יום חמישי, 7 באפריל 2016

בת יפתח במסורת המקראית ובספרות החיצונית

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

בת יפתח, ג׳ון אוורט מיליי 
בספרות החיצונית נזכרת נערה ההופכת למשוררת בשל מוות לא צפוי שנגזר עליה בנעוריה בידי אביה, בשל נדר שנדר. שמה סאילה או שאילה בת יפתח, הידועה לקוראי המקרא מספר שופטים (יא ל-מ) בדמותה חסרת השם. שאילה נזכרת כמקוננת בספר קדמוניות המקרא, המיוחס בשגגה לפילון האלכסנדרוני. [1] ספר זה, שמעט מאד ידוע עליו בוודאות, כולל גרסה מיוחדת לסיפורי המקרא עד לימי שאול המלך. הספר נכתב במקורו בעברית בשלהי המאה הראשונה לספירה. נוסחו העברי לא הגיע לידינו אך נוסח קדום זה תורגם ליוונית, וממנו תורגם ללטינית בנוסח המצוי בידינו. הספר, שלשונו העברית המקורית ניבטת מבעד לתרגום הלטיני ששרד לבדו, מרחיב את הנזכר בקצרה במקרא אודות נשים עד לימי שאול, ומוסיף להן חלומות, שירים וסיפורים. הספר, שתורגם מלטינית לעברית בידי אליהו שמואל הרטום (1965-1887), רבה של פירנצה, מתרגם הספרים החיצוניים ובעל פירוש קאסוטו למקרא, כולל מסורות מאלפות ולא ידועות על נשים שונות במקרא, ופעמים רבות נדמה כמעט בוודאות שנכתב בידי אישה אלמונית, בשל העניין המובהק בקולן של נשים לצד מתן ביטוי לשפה המתארת נושאים הקרובים ללִבן של נשים. [2]
הסיפור בקדמוניות המקרא, על יפתח ובתו שאילה, המספר בשני פרקים שלמים את המסופר במקרא על אב המקריב את בתו נטולת השם לעולה, פרשה שהמקרא מייחד לה רק עשרה פסוקים (שופטים יא, ל-מ), מתחיל בבקשתה של בת יפתח, שאביה יתיר לה: "ללכת אל ההרים ולעמוד בגבעות ולהתהלך בסלעים, אני והבתולות רעותי, ואשפוך בהם את דמעותיי ואשא קינות על בתולי. יבכוני עצי השדה ויספדוני חיות השדה. אינני עצובה על אשר מתה אני, אינני מצטערת על אשר אני משיבה את נפשי... וברצון מגשת אני את עצמי לקרבן, ויראה אני פן לא יהיה רצוי מותי או לשווא תאבד לי נפשי. אלה אגיד להרים ואחרי כן אשוב. ויאמר אליה אביה: לכי". [3] הסיפור משקף שני היבטים מכריעים: הוא עדות עתיקה על משמעות זכותו הקדומה של האב לעשות בבתו, המסורה לרשותו, ככל העולה על רוחו, על פי הסדר הפטריארכלי החוקי והמשפטי הקובע שאשתו של האב וילדיו, בניו, בנותיו וכלותיו, כמו עבדיו ושפחותיו, נחשבו לרכושו, והוא  רשאי לעשות בהם ככול העולה בדעתו וברצונו. לכן אברהם היה יכול, מבחינה חוקית, להעלות לעולה את בנו יחידו – אמנם מכורח צו אלוהי שלא מומש בסופו של דבר - ויפתח יכול היה להעלות את בתו לעולה, על פי הנדר שנדר. [4] הסיפור, הממשיך בקינת בת יפתח, הוא גם סיפור קידוש השם קדום, הקשור בעקדת יצחק, שהיא עלילת קידוש השם הארכיטיפית במסורת היהודית: 
"שמעו ההרים את קינתי והבטנה הגבעות אל דמעות עיני, והיו, הסלעים, עדים לבכי נפשי. הנה איך מאשמים אנחנו, ולא לשווא תוקח נפשי. ילכו השמימה דברי ותכתבנה דמעותיי לפני הרקיע, למען לא יגבר האב על הבת אשר נדר להקריב, ולמען ישמע הוא ראשון את הבטחת היחידה ההיא בקרבן. ואני לא נהניתי מחופתי ולא מילאתי עטרות נישואי, כי לא התלבשתי בהדר לפי אצילותי ולא השתמשתי במור לריח טוב ולא השיבותי נפשי בשמן משחה אשר הוכן לי. אמי, לשווא ילדת את יחידתך, כי נעשתה שְׁאוֹל חופתי וברכי על הארץ. כל השמן אשר הכינות לי יישפך והבגד הלבן אשר ארגה אמי עש יאכלהו, ופרחי הנזר אשר קלעה מינקתי יבלו מהר והשמיכה אשר ארגה מתכלת ומארגמן רימה תשחיתה. הבתולות רעותי אשר תספרנה על אודותיי תבכינה אותי באנחה ימים רבים. הטו עצים את סעיפיכם ובכו את עלומי. באנה חיות השדה ורמוסנה את בתולי, כי נכרתו שנותיי ועת חיי בחשך תזקן". [5] 

סיפור העקדה, שגיבורו הגברי, הנודע בשם, ניצל מהעלאתו לקרבן על מזבח העולה, מהדהד ברקע קינתה של בת יפתח, האישה נטולת השם, שלא ניצלה מגורל זה. אולם, חלף נכונותה למות כמקדשת שם שמים במצוות אביה, המתנכר לסבלה הארצי של בתו שנגזר עליה מוות בלא עת, בשם נדרו לפני כוח עליון, היא מבקשת שקרבנה לא יישכח ומעידה עליה שמים וארץ וכל אשר בם. שאילה האמיצה מקבלת עליה את הדין, אך מבקשת שקרבנה ייזכר בין בני האדם בסיפור ובבכי, כדבריה אודות המספרות הזוכרות ומקוננות: "הבתולות רעותי אשר תספרנה על אודותיי תבכינה אותי באנחה ימים רבים". שאילה פועלת להנציח בשיר את קורותיה, ולהיזכר בכתב בדברי הימים בשמים ובארץ, ואומרת: 'ילכו השמימה דברי ותכתבנה דמעותיי לפני הרקיע'. [6] 

הערות

 [1] הספר המכונה Liber Antiquitatum Biblicarum בלטינית ובאנגליתPseudo Philo's Biblical Antiquity נדפס בסדרה הספרים החיצונים שתרגם ופירש אליהו שמואל הרטום, הוצאת יבנה, תל אביב 1969. כתב יד עברי מהמאה ה-14 בשם דברי הימים של ירחמיאל, הוא כנראה תרגום חוזר לעברית של הגרסה הלטינית של "קדמוניות המקרא". ראו:Howard Jacobson, "A Commentary on Pseudo-Philo’s ’Liber Antiquitatum Biblicarum', with Latin Text and English Translation", 1996 ; דוד פלוסר, "בשולי פירוש חדש ל’קדמוניות המקרא"', תרביץ, ס"ז, א (תשנ"ח), עמ' 138-135 .

[2]  Ross S. Kraemer, Women's Religions in the Greco-Roman World: A Sourcebook (New York  2004): 117. קרמר מונה חיבורים נוספים שיתכן שהתחברו בידי נשים ביניהם: דברי איוב, סיפור יוסף ואסנת וכתבים גנוסטיים שנמצאו בנאג חאמאדי.

[3]  קדמוניות המקרא, הספרים החיצונים, מפורשים בידי א"ש הרטום, תל אביב 1969, פרק מ, עמ' 107.

[4]  ראו דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, תש"ס עמ' 178-171.

[5]  קדמוניות המקרא (הערה 3 לעיל) , פרק מ, פסוקים ג-ד, ה-ז. מהדורת הרטום, עמ' 107-108.

[6]  על בת יפתח קיימות עדויות שונות במדרשים. ראו: שמות רבה, טו ד; תנחומא, בחוקותיי ה; אולם למיטב ידיעתי זו היא העדות הקדומה ביותר אודותיה. ראו: יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, תל אביב 1995, עמ' 72-74 ; יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, תל אביב 1992, עמ' 83-80; עוד ראו: "Jephthah's Daughter and her Interpreters.", The Women's Bible Commentary, ed. Carol Newsom and Sharon Ringe, Louisville, Ky 1992 ; Cheryl Anne Brown, No Longer be Silent: First Century Jewish Portraits of Biblical Women, Gender and the Biblical Tradition, Louisville, Ky: 1992. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה