יום רביעי, 20 באפריל 2016

מבחר שירים להגדה של פסח

דורית ג'אן, משוררת
בחצי הלילה
הקדמה למחזור השירים:  חג פסח הוא חג של גאולת העם, אך הוא גם חג של גאולה פרטית של כל אחד מאיתנו. העם משתחרר אז מתקופה של עינויים ועבדות, וגם אנו חשים כך לפעמים תחושה של שחרור מעבדות, רצון לגאולה, רצון לחיות חיים של דרור בגוף וברוח.  הנה מחזור השירים שלי שמתכתבים עם הגדה של פסח.

בחצי הלילה 
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה
עֲמוּסָה בִּתְהִיּוֹת
בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ
לָבוֹא לְמַשֵּׁשׁ
אֶת פְּצָעַי.


לְהַפְשִׁיל כְּסוּת עֶצְבוֹנִי
לִנְטֹעַ בִּי שִׂמְחָה.
בִּקַּשְׁתִּי לָדַעַת
אִם נִקְשְׁרָה
נַפְשְׁךָ בְּנַפְשִׁי.

בַּחֲצִי לֵיל הַשִּׁמּוּרִים
שֶׁל קִרְעֵי לֵב,
רִפֵּאתָ אֶת עֶצְבוֹנִי
בְּמוֹ יָדֶיךָ
הָעוֹטוֹת תִּקְוָה.

פסח
לֹא אֶפְסַח
עַל יָמִים
לְלֹא שְׂחוֹק.
לֹא יָרַדְתִּי לַגַּן,
לֹא חָמַדְתִּי מְאוּם
עַל עֵינַיִם לֵאוֹת.

לֹא אֶפְסַח עַל לֵילוֹת
כְּנִיעוּתוֹ שֶׁל הַגּוּף.
לֹא אֶפְסַח עַל שָׁעוֹת
שֶׁל נְהִי וּמַכְאוֹב.
מִכֻּלָּם לִי נַפְשִׁי
שָׁאֲבָה תַּעֲצוּמוֹת.

וְכֻלָּם
הָיוּ לִי:
בְּרִיאָתִי
יְצִירָתִי 
רֵאשִׁיתִי 
וְאַחֲרִיתִי.

על אחת
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,
טוֹבָה אַתְּ לַמָּקוֹם.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,
טוֹבָה אַתְּ לִנְשִׁיקוֹת.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,
זֶמֶר מִתְנַגֵּן שֶׁבְּתוֹכֵךְ.

מִזִּמְרַת הָאָרֶץ הַזֹּאת
זִמְרָתוֹ שֶׁלּוֹ.

כּבשׂה
לְעִתִּים הַצֹּרֶךְ לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵינֶנּוּ,
 כְּמוֹ נִבְרֵאת מֵחָדָשׁ 
פַּעַם שִׂחַקְתִּי קְלַאס 
וְדִלַּגְתִּי עַל רֶגֶל אַחַת. 

הַיּוֹם בֵּין בִּשּׁוּל
 לִתְלִיַּת הַכְּבָסִים
 נִזְכֶּרֶת בְּטֶקֶס
 שְׁחִיטַת כִּבְשָׂה תַּמָּה
בַּחֲצַר בֵּית הוֹרַי

 כִּתְמֵי דָּמָהּ מְרוּחִים 
עַל מַשְׁקוֹפִים
וְקִירוֹת  
וְהֵם זֵכֵר לְמַכַּת בְּכוֹרוֹת 

וְקוֹל צְרִיחוֹתֶיהָ נִמְהָלוֹת
בְּקוֹל בִּכְיִי הַגּוֹוֵעַ 
הַמְּבַקֵּשׁ לְהַתִּיר מַרְאוֹת 
לְהִתְנַכֵּר לְעִתִּים
 אֶל אוֹתָם מְחוֹזוֹת

ביעור חמץ
"כיצד ביעור חמץ? שׂורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ג)
עוֹד בְּיַלְדּוּתִי לֹא אָהַבְתִּי
אֶת מִנְהַג שְׂרֵיפַת הֶחָמֵץ
מֵאָז וְעַד הַיּוֹם אֵינִי מְבִינָה
כֵּיצַד לֶחֶם קָדוֹשׁ הַזּוֹכֶה מֵאִתָּנוּ
בִּנְשִׁיקָה אֲפִלּוּ בְּנָפְלוֹ
נִשְׂרָף בַּלֶּהָבָה
כְּמוֹ הַבֻּבָּה שֶׁל
הִיטְלֵר לְמָשָל.

שָׁם 
עֲצֵי תָּמָר
 וְרֵיחַ הַחִדֶּקֶל....
צוֹפָה מֵחַלּוֹנִי
 אֶל מֶרְחֲבֵי הַזְּמָן כִּי רָחַק
 שָׁם בֵּית הוֹרַי
 שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה
 לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם
 סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי.

הַצִּפֳּרִים 
בַּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת 
אֶת אִיסְמַהַן וּפָארִיד
שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי .
קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי וּכְבוֹדוֹ 
נִשָּׂאִים בַּחֲלַל הָאֲוִיר:
הָאדָה כִיבִּיז אִיל מִיסְכִּין
(הָא לַחְמָא עָנְיָא).

זֶה לֹא מַמָּשׁ גַּעְגּוּעַ
אֵלּוּ כְּמִיהוֹת נִסְתָּרוֹת חֲבוּיוֹת
לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא
קְרַבְתִּיו מֵעוֹלָם
אַךְ כָּעֵת זֶה בָּא וְהוֹלֵךְ
זֶה מֵנִיחַ
רֹאשׁ עַל כָּתֵף
וְשׁוֹכֵךְ.

כתוב עלי שיר
כְּתֹב. כְּתֹב עָלִי שִׁיר
כְּתֹב עַל אוֹתָן שָׁנִים
בָּהֶן הָיִיתִי חֲצוּיָה

בֵּין אֱלֹהִים
וּבֵין סֶרֶט עֲרָבִי
שֶׁל שִׁשִּּׁי

כְּתֹב עַל אִמִּי
מְיַבֶּשֶׁת גַּרְעִינֵי אֲבָטִיחַ
בַּסִּינִיא'יָה ( מַגָּש ) בַּחֲצַר בֵּיתֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה

כְּתֹב עַל
 בִּעוּר בַּעֲרוּת
 וְעַל רוּחַ

כְּתֹב עַל חֵרוּת
 מֵעוֹלָם לֹא הֻגְשָה
 יוֹם אֶחָד נְטַלְתִּיהָ בְּחָפְזָה

הַשְׁקֵט חֶרְדּוֹתַי
 תְּנֵנִי אֶשְׁכַּח
 אֶת שֶׁהָיָה

לְהִתְרַגֵּל 
 לְמַה שֶׁיִהְיֶה
 וְהוֹוֶה.

הַס הַס 
 תְּנֵנִי 
 נוּחַ כָּעֵת.




תגובה 1:

  1. התימה של השירים הללו נוגעת בשני דברים: מסורת ומודרניות. לתוך אלו שזרה המשוררת בכשרון רב סיטואציות המאפיינות את החג. נתנה בהם נשמת רוחה והפיחה בהם את ראייתה הדו- צדדית. מכאן נגיעה בהווה ומשם הסתמכות על העבר. שני הדברים הללו קולחים היטב בשפה השירית שכאן. הם יוצרים מבע בלתי אמצעי של שיר חי. נושם. חוויתי . הנוגע בקורא אבל מלמד אותו גם להרפות ולהינות. בלי תעוקת אמירות מסורבלות. אלא בנגיעות רכות. חכמות.של מסורת ומודרניזם כאחת מבלי לאלץ את הקורא להאמין בכוח במה מי הם או באחד מהם. אבל כן נותנת לקורא/ת את האפשרות לקבל לליבו פנימה את הנאת הקריאה הצרופה בשיר וקבלת הרגש והחוכמה הטמונים בו.

    השבמחק