יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר
 |
|
|
ברגעים של חסד אני מקשיב לקולה הסמוי של לשוננו העברית המקראית, ושומע אותה אומרת דברים מפורשים המוצנעים בתוך המילים. איני מטריד פרשנים לשאול מה בין "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְ" כגון בפסוק " לֹֽא תִקֹּ֤ם וְלֹֽא תִטֹּר֙ אֶת בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה' " (ויקרא י"ט, י"ח) וכגון בפסוק "כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם" (שם,ל"ד) לבין "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת " בפסוק "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה'אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ" (דברים ו',ה') וכיוצא בזה בפסוק " וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֹתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים" (שם י"א, א').
אני שומע שיש הבדל. מוצנע, אך רומז מהויותיה של אהבה. ב"וְאָֽהַבְתָּ֥ לְ" יש תנועה. האהבה יוצאת והולכת. אל הרע, או אל הגר. הרע אינו אובייקט. הגר גם הוא לא. הוא הכתובת אליה הולכת האהבה בדרך ארוכה. היא בתנועה. היא לא שם מיד. עליה להתגבר על עיקולים ועל עקובים על היסוסים ועל נופים זרים. היא מוטלת על האוהב. הוא מסיע את אהבתו אל. הל' נותנת לה כיוון. ב "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת", האהבה חובקת מיד את ה' אֱלֹהֶ֑יךָ, האהבה אינה הולכת אליו בדרך, אין בינו לבין אוהבו שום מרחק כלל. "ואָֽהַבְתָּ֥ לְ" משמע ללכת אל הבאר, לחפש אותה, למצוא אותה, להגיע אליה גם כשהיא רחוקה, "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת" , הוא לשתות את המים, מיד, על דרך וַיַּ֕שְׁקְַ – וַיִּשַּׁ֥ק, מיד בהדי הדדי כמרומז מטפורית אולי בפסוקים העוקבים "וַיָּ֤גֶל אֶת־ הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ: וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ" (בראשית כ"ט,י'-י"א). ב וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ תובעת התורה מאמץ של לקראת, התגברות, דביקות במטרה . ב וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת נתבעת קבלה ללא תנאי. אין לקראת. לא דביקות. דיבוק. שווה בנפשך אני אומר לי מה היה עליה על האהבה בשירת תהלים האומרת " מָֽה אָהַ֥בְתִּי תוֹרָתֶ֑ךָ, כָּל הַ֝יּ֗וֹם הִ֣יא שִׂיחָתִֽי"(תהלים קי"ט, צ"ז) אילו אמרה " מָֽה אָהַ֥בְתִּי לְתוֹרָתֶ֑ךָ...".
שתי אהבות אצילות יש. אחת ל' ואחת אֵ֖ת ואף על פי שהן מלכויות נפש הנוגעות האחת ברעותה במלא הנימה, מלכויות שונות הן.
גם השנאה מגדירה עצמה ב אֵ֖ת וב ל'. בעולמו הבוטה של יואב בן צרויה שתקע שלושה שבטים, שלוש חניתות דקות ומחודדות, בלב אבשלום הבן המורד התלוי בשערו בסבך ענפי האילן ו'מסמר' אותו אל האלה, העולם הוא הפכים פשטניים וחד ממדיים. בעיניו, מורד הוא רק מורד ולא גם בן, ומלך הוא רק מלך ולא גם אב, ומוות של הבן היא הצלת האב, ובכיו של האב על בנו רודפו היא צביעות, צביעות ולמעלה מזה, צביעות כבר בשעה שציווה על שרי צבאו אותם שלח להכות את אבשלום, באזני כל העם, ואמר כמתחסד " לְאַט לִ֖י לַנַּ֣עַר לאַבְשָׁל֑וֹם" (שמואל ב' י"ח, ה') ,גם הכו אותו גם שימרו לי אותו, ולמעלה מזה כאשר לאחר שנודע לו כי מת אבשלום ביד צרויה, " וַיַּ֛עַל עַל עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ, בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם, מִֽי יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי" (שם,א').יואב לא נולד לשאת את כפלי הדברים ובא בכפל דברים, בלי מורא מחד ובפחד ומאידך.. בלי מורא הוא מאשים את המלך כי אבלו נוגד את חוקי החיים ומעידים עליו כי לקה ב "לְאַֽהֲבָה֙ אֶת שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת אֹהֲבֶ֑יךָ" (שם, ז'). כל אדם ישר דרך, שונא את שונאיו ואוהב את אוהביו ומלך ישראל על אחת כמה וכמה, אבל מלךזה אוהב את אבשלום שונאו, ושונא את צרויה אוהבו. שניהם ב אֶת. בעיני איש כיואב בן צרויה, כל שיש באויב הוא שהוא אויב, וכל שיש באוהב הוא שהוא אוהב. אויב, הוא כל המורכבות שבאדם. אוהב, גם הוא.
השנאה הסטאטית, המקובעת כמו אבר מושתל באברי האדם, היא השנאה ששנאו אחי יוסף את אחיהם החולם. הכתוב אומר עליהם," וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ"(בראשית ל"ז,ה'). כל כולו של יוסף היה בעיניהם 'בעל החלומות', והחלומות היו בעיניהם כל כולם יצרי השתלטות, והשנאה לתוכה נתכנסו כל הרגשות שעושים אחווה והוטמעו בה, הייתה כל כולה שנאה חד ממדית שעשתה את האח לחד ממדי. " וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל דְּבָרָֽיו" (שם,ח').אבל יש שנאה אחרת. היא הולכת אל. משה הבדיל ערי מקלט לנוס שם רוצח בשגגה מפחד נקמת גואל הדם. גואל דם שרצח רוצח במזיד, יש לו דמים כרוצח. אבל אם נתברר כי הרוצח בשגגה לא טיפח כל רגשי שנאה אל האיש שנרצל בשוגג, בלשון הכתוב " אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם " (דברים ד', מ"ב), אזי, ורק אזי, דינו דין שוגג. הבחירה ב שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ, איננה מקרית. היא חוזרת באותו עניין בספר יהושוע, פרק כ', פסוק ה', "וְכִ֨י יִרְדֹּ֜ף גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְלֹֽא יַסְגִּ֥רוּ אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּיָד֑וֹ כִּ֤י בִבְלִי דַ֙עַת֙ הִכָּ֣ה אֶת רֵעֵ֔הוּ וְלֹֽא שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם".
השופטים היו והנם בכל דור מודעים היטב שיש והשנאה הולכת אל קרבנה. היא נקווית בלב השונא מטעם מבורר או מטעם מדומיין, אבל אינה עזה דיה כדי להכות כפגיון שאינו מבחין אלא בבשר קורבנו ואינו רואה את האדם רב הפנים שבו. היא לעיתים אינה יודעת כי היא שנאה, הקורבן אינו יודע אפילו לעיתים קרובות כי הוא שנוא, אבל באוויר בין השניים נעה לה עויינות הצוברת אפלה. היא תהייה לשנאה אם לא תיעצר. העויינות הדינאמית הזאת, זוחלת, סמויה, אבל אם איננה נחש - היא תהיה לנחש. היא מסוכנת יותר מששנאת אֶת, כי שנאת אֶת רואים אותה ויכולים לרוצץ את מוחה אבל שנאת ל֖וֹ קשה לראות, והיא מאיימת על הזולת בלי שהזולת המרגיש אולי דחוי אבל חושש לראות בכך איום, היא נסבלת ונוברת בתחושת הצוותא של חברה, מכרסמת באחווה, והולכת והולכת ומקדירה כעננה העויינת את התכלת.
השנאה יכולה להיות טוטאלית גם כשהיא עוצרת בעד עצמה מלהיות חרב דוקרת. "לֹֽא תִשְׂנָ֥א אֶת אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ" (ויקרא י"ט,י"ז). אומר הכתוב. בין השונא לשנוא יש רק שנאה. כל שהוא יחס אנושי בין השניים הוא מסווה לאובדן כל יחס, להשתוקקות שלא רק לא יהיה יחס אלא שהזולת לא יהיה כלל כדי להבטיח שלא יהיה יחס. זאת שנאת אֶת שכבר הלכה מזמן ל' ועומדת ואין יודע מתי תתפרק.
הלשון הרגישה התבוננה במנהגו של האדם לתת ביטי של מגע אישי לרגשות עזים. האהבה היא "וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ " (בראשית ל"ג,י"ט). השנאה היא , כאמור בפרקי רבי אליעזר " וַיִּשָּׁכהוּ" . נשיקת אהבה היא ביטוי לקרבת נפש המטלטלת את כל ההוויה עד שההוויה עצמה אינה מכילה אותה והיא מתפרצת בבכי שאינו לא של שמחה ולא של כאב אלא של פינוי לבה גועשת מן הקרביים. בפרידה קורעת הלב בין נעמי ורות ועורפה אחותה, אומר הכתוב (רות א' פסוק י"ד)"וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ" .כאשר יעקב רואה את רחל אומר עליו הכתוב "וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ" ( בראשית כ"ט,י"א). הרבה דרשים בכה בספרי הקדש. ליד הבאר לא בכה אלא בכיה של התפרצות רגשית שהתפרקה במגע של נשיקה ובבכי משחרר.
הלשון אינה יראה לייחס לנשיקה ממד ארוטי. לא לכל נשיקה. יש נשיקת אחווה. יש נשיקת פרידה. יש נשיקת פגישה. יש נשיקת אהבה. בכולן הנשיקות האלה כתובת בלשון אל, ל, "וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ" "וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל". בעל ספרכתב והקבלה, מצטט את אבן עזרא, שביקש להרחיק את נשיקת יעקב לרחל מן המטען הארוטי וכותב ," נשיקה עם למ"ד, ביד, או בכתף, או בצואר, על פי מנהג המדינות, ובלא למ"ד היא בפה (ראב"ע)" אבל חזרנו על כל הנשיקות שבמקרא וכולן נשיקות בלמ"ד לבד מנשיקה שנשק עשו ליעקב שציטטנו, ונשיקה שנשק שמואל בהכתירו את מלך ישראל " וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל־רֹאשׁ֨וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי־מְשָׁחֲךָ֧ ה' עַל־נַחֲלָת֨וֹ לְנָגִֽיד" (שמואל א' פרק י' פסוק א'). חכמינו זכרונם לברכה אומרים עליה על נשיקה זאת שהיא "נשיקה של גדולה", והיא מותרת, כמו שנשיקות עורפה רות ונעמי, שהיו של "פרקים", פרידה, מותרת, ושדל יעקב לרחל שהייתה נשיקה של "קרבה", וגם היא מותרת, אבל לבד מאלה כל הנשיקות הן "נשיקות של תיפלות". כך חז"ל.
הממד הארוטי מורחק מן הסיפור האנושי. אבל הלשון אומרת שכל נשיקה היא "אל" כל נשיקה היא ל', כל נשיקה היא כמיהה, היא לא המגע עצמו, היא היא הכמיהה, היא לא מגיעה לכלל מיצוי, היא חותרת להגיע שם. היא אינה רואה את הנשיקה בממדים של 'אֶת האהוב', היא לא מגיעה באהבתה אל ל אֶת. היא המתח השואף להתפרק, החותר להתממש, הדרך לבאר, לא גמיעת המים.
כך משתעשעת הלשון הנקייה בספרה את סיפור האהבות שבעולם, והשנאות שבעולם, ואת הנשיקה שאם איננה אל, היא יכולה להיות נשיכה, ואם כולה אל, היא זאת שעליה נשמע בלילות ירושלים " סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי" (שיר השירים ב',ה')
ערב שבת ויצא התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה