יום חמישי, 23 ביוני 2016

מסע בעקבות הסבתא להר ציון

דורית-שירה ז׳אן, משוררת

על: הרצל חקק, תעודה נשכחת: שירים, הוצאת שלהב״ת, ירושלים תשמ״ז 1987, 96 עמודים

הספר "תעודה נשכחת" של הרצל חקק, הוא הספר הראשון שבו התמודד המשורר עם הנושאים המשפחתיים ועם העבר של המשפחה בעירק. עד ספר זה גם הוא וגם אחיו התאום, בלפור, כתבו שירה לירית, שאין לה שום קשר עם השורשים המשפחתיים שלהם. בספר זה, לעומת זאת, הוא כותב גם על אבות המשפחה בבבל וגם על ה"פרהוד" (הפרעות ביהודי עירק ביוני 1941), שבו נספו שני האחים הגדולים של אמם סעידה ביוני 1941. גם מתוך שירי הספר וגם מתוך הריאיונות של האחים חקק בתקשורת עולה, ששבע שנים לאחר הפרהוד נולדו הרצל ואחיו בלפור כתאומים, והמשפחה ראתה בלידתם פיצוי לשניים שנרצחו בפרעות. 
בחרתי להתייחס לשיר של הרצל חקק המתאר את עליית הסבתא להר ציון. הסבתא היא אמם של הבנים שנרצחו בפרעות, ומדי שבועות הייתה עולה ברגל עם נכדיה להר ציון לקברו של דויד, לספר לו את כאבה על מות בניה.
המחזור על עליית הסבתא להר ציון מופיע בעמודים 63-62.
בּיום ההוא בדרך להר ציון
כְּבָר הָיָה לָבָן בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ וַאֲרֶשֶׁת סְתָוִית
וְהִיא לָקְחָה אוֹתִי סָבָתִי מֵאָה מַדְרֵגוֹת לְהַר צִיּוֹן
יָדֶיהָ צְנוּמוֹת, הוֹדְפוֹת אֶת אַנְחָתָהּ בִּתְנוּעָה
שֶׁל עֲוִית
רוֹצֶה לֵילֵךְ לְקִבְרוֹ שֶׁל דָּוִד, שֹׁרֶש עֶרְגָּתָהּ
מִבָּבֶל בָּאָה, נָפְלָה בָּבֶל, הָלְכָה עִיר וּמַמְלָכָה
וְהִיא אוֹחֶזֶת בְּיָדִי לְהוֹבִילָהּ מֵאָה סֻלָּמוֹת בָּרוּחוֹת
לְחוֹנֵן עֲפָרוֹ שֶׁל צְבִי מִמְלָכוֹת
הֵם הִבִּיטוּ הַזָּרִים בַּיֶּלֶד הַמּוֹלִיךְ אֶת סָבָתוֹ
הָרוֹעֵד מוּל תּוּגָתָהּ הַחֲלוֹמִית
הֵם מַבִּיטִים בִּי עַתָּה מְטַיֵּל שׁוּב מְחַפֵּש
סִימָנִים צוֹרְבִים שֶׁל הַגְדָּרָה עַצְמִית
עוֹלֶה עִם בִּכְיָהּ לְאֹרֶךְ הַמַּעֲקֶה, מַנְגִּינָה מִסְתַּלְסֶלֶת
מִשְּׂפָתֶיהָ מֵאָה אֲנָקוֹת, מֵאָה שְׁתִיקֹות
וְלִי בַּבַּיִת יֵשׁ אַטְלָס קָרוּעַ עַל שֻׁלְחָן שָׁבוּר
אֵיפֹה אֶמְצָא נְקֻדָּה בֵּין שׁוּרוֹת רֹחַב מְרֻסָּקוֹת
שָׁמַעְתִּי סִפּוּרֶיהָ שֶׁבָּכוּּ לְיַד הַקֶּבֶר שֶׁאָחֲזוּ בַּפַּעֲמוֹנִים
בִּגְוִילֵי הַתּוֹרָה, יָדַעְתִּי כִּי רָאֲתָה בְּעֵינֶיהָ נִסִּים
וְהֵם הִבִּיטוּ בִּי הַזָּרִים הָאֵלֶּה כְּאִילוּ הָיִיתִי הֵלֶךְ
כְּאִילוּ אָחַזְתִּי בְּאַנְחָתָהּ בְּתוֹךְ גְּבוּלוֹת מִתְמוֹסְסִים
הֵם מַבִּיטִים בִּי עַתָּה בְּאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲוִית
בְּאוֹתָהּ נְקֻדָּה הַבּוֹעֶרֶת מִחוּץ לַמִּישׁוֹר, צְרוּבָה
בְּאוֹתָהּ אֲרֶשֶׁת סְתָוִית
רוֹצֶה לֵילֵךְ אֶל קִבְרָהּ, אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד אֲהוּבָהּ
שָׁם אוֹצַר תְּפִלּוֹתֶיהָ שׁוֹכֵן
שָׁם נָגַעְתִּי נִסִּים, וְעַתָּה שִׁירַי עַל שֻׁלְחָן חָלָק
וְאוֹתוֹ אַטְלָס, אוֹתָהּ גֵיאוֹגְרָפְיָה חַסְרַת מַצְפֵּן
בשירי העלייה של הסבתא להר ציון מהדהדות הפרעות רק ברקע. הסבתא, אם הבנים הנרצחים, עולה להר בחג השבועות מדי שנה. כאבה מובלט בצורה מעודנת לכל אורך השיר.
חווית התשתית של השירים קשורה לשואה שנחתה על הסבתא. השיר עצמו מעלה את רשמי העלייה להר ציון כמסע התמרקות של הסבתא האבלה.
יום פטירת בניה בחג השבועות היה יום מיוחד עבורה. הסבתא מבקשת להגיע לקברו של דוד המלך בהר ציון ואינה חוששת מן האתגר לעלות מאה מדרגות כדי להגיע למטרה הנכספת. כילד הולך עמה המשורר מזדהה עם שאיפתה ואמונתה להגיע לפיסגה.
בשיר בעמוד 62, בולטת תחושת הזרות לנוכח הכאב הנורא שקשה להבינו ולנוכח התנהגות הסביבה. הילד חש שיש משהו עמוק בטיפוס הזה על ההר, בעלייה עם הסבתא לפסגת הקבר. המבטים שאנשים נעצו בהם בעלותם את המדרגות נראים לו כמבטים של מי שאינם מבינים את החלום, שאינם משיגים את גודל האמונה. בשיר השני בעמוד 63, הם מתוארים כאנשים קרים, "דובבים מלים קרות, חסרי סמל, נטולי זהות". המשורר המחפש את זהותו רוצה לחוש ריחוק מהם.
הילד שומע וחש את ״בכיה לאורך המעקה״ (עמוד 62) ומנסה להבין את הציפיה הזו לגאולה, לנס. הוא שומע את הבכי. הוא לבטח יודע שהיא בוכה על שני בניה שנרצחו בפרעות בעיראק ומבין שהיא נאנחת מאה אנחות כדי לפייס את לבה השבור, כדי להירגע. הסבתא מצפה לאיזה נס, אולי לשיבת בניה, אולי לתחייה בתפילתה אל המלך דוד.
אבל למרות הכל, השיר הולך לקראת שבירה ולא לקראת גאולה. ככל שהוא מזדהה עם דמות הסבתא, ברור לו כמבוגר הכותב את השיר, שמשהו בעולם השתנה, שעולמו בכל זאת קצת שונה מעולמה. אמונתה העזה הייתה בלתי ניתנת לריסוק, הכל חד-משמעי ואילו בעולמו שלו הגבולות מתמוססים. אני נוהגת לכנות זאת: "זמנים משתנים ואנו איתם." סימני ההגדרה העצמית צורבים מאין כמותם, וכשהוא מטייל ומחפש את עצמו הוא חש שהוא הולך לאיבוד. משהו בכיוון די תועה, הגאוגרפיה חסרת מצפן. ברור לנו שאותה חווית יסוד היא עבורו נקודת אחיזה כדי לשוב לעצמו ולזהות הברורה והחד משמעית. 
הספר קרוב ללבי מאוד, עקב התרחשות השירים בקהילת יהודי בבל. החוויות המתוארות בו מתחברות לזכרונות שלי מהוריי וממשפחתי או לחסרים אותם אני חפצה להשלים.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016

תגובה 1:

  1. תודה לד"ר לאה מזור
    הרבה תודות לדורית- שירה ז'אן משוררת ועורכת על המאמר המְבֹאָר והקרוב ללבה .

    ועולה הסבתא עם עם נכדה להר .
    מטפסת במאה דרגות הרוח .
    שם ! בפסגה ! יתרחש המפגש .
    הנכד ילד תמים מצפה , נסחף , משתאה לאור אמונתה העיוורת , דרכה הקבועה , אשר אינה טועה ואיננה תועה בה שוב ושוב ושוב , עד אשר תתקבל תשובתה .
    מאז יחלפו ימים ולילות והנכד בוגר הוא אך דרכו המושכלת אל ההר ללא מצפן היא .

    השבמחק