יום שישי, 23 בדצמבר 2016

אהבה היא תשוקה לחיבור, שנאה - לניתוק. וינייטת תבוסת השנאה. פרשת וישב

 יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר
האם היין-יאנג הולם את תוכן המאמר?
האהבה והשנאה, עוצמות נפש קוטביות, יודעות להאיר ויודעות להאפיל, להשיט בני אנוש בנהרות החיים, להטיל אותם ממפלים אל תהומות בהן מולך המוות. אהבה היא תשוקה לחיבור, שנאה לניתוק. האוהב אינו שלם בלי האהוב. השונא אינו שלם בלי הניתוק.
אין בעולם הזה חיים שאינם נרקמים מחיבור, ואין בעולם הזה מוות שאינו כורת, מסלק, מנתק. גם האהבה גם המוות משעבדים את היצר למלא אחר תשוקותיהם. היצר להתחבר והיצר לנתק הוא יצר אחד הנעשה שניים על פי אדנות התשוקה. לכך אולי כתבו אותו ביו'ד כפולה, "וַיִּיצֶר֩ ה' אֱלֹהִ֜ים אֶת הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן הָ֣אֲדָמָ֔ה, וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים, וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה "(בראשית, ב',ז'), י' אחת כשהכוח היוצר משועבד לתשוקת, השנאה, המוות במטאפורה 'עָפָר֙ מִן הָ֣אֲדָמָ֔ה', וי' האחרת כשאותו כוח יוצר משועבד לתשוקת האהבה, 'וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים'. כבר  בתלמוד (ברכות ס"א,א'), דרש רבי נחמן כי שני היוד'ין, כנגד שני יצרים נאמרו, אחד טוב ואחד רע, אך לעומתו דרש רבי שמעון בן פזי כי יו'ד אחת נכתבה כנגד היוצר האחד, ויו'ד שנייה כנגד היצר האחד, עד שהאדם בו הן לנות בקונפליקט, אומר "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", קרי, על פי רש"י, "אוי לי מיוצרי - אם אלך אחרי יצרי, ואם לא אלך אחריו - אוי לי מיצרי המייגעני בהרהורים".
לכאורה קשה ליישב את הדברים כפשוטם. אפשר להבין כי הרהורי שנאה מיגעים את הנפש, מפני שיש בהם מעין התמרדות פנימית ביוצר הדורש  אך טוב וחסד, אבל איך תובן היפוכה של המשוואה, והרהורי אהבה מיגעים את הנפש  כי יש בהם ראשיתו של קרע עם היוצר הדורש שנאה? הייתכן ? המקרא במשלי (פרק ו' פסוקים ט"ז-י"ט) הולך אחר הגדרתנו את האהבה כחיבור ואת השנאה כניתוק,  ואומר כי יתכן גם יתכן. " שֶׁשׁ הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א ה' וְ֝שֶׁ֗בַע תועבות תּוֹעֲבַ֥ת נַפְשֽׁוֹ", אומר החכם מכל אדם, וכאן הוא מונה אהבות  מפוגלות של חוטאים, תשוקותיהם לחיבור עם העוון, מהן, הוא, האלוהים, מתנתק, "עֵינַ֣יִם רָ֭מוֹת, לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר, וְ֝יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם נָקִֽי, לֵ֗ב חֹ֭רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן, רַגְלַ֥יִם מְ֝מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה, יָפִ֣יחַ כְּ֭זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר", ואחרון בהם, "וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים"! (אל שנאה זאת עוד נשוב). במדרש תהלים  על פרק קי"ט, פסוק קי"ג, מצוטט המלך דוד כאומר, "הקדוש ברוך הוא שונא למי שהוא שונא דרך החיים והולך דרך הרע, אמר לו  דוד, כל מה שאתה שונא אני שונא", על משקל שירו שלו, "אֹהֲבֵ֥י ה' שִׂנְא֫וּ רָ֥ע" (שם, צ"ז, י') ועל משקל נבואתו של עמוס, "דִּרְשׁוּ ט֥וֹב וְאַל רָ֖ע לְמַ֣עַן תִּֽחְי֑וּ וִיהִי כֵ֞ן ה' אֱלֹהֵֽי צְבָא֛וֹת אִתְּכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּֽם. שִׂנְאוּ רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט, אוּלַ֗י יֶֽחֱנַ֛ן ה' אֱלֹהֵֽי צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף" (עמוס ה', י"ד, ט"ו). ועוד, לשון התלמוד (פסחים קי"ג, ב') אינה מותירה ספק, האלוהים יכול לשנוא והאדם יכול לכלכל בליבו הרהורי אהבה למה שה' שונא, "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי". (המעיד יחידי להרשיע, היודע היטב כי על פי שניים עדים יקום דבר מגלה דעתו כי יותר משהוא רוצה לבער את הרע  הוא רוצה להוציא את דיבת הנידון רעה. הקדוש ברוך הוא שונאו על שהוא רואה בעדות שבאה לעולם כדי לשרת את מטרת עשיית הדין אמצעי לעיוות דין).  מוטב לו לירא ה' להפנים כי האל  עליו נאמר "אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת" (שמות פרק ל", ו') ועליו אמר רבי יהודה בתלמוד (ראש השנה י"ז,ב') "ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם" ותשובה תמיד מועילה, אינו נוח כל כך לרצות כאשר שנאתו לרע צוברת עוצמה. התלמוד (חגיגה ד',ב')  יודע לספר  כי כאשר קרא רבי אמי את הפסוק בעמוס שזכרנו למעלה "שִׂנְאוּ רָע֙ וְאֶ֣הֱבוּ ט֔וֹב, וְהַצִּ֥יגוּ בַשַּׁ֖עַר מִשְׁפָּ֑ט, אוּלַ֗י יֶֽחֱנַ֛ן ה' אֱלֹהֵֽי צְבָא֖וֹת שְׁאֵרִ֥ית יוֹסֵֽף", היה בוכה, כאומר "כולי האי ואוּלַ֗י - כל היסורין הללו יקבל, ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה" (רש"י). אל מול עוצמת שנאת ה' לרע, חשש רב אמי שעוצמת התיקון, החזרה בתשובה במובנו הערכי והמעשי, אינה מספיקה כדי להינצל משנאת הרע של הקדוש ברוך הוא. "יִֽרְאַ֣ת ה' - שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע" (משלי ח',י"ג) תשוקת החיבור של האדם לאלוהיו נבחנת ביכולתו להשתוקק לניתוק מן הרע ותשוקת החיבור של ה' לאדם בא לכלל ביטוי באוּלַ֗י המטלטל את רבי אמי בבכי, כי ב אוּלַ֗י זה לנה האפשרות של הניתוק מן האדם, המוות. "שׁ֣וּבוּ שׁ֜וּבוּ מִדַּרְכֵיכֶ֧ם הָרָעִ֛ים וְלָ֥מָּה תָמ֖וּתוּ בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל" (יחזקאל ל"ג,י"א). ורבי אמי, בוכה , כי גם על יחזקאל הוא קורא מעמוס אוּלַ֗י.
שירת האהבה השגיאה, "שיר השירים", היא שירת התשוקה לחיבור, אם כמשמעו בין אוהב לאהובה ובין אוהבת לאהוב, אם כאלגוריה בין ישראל לשכינה ,בין האלוהים לבין האדם. כתוב בו "שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה" (שיר השירים ח',ו'). היאך יכולה אהבה, תשוקת החיבור לחיים, להיות עזה כמוות? נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצ"יב מוולוזין, כותב בפירושו  "מטיב שיר" על פי תפיסתו את שיר השירים כאלגוריה, "בשעה שהנני מתבודד ומבקש אהבת ה' ושפיכת רוחו עלי, עזה היא כמות, שאם לא אשיג רצונך אז, רעה לי זה כמות". טול את האלגוריה מן השיר, והישאר עם תשוקה עד מות, אם מפני שתשוקה לחיבור שאינה מתממשת מדכאת עד מות, ואם מפני שאם היא מתממשת מתים עליה השניים כדי להתמזג בחיבור זה לנצח בטרם יגיחו רגעי חיים לא צפויים לנתקם, ואם מפני Yet each man kills the thing he loves- "כל איש ממית אשר יאהב", שכתב אוסקר ווילד מפני שבין אוהב לבין נאהב לן תמיד כאב עד מות על שאי אפשר לה לתשוקת האהבה למצות עצמה עד תום.
בעל תורה תמימה, ר' ברוך אפשטיין, מפרש 'עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה' בציטוט מדרשי כאהבה שהיא עזה עד שאדם נכון להמית עצמו עליה, כגון " אהבה שאהב יצחק את עשו, אהבה שאהב יעקב ליוסף, אהבה שאהב יונתן לדוד, אהבה שאוהב האיש  לאשתו, אהבה שאהב דורו של שמד לקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום". על פי הנצי"ב עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה אם אינה מתממשת, על פי המדרש עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה, כי המוות הוא מימושה.
האהבה היא תשוקה שאינה תלויה בדבר. אילו הייתה תלויה בדבר, למדונו חז"ל, בטל דבר בטלה אהבה. היא אינה אמצעי להשגת אושר, לסיפוק ממיני הסיפוק. היא מסירות נפש לנפש, חיבור שכולו ויתור, לאב, לאם, לבן, לרעיה, לקהילה, למולדת, לחוכמה, ליופי, לכל מה שאין מצפים ממנו לתמורה, כי תמורת האהבה היא אהבה.
ושנאה, האם שנאה תלויה בדבר?
השנאה היותר עמוקה שיודע המקרא היא זו שזכרנו בפסוק במשלי, האחרונה בחטאות שהקדוש ברוך הוא שונאן, "...וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֝דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים" . אחווה ואהבה הן מילים נרדפות, שנאה ואחווה הן מילים רודפות. שנאה באחווה ,עתיקה כימי עולם. היא מבראשית. קין והבל. נטיית הלב היא לראות את השנאה הזאת כשנאה התלויה בדבר. במשפט קצר וקולע הגדיר רש"י לבראשית ט', כ"ה, את הסיבה העמוקה לרצח הבל ביד קין אחיו, "אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם". השנאה באחווה הראשונה הייתה תלויה בתאוות השלטון. "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" ( בראשית כ"ז, מ"א). שנאה באחווה בין יעקב לעשו, הייתה תלויה בתאוות הרכוש.  במסכת שבת דף י', עמוד ב', אמרו בשם רב, " לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (לכתונת פסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" . שנאה באחווה בין יוסף לאחיו הייתה תלויה בקנאה, וכתונת הפסים שערכה לא היה יותר משני שקלים –כשלושים וחמישה גרם כסף – לא הייתה עילה לשנאה אלא הוכחה זניחה לקנאה גדולה בה הייתה תלויה השנאה הלא תיאמן. שנאה באחווה של אמנון לתמר הייתה תלויה בבוז שבז האונס לנאנסת אחרי שכילה בה זממו, " וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ", כיוון ששכב אותה בכפייה - "וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־ לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי"(שמואל ב' י"ג, י"ד- ט"ו). שנאה באחווה ששנא אבשלום לאחיו אמנון עד שהרגו, הייתה תלויה בתאוות הנקם, " וְלֹֽא דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד ט֑וֹב כִּֽי שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת אַמְנ֔וֹן עַלדְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ" ( שם,כ"ב). 
על כל השנאות באחווה אלה, שכולן היו גם עזות ממוות וגם עזות עד מוות, ושעל כולן אמרו שהן היו תלויות בדבר שגרם, שחולל, שהתניע, מותר לשאול 'האמנם'?  האמנם כל אח הורג את אחיו בשביל ירושת העולם? כל  אח אומר בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי מפני שגזל אותי? כל האחים שבעולם היו עושים לאחיהם הקטן מה שעשו בני יעקב ליוסף ולאביו, האם כל אח היה הורג את אחותו-אנוסתו וכל אח את אחיו על כבוד אחותו? אם השנאה אינה תלויה אלא בדבר, אותו דבר צריך היה לגרום לשנאה עד כריתת  כל השנוא מן העולם, ולא היא.
שנאת אחי יוסף הזוכה במקרא לאחד מן הנרטיבים הדרמטיים ביותר במקראה של האנושות, מציבה שאלה על מקורן של כל השנאות. נראה מן הסיפור כי השנאה היא תשוקה. לא תגובה. לו הייתה תגובה יכלו לשנוא אותו על "וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם" (בראשית ל"ז, ב')  לא על כך נמנו וגמרו להורגו. לו הייתה תגובה יכלו לשנוא אותו על "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת יוֹסֵף֙ מִכָּל בָּנָ֔יו כִּֽי בֶן זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים" (שם ג'), אבל הרי כולם נולדו בזקנותו של יעקב, כולם ידעו כי כתונת הפסים הייתה כתונת המעמד של יוסף כילד הסועד את אביו, כמו שכתונת הפסים של תמר הייתה כתונת מעמדה כנסיכה פנויה, ומכל מקום לא על אלה זממו להרוג אותו. " וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם" (שם ד') הם שנאו אותו כי היה אהוב, או שנאו אותו כי בכך נוכחו לדעת כי אביהם אינו אוהב אותם, ומכל מקום לא על חטא אביהם הם ביקשו להיפרע מן הבן. לא זה הדבר שאמרו.
מה אמרו ? "וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא. וְעַתָּ֣ה׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו" ( שם, י"ט-כ'). הרגו אותו על החלומות. על לא כלום. על שלא יכלו דברו לשלום. על שהייתה להם תשוקה להינתק שהלכה ותפחה עד שהגיעה ל "וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת יוֹסֵף֙ אֶת כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶתכְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו. וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם. וַיֵּשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒...!" (שם כ"ג,-כ"ה). הלחם הזה שאוכלים אותו לשובע אחים אחרי שהשליכו את אחיהם למות בבור ובלבד שידם לא תהיה בדם, כמה שנאה שאינה מוסברת כתלויה בדבר יש בו, ה " הַכֶּר נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם לֹֽא" (שם ל"ב) המורידה את אביהם ביגון שאולה כל יום ויום יותר ויותר לאורכן של עשרים ושתיים שנה, מה אם לא תשוקה עזה ממוות של שנאה הנובעת משנאה, הזנה עצמה מן השנאה, החיה בשלום עם השנאה שכרתה את האח מעולמם ומן החמלה לאב זקן נכרתה גם היא. אי אפשר לבטל את התובנה כי השנאה הייתה לא רק שנאה מתוך שנאה אלא נוספו  לה גם הקנאה, תחושת הנבגדות על ידי האב עד שהפשיטו את יוסף מכתונת הפסים המרשיעה כביכול בטרם ישליכו אותו עירום לבור, אולם ברי עד כלות כי משקל הדבר בו הייתה השנאה תלויה כביכול, לא הגיעה לקצה שיעורה של תשוקת הניתוק של האהבה מן האחווה, עד שנאה, עד מות.
אסור להסביר שנאה, גם אם יש גורמים הרבה בעולם היכולים להעצים אותה. היא אינה תלויה בדבר, אם כי הדבר יכול להיתלות בה. אסור להתפייס עם השנאה, כי היא תשוקה שמטבעה אינה ברואה להתפייס. אבל אסור להיוואש בשל כך. אף על פי שהיא עמנו משחר האנושות, וכשהיא מכה היא מכה בזעם בלתי נשלט, ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, היא מוקעת ברבים, והאהבה, התשוקה לחיבור, היא הכוח המוביל באנושות, היא בונה בתים מדור לדור, היא התחייה הבאה תמיד אחר שהשנאה ניסתה כוחה והיא מביסה תקוותיה האפלות של התשוקה לכרת.
הפגישה של האחים ששנאו כאחד את בעל החלומות ולא יכלו כולם כאחד דברו לשלום, איננה פגישה של פיוס השנאה. היא פגישת התבוסה של השנאה.

ערב שבת פרשת וישב התשע"ז



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה