקויי מאורות (חמה/לבנה) הם ארועים אסטרונומיים שמשכו אליהם מאז ומעולם את תשומת הלב האנושית. 
בתרבויות המזרח הקדום לא הכירו, כמובן, את ההסברים הפיזיקליים המודרניים לתופעות האסטרונומיות הללו. הם ראו בליקויי המאורות אות מבשר רעות. הם נהגו לשבור כלי חרס ולעורר רעש כדי לגרש שדים ומזיקים.

יום שבת, 26 בספטמבר 2015

יהודה עמיחי מגיב על שיר העיתים של קהלת

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בשירו המופלא ’אדם בחייו‘ (שעת החסד, הוצאת שוקן, תשמ"ג) מתמודד יהודה עמיחי עם האתגר הגדול שמציב קהלת, ב׳שיר העיתים׳ שלו (ג 8-1):
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם 
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ 
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת 
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק 

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

גזירת חיי האדם

משׁה שׁפריר
גּוֹרָלוֹ שֶׁל הָאָדָם חָתוּם לִבְלִי-שׁוּב,
לָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָטָא וְנֶחְבָּא:
"עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".
זוֹ גְּזֵרַת הַחַיִּים, גּוֹרַל בֶּן-אֱנוֹשׁ,
וְזֶה סֵדֶר הַדְּבָרִים בְּטֶרֶם מוֹתוֹ:
נִצָּנוֹ בְּרֶחֶם-אִמּוֹ,
הֻלַּדְתּוֹ בִּנְהִי-צַעֲקָתוֹ,
יַלְדוּתוֹ בְּפֶלֶא-תַּגְלִיתוֹ,
נְעוּרָיו בְּשֵׁבֶט-לְבָטָיו,

יום שני, 21 בספטמבר 2015

האם נתגלה קבר המכבים?

מנהלי החפירה בוחנים את האתר. באדיבות רשות העתיקות
לפי המקורות, בימי הבית השני (המאה השניה לפנה״ס), הנהיגו המכבים - מתיתיהו הכהן וחמשת בניו - את המרד בשלטון היווני. מוצאם היה מהעיר מודיעים/מודיעין (על שמה קרויה העיר מודיעין של ימינו). שם פרץ המרד ושם בסופו של דבר נקברו יהודה המכבי ואחיו. אבל היכן בדיוק מצוי הקבר ומה היתה צורתו?

מהו 'מספר בני ישראל'?

moon and sun
את הפסוק שבשירת האזינו, "בהנחל עליון גוים / בהפרידו בני אדם // יצב גבולות עמים / למספר בני ישראל" (דברים לב, ח), הבינו בספרות חז"ל כמספר על חלוקת האלוהיות בין העמים: "בשעה שחלק הקב"ה את עולמו לאומות העולם, שנאמר 'בהנחל עליון גוים', נטלה כל אומה ואומה ובחרה לה אלוה, מי שבחרה לה למיכאל, מי שבחרה לה לגבריאל, מי שבחרה לה לשמש ולירח, אבל ישראל בחרו להם הקב"ה" (דברים רבה [מהדות ליברמן], ואתחנן).
מספר העמים והמלאכים או האלילים שהם עובדים להם זהה ל”מספר בני ישראל”. מספר זה נקבע כמספרם של "בני ישראל הבאים מצרימה" (בראשית מו, ח), כלומר: שבעים (שם, פסוק כז). ומכאן יסוד הקביעה החוזרת בספרות חז"ל שיש בעולם שבעים אומות (כגון מדרש תנאים לדברים לב,ח), שבעים שפות (כגון משנה שקלים ה, א), וכן שבעים מלאכים הסובבים את כסא הכבוד של ה' וממונים על הלשונות השונות (פרקי דרבי אליעזר כד).

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

יונה הנביא מספר את סיפורו

מוסד ביאליק
ד"ר ערן ויזל, אוניברסיטת בן גוריון

סִפּוּרִי יָבֵשׁ כְּרוּחַ קָדִים. עוֹרֵךְ סִפְרוּתִי 
הַמְכַבֵּד עַצְמוֹ הָיָה פּוֹסֵל אוֹתוֹ עַל הַסַּף.
הֲרֵי בָּחַרְתִּי שֶׁלֹּא לִבְרֹחַ. יְתֵרָה מִזֹּאת.
עָלָה בְּדַעְתִּי כִּי אַגִּיעַ לְנִינְוֵה מַהֵר יוֹתֵר 
בְּהַפְלָגָה מְדוּדָה לְאֹרֶךְ רְצוּעַת הַחוֹף
לְאַחַר מְנוּחָה הֲגוּנָה בְּבֶטֶן הָאֳנִיָּה אֶתְיַצֵּב 
בְּכִכַּר הַשּׁוּק רַעֲנָן וּמְשַׁכְנֵעַ בִּמְיֻחָד.
אֶלָּא שֶׁכְּנַף מְעִילִי נִתְפַּס בְּגַלְגַּלֵּי הָעֲלִילוֹת רַבּוֹת הָרֹשֶם.

יום שבת, 19 בספטמבר 2015

יוֹנָה

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרותלשון ותרבות

טַעַם הַמֶּלַח וְרֵיחַ הַדָּג
וְרַגְּלוּ הַכְּרוּתָה שֶׁל קפטֵיין אַחְאָב.
שְׂפָתַי הַצְרוּבוֹת
מְסרבוֹת-
לִשְׁמוֹעַ קוֹלוֹת וּפְקוּדוֹת:
לֵך הִנָּבֵא,
לֵך אֶל נִנְוֶוה.

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

ספר יונה – "מדריך" לחזרה בתשובה?

פרופ' משה ציפור, אוניברסיטת בר-אילן

א
כבר מימי קדם מקובל היה לקרוא בשחרית של יום הכיפורים כהפטרה בנביא
טיסו, יונה הנביא
בספר ישעיהו נח ובמנחה ביונהוזה לשון הברייתא (מגילה לא ע"א)ביום הכפורים קורין "אחרי מות" ומפטירין "כי כה אמר רם ונשא" (ישעיהו נז-נח), ובמנחה קורין בעריות (ויקרא יח) ומפטירין ביונהורש"י: "'כי כה אמר' – 'ואמר סולו סולו' (נז, יד), שמדבר במידת התשובה: 'הלוא זה צום אבחרהו'" (נח, ז).

דברי ישעיהו הם מענה על קובלנתו של העם, "למה צמנו ולא ראית, עִנִּינו נפשנו ולא תדע" (נח, ג). עניינו, כפי הנראה, בתענית שהוכרזה על צרה שבאה, והציבור מתמרמר, כיוון שאינו רואה שה' נענה לצומם ולתפילתם. הכרזת צום בעת מצוקה, והתכנסות בבית ה' או במרחב ציבורי לתפילה ולזעקה, הן מנהג קדום (ראו למשל יר' לו). הצום היה מלווה בסממנים חיצוניים כמו קריעת הבגדים, כיסוי בשק ואפר. אנו מוצאים שבימי צום והתכנסות היה בא אדם מכובד, זקן או נביא, ונושא דברים באוזני הנאספים. ישעיהו כאן מטיח בפני המתכנסים: "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?" (ראו יש' נח, א-ה). וכניגוד לזה הוא מבאר׃ "הלוא זה צום אבחרהו", וכאן בא סרטוט של המתבקש ביום כזה ומהו העיקר; לא שק ואפר וזעקה; "ענות אדם נפשו" אינו תכלית הצום אלא רק זרז למעשים טובים, להיטיב עם הזולת, לבקש במה יוכל לסייע לנזקקים (נח, ז-י). זהו אפוא מעין "מדריך" מקוצר לענייני צום.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

סליחה - בין משה רבנו לאהוד מנור

מתן מורג, האוניברסיטה העברית

בקשת סליחה
’ויאמר: אם נא מצאתי חן בניניך אדני ילך נא אדני בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו‘ (שמות לד 9). 
בקשתו של משה מאלוהים היא הפעם הראשונה בה מופיע השורש סל"ח במקרא. הדבר המפתיע ביותר בעיני בבקשה זו הוא שהיא נעדרת את כל מה שהייתי מצפה למצוא בבקשת סליחה: אין צער, אין הבטחה שזה לא יקרה שוב, אין זכר לתחושת האכזבה הממלאת אותי נוכח הידיעה שפגעתי באדם קרוב. מה שעומד בבסיסה של בקשה זו היא ההכרה במציאות כפי שהיא. רוצה לומר, משה מבקש מאלוהים שיסלח לעם לא בגלל שהעם יתנהג טוב יותר בעתיד, אלא ההיפך הגמור: העם הוא קשה עורף, כך היה וכך יהיה, ודווקא בשל כך אלוהים צריך לסלוח לו. משה אינו מייפה את המציאות או מבטיח הבטחות בשם העם, אלא מעביר את האחריות לפתחו של אלוהים - זה מי שבחרת לך כעם, now deal with it! 

יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

התשובה: מאג-יה ברשות התורה

נדב ברמן שיפמן, האוניברסיטה העברית

Praying Hands by Albrecht Dürer
"שוטפים הם זרמי התשובה, הפרטית והכללית, דמיונם כגלי שלהבות שעל גוף השמש, אש במלחמת-עד הם מתפרצים ועולים... אין כח לקלוט את ההמון הרב של הצבעים הרבים אשר לשמש הגדולה הזאת... מפני שהם באים ממקור החיים בעצמם." (ראי"ה קוק, אורות התשובה, ד, א')

1. מבוא
ימי חודש אלול מסמנים ביהדות את חשיבותה ותפקידה החיוני של התשובה בתיקון וחידוש האדם והחברה. דבריו של הראי"ה קוק המצוטטים למעלה מראים את הכח האונטולוגי המיוחס לה בחשיבה היהודית הקבלית המודרנית, אך בשורות הבאות נווכח כי כבר במקרא עוצמתה רבה מאד. אמנם, בשמה "תשובה" לא נודעה במקרא והיא מצויה בהטיות שונות של הפועל שו"ב (ראו למשל ירמיה ג 7, 22), אך היא מן המושגים היסודיים ביותר במחשבת המקרא. 

יום שלישי, 15 בספטמבר 2015

עולם חסד ייבנה: וינייטה לימי הסליחה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

טובים השניים

'יצר', שהכתוב המקראי קראו רַ֖ע - כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו -  ו'יצירה', ירדו כרוכים לעולם. חכמי הדורות, לא קראו לו ליצר 'רע'. גם 'טוב' הניחו לו להיות. קראו לו 'השאור שבעיסה' - "רבון העולמים", אמרו, "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה״ (ברכות י"ז,א') ומפרש רש"י, "ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך? שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו". היצר היה אפוא לקורט הנעלם המתסיס את האדם, לטוב ולמוטב, המעמיד את ייחודו, הגואל אותו משלטונו הבלתי מעורער של האינסטינקט שאינו כושל לעולם ומפקיד את גורלו בבחירה החופשית, בשיקול הדעת, ואלה, עליהם אמרו  Errare humanum est (סנקה?) משגים את האדם באשר הוא אדם מן הדרך שהוא יודע שהיא ישרה, אף על פי שהוא יודע שהיא ישרה.

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

ויאמר אלוהים "אקשן": איך הושפעו גיבורי-העל האהובים מגיבורי התנ"ך

אמתי מור, מורה וסופר

אחד הדברים האהובים עליי זה דֵזַ'ה וו. התחושה שכבר הייתי ברגע הזה, אבל אני לא כל-כך בטוח איך הוא נגמר, ובעצם, אני בכלל לא סגור על זה שבאמת הייתי בו, מעבירה לי זרם חמים ומענג במוח. עוד יותר מזה, אני אוהב לחוות דֵזַ'ה וו אומנותי. הרגע הזה שבו אתה קורא למשל ספר (או צופה בסרט, מאזין לשיר וכו') והופ! זה מוכר לך. ממש-ממש מוכר לך. מצד שני, אתה די בטוח שבחיים לא קראת אותו, ואתה מוצא את עצמך מדלג בתזזיתיות בין העמוד הנוכחי לכריכה, מריץ בראש את רשימת הספרים שקראת בחיים, נזכר בחופשות ובנסיעות אוטובוס שבהן אתה אוהב לקרוא, מתאמץ לחלץ מקצה האמיגדלה את המקור לזיכרון המשונה הזה, ונכשל. הסיבה לתופעה הזו נובעת מהכמות המוגבלת בסך הכל של תבניות אומנותיות הקיימות מאז ומעולם, שאמנים, מבריקים ומקוריים ככל שיהיו, בסופו של דבר נועדו לחזור עליהן, גם אם פה ושם עם שינויים והתאמות לרוח הזמן או המסר. 

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

עוֹד אודִיסֵאוּס: שיר תנכ״י

איה הוכשטט כהן

אֵם הַדֶּרֶךְ חַמָּה, שׁוּב עוֹגֶבֶת עָלָיו,  
ציור: יורם לילך
הוֹגָה נִחוּמִין, מְעַרְסֶלֶת קַרְסֻלָּיו, 
נִפְרֶשֶׂת לִכְרֹךְ, לְפוֹגֵג, לְהַשְׁכִּיחַ, 
רַכּוֹת אֲבָנִים, כַּר חוֹפְזוֹת לְהַבְטִיחַ.
מִקְסַם שָׁוְא, אַט מַרְפֶּה מֵיתְרֵי מַכְאוֹבָיו
כִּי לַדֶּרֶךְ אֵין אֵם, כִּי  לַדֶּרֶךְ אֵין אָב.
לֹא אָצָה דַּרְכּוֹ, לְפָנָיו הִיא רוֹכֶנֶת,
סוּגַת שׁוֹשַׁנִּים, פַּח מָתוֹק לוֹ טוֹמֶנֶת.

יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת

משׁה  שׁפריר
שמונה אימהות ראשונות היו לשבטי ישׂראל : 
שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל, לֵאָה, זִלְפָּה, בִּלְהָה, אָסְנַת, תָמָר.
אַַחַר אֲשֶׁר יָלְדָה אֶת יְהָוּדה
- חָדוֹל חָדְלָה לֵאָה מִלֶּדֶת,
עַל-כֵּן נָתְנָה אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ
לִהְיוֹת בִּמְקוֹמָהּ אִשָּׁה לְיַעֲקֹב בַּעֲלָהּ,
וְכָךְ נוֹלַד לָהּ גָּד, שׁפֵּרוּשׁוֹ מַזָּל,
אַחַר גַּם נוֹלַד לָהּ אָשֶׁר,
שֶׁפֵּרוּשׁ שְׁמוֹ הוּא אֹשֶׁר.

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

סרקופג מרשים ונדיר מהתקופה הקלאסית התגלה באשקלון

 דמות הגבר שפוסלה על מכסה ארון הקבורה, ככל הנראה בדמות האדם שנקבר.
צילום: יולי שורץ, באדיבות רשות העתיקות
ארון קבורה מאבן, מהנדירים שהתגלו בארץ ישראל נחשף אתמול באתר בנייה בשכונת הווילות החדשה הנבנית באשקלון, עיר עתיקה עם היסטוריה חשובה. הארון הוא כבן 1800 שנה. הוא עשוי מאבן גיר קשה במשקל כ-2 טון ובאורך 2.5 מטר, ומפוסל מכל עבריו. על מכסה הארון פוסל דגם אדם בגודל מלא.

גריזים ועיבל, ברכה וקללה

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית בירושלים
המזבח בהר עיבל - משוחזר בחלקו העליון - מבט מצפון
צילום: דניאל ונטורה
במקרא, כמו בכל המזרח הקדום, רווחה האמונה בכוחה של המילה המדוברת בכלל, ושל הברכה והקללה בפרט. בפרשת "ראה" מסופר בין השאר שבני ישראל הצטוו לקיים טקס של "נתינת" ברכה וקללה. לא נאמר במפורש אילו ברכות או קללות צריכות להינתן, לא על ידי מי ולא כיצד. מתיאור פרטי הטקס שיופיע אחר כך בספר דברים (פרקים כז-כח) ובספר יהושע (ח, ל-לה) מתברר שהיה זה טקס דרמטי רב רושם שבו השתתף העם כולו, על נשיו וטפו. היחידה הספרותית המוקדשת לברכה ולקללה בדברים יא, כו-לב מתמקדת בשלושה היבטים בלבד של הטקס: במיקומו, בעיתויו ובתכליתו. היחידה בנויה כך שבמרכזה ישנו תיאור נרחב ומפורט של מקום הטקס (סוף פסוק כט ופסוק ל). תיאור המקום עטוף בנושא העיתוי, הבא לפניו ולאחריו (בראש פסוק כט ובפסוק לא) ונושא העיתוי עטוף על ידי ציון התכלית, שגם פותח וסוגר את היחידה כולה (פסוקים כו-כח, לב).

יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

דברי ברכה, תקווה ותוכחה עם פתיחת שנה״ל החדשה

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

כתה אז וכתה עכשיו (בית ספר במשגב)
אתם מתחדשים
נכון.כשהיינו ילדים, אנחנו ישישי הדור הזה, היה בית הספר שפתח לפנינו שעריו אז דומה להפליא, אם כי כמובן לא בכל, לבית הספר אליו ילכו עכשיו נכדינו ונינינו שישים-שבעים שנה אחרינו. הארכיטקטורה הייתה קודרת בימינו. בתי הספר נידמו למצודות. היום, הארכיטקטורה שואפת לחדשנות מאירה. יותר זכוכית, נדיבות מה באור שמש, צבעוניות השואלת נפשה אם היא משמחת לב. אחרת. לא בכל מקום. בערי חמדת הממון הגדולות בתי הספר מעידים על רצון כן להבטיח רווחה בין הכתלים בהם עושים הילדים שעות מרובות כל כך משעות יומם. אבל בשכונות עלובי החיים בערים הגדולות גם בתי הספר סופגים את העליבות, לא רק למראה, לא רק במיצובם בין הרחובות והסמטאות, אלא בתווי פניהם. יש פנים לבית ספר.