יום חמישי, 20 באפריל 2017

מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

לזכר האומנים שניספו בשואה
סמלים מבטאים באופן תמציתי את עולמם האמוני והרגשי של הדבקים בהם. סמלים רבי עוצמה בהוויה היהודית והישראלית הם סמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד. הזיקות המורכבות ביניהם נחקרות במפעלה האמנותי היחודי של הציירת והפסלת סבינה סעד, ולכך תוקדשנה השורות הבאות
הטלאי הצהוב היה אות קלון שנצטוו היהודים מבני שש ומעלה לשאת על בגדיהם בפקודת הנאצים לצורך זיהויים, השפלתם והדרתם המתדרדרת מזכויות האדם. גודלו היה כאגרוף, צורתו מגן-דוד: כי המגן-דוד זוהה עם היהדות כבר מימי הביניים, צבעיו צהוב עם שחור, כי הצבעים הללו מסמלים במסורת הנוצרית בגידה ומוות (שימוש בצבע הצהוב לסימון יהודים לצורך ביזויים היה קיים לפני כן בארצות האיסלאם) ובמרכזו כתובה מילת ״יהודי״ (Jude) בגופן שנראה כשאול מספרים קדומים, לאותת שלסימון היהודים שורשים עתיקי יומין. עיצוב הטלאי הצהוב לא היה אחיד ובארצות שונות בזמנים שונים הוא הופיע בגיוונים שונים. סימון היהודים בעת החדשה ביוזמת הנאצים, היה חלק מאלומת תהליכים, שהובילה בשלב מאוחר יותר לפתרון הסופי - גירוש היהודים למחנות הריכוז והשמדתם
סבינה סעד, בת לניצולי שואה, מנהלת במשך שנים דיאלוג נוקב עם סמל הטלאי הצהוב, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה. מעקב אחר יצירתה השופעת חושף נרטיב היסטורי-אישי שמתחיל באירופה של טרום-השואה ומגיע לתקומת ישראל בארצו. לקישור האומנותי-אידאולוגי שהיא יוצרת בין סמל הכוכב שבטלאי הצהוב לבין סמל המגן-דוד שבדגל ישראל תרם בוודאי גם שמו הגרמני של הטלאי הצהוב, ״כוכב היהודים״ (Judenstern). כי זאת לדעת, סעד מתבטאת לא רק דרך הכלים הקלאסיים של הדימויים החזותיים: צבעים, קומפוזיציות, טקסטורות וחומרים, אלא גם באמצעות זיקות ללשון. חלקן גלויות, ומתבטאות בשיבוץ טקסטים ביצירותיה, וחלקן סמויות, ומתבטאות בזיקות מפתיעות בין הדימויים החזותיים למילים בשפה. תהא זו האיטלקית, שהיא שפת האם שלה, או העברית, שהיא השפה שרכשה לה בארץ. בסגנון מופשט, תמציתי וחד היא מתייחסת לזוועות, באה חשבון עם אומות העולם ששתקו או שיתפו פעולה עם הנאצים, מזהירה מפני האנטישמיות המרימה ראש בימינו, ומצביעה על הטלאי הצהוב הרוחש מתחת לפני השטח בהוויה הישראלית העכשווית
הדיאלוג בין הסמלים: בין הטלאי הצהוב מזה ובין המגן-דוד שבדגל ישראל מזה, הוא מסע אומנותי שעובר משאול התחתיות אל החיים והתקווה.  
לארועי מלחמת העולם הראשונה היתה השפעה מכרעת על השואה שעתידה היתה להתרגש על היהודים מאוחר יותר. עם פרוץ המלחמה, מיהרו יהודי גרמניה להרתם למאמץ המלחמתי בתקווה לפתוח פתח לשילובם המלא במדינה. רבים מהחיילים היהודים שלחמו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה זכו בעיטורי כבוד מטעם הפירר והרייך. כולל קבלת צלב ברזל מדרגה שנייה ואף מדרגה ראשונה! אך זמן קצר אחר כך גאתה בגרמניה האנטישמיות, האשימו את היהודים בחוסר נאמנות למדינה, והחליטו לשלול את זכויותיהם האזרחיות, לכלוא, לגרש, ואף להשמיד אותם. לא מעטים ממקבלי המדליות נספו ברדיפות ובמחנות
את כפיות הטובה הגרמנית מביעה סעד בעבודה, שבה היא מציבה בין המדליות הגרמניות שקיבלו היהודים במלחמת העולם הראשונה ״מדליה״ חדשה: מדליית הטלאי הצהוב!

מדליות

התרבות היהודית היא מקור לא אכזב לדימויים החזותיים של סעד. סדרת ״סביבוני הטלאי הצהוב״ שיצרה, מביעה את הרעיון שהיהודים היו חסרי אונים כצעצוע זה שמישהו סובב אותו על ציר, עד שהחיכוך הוביל לעצירתו ולנפילתו הבלתי נמנעת. ״הגורלות״ הכתובים על דפנותיהם של סביבוני הטלאי הצהוב - ״נס לא היה שם״ - הם היפוך ההכרזה היהודית המסורתית הכתובה באותיות עבריות: ״נס גדול היה שם״. ״שם״, אומרת סעד, לא ארע נס. ״שם״ אסון גדול היה.  

נס גדול לא היה שם
באומנות היהודית ידוע סמל ״המזרח״. בבתים רבים נהגו לתלות על הקיר המזרחי לוח מעוטר שבו נכתב באותיות גדולות ״מזרח״, כדי לסמן את הכיוון שאליו יש לפנות בעת התפילה (ירושלים). כתבו עליו את הפסוק מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ עַד־מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה (תהלים קיג 3), והרבה פעמים שולב בו גם סמל המגן-דוד. בציבור רווח הפירוש ש״מזרח״ הוא ראשי תיבות של ״מצד זה רוח חיים״
בתקופת השואה חדרה מילת ״מזרח״ לשיח במשמעות שונה לחלוטין - יעד הגירוש של היהודים למזרח-אירופה אל חיים קצרים בגטאות או, וזה לרוב, אל מחנות הרצח

מזרח
סעד המירה את הפסוק המקראי המשבח את האל בכיתוב ״מצד זה רוח חיים״, והוסיפה עליו את ניגודו ו״מצד זה רוח מוות״. בסלקציות במחנות לא היה אלהים ולא היו ארבע רוחות לשמים אלא שני צדדים: צד אחד שאיפשר, לפחות באופן זמני, לשמר את רוח החיים וצד נגדי ששיגר אל המוות. צד החיים, מוקף במסגרת של מגיני-דוד שנצבעו בגווני התכלת השמימיים, וצד המוות, מוקף במסגרת של  ציורי הטלאי הצהוב בגווני השחור-צהוב/כתום. רוח החיים מצויה למעלה על פני התהום האפילה, הסימטרית לה. בחלק העליון, הוא חלק החיים, כתובה ברקע פעמים רבות מילת ״ירושלים״, ובחלק התחתון, הוא חלק המוות, כתובים ברקע שמות מחנות ההשמדה.  

משולשים
ביצירותיה של סעד מרבים להופיע משולשים בצבעים שונים, במקום הטלאי הצהוב או בנוסף לו. המשולשים מתכתבים עם משולשי הבד שנתפרו על בגדי האסירים במחנות הריכוז הנאציים כדי לחלקם לקטגוריות, והצבעים השונים שניתנו להם נועדו במקורם לשדר מידע על האסירים: פוליטיים, פליליים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד. 
ביצירתה של סעד יש והמשולשים נוצרים מטלאי צהוב שהתפרק. מקור ההשראה לדימוי החזותי הזה היה ההבדל במינוח בין העברית לגרמנית. העברית מכנה את אות הקלון הצהוב בשם ״טלאי״, דהיינו, יריעת בד קטנה שנתפרת על בגד, בעוד שהגרמנית, מכנה אותו ״כוכב״ (Judenstern), על שום צורת המגן-דוד שלו. ומדוע העברית נמנעת מלכנותו על פי צורתו, שאלה סעד את עצמה? והשיבה: משום שהאות הזה לא היה ליהודים למגן, אלא להפך. כדי להראות את אי יכולתו של המגן-דוד לגונן על היהודים בשואה, הציגה אותו סעד כטלאי צהוב שאיבד את צורת המגן-דוד שלו. נותקו ממנו שישה משולשים, כנגד ששת המליונים
על כך  יש להוסיף, שבעולם היהודי רווחה במשך מאות בשנים האמונה בכוחו המגונן של הכוכב בעל ששת הפינות. קישורו לדוד המלך (״מגן דוד״) מתועד בטקסטים מאגיים יהודיים מימי הביניים המספרים על מגן שהיה לדוד, והעניק לו הגנה בכוח הקסמים שבו
על פי תורת הגזע הנאצית, הגרמני הוא אדם עליון, Übermensch, והיהודי - תת-אדם, Untermensch. הגרמנים פיתחו מכשירי מדידה שונים, להבחנה בין הגזעים השונים, כמו למשל המכשירים למדידת גשר האף או רוחב המצח. סעד הגיבה על כך בדימוי המציג את הטלאי הצהוב כסרגל מידה מתקפל בעל שנתות, היוצר צורת מגן דוד. הסרגל מבטא את המדידות הגופניות-אנתרופולוגיות בהשראת תורת הגזע ואת הדייקנות הגרמנית שיעלה את פעולת מכונת ההשמדה. אבל היא גם מעוררת תגובה שהשואה היתה זוועה שאיננה ניתנת למדידה בכלי אנוש. 

מדידת הזוועה
באידאולוגיה הנאצית התבטא ההבדל בין הגזע הארי העליון לבין תת-האדם היהודי גם בתפיסה אודות המרחב הראוי לכל אחד מהם: העם הגרמני זקוק למרחב מחייה, Lebensraum, מתרחב והולך על מנת להתפתח ולהתרבות, בעוד שאת היהודי יש לדחוס למרחב מצטמצם והולך. בהתאם לכך היהודים נכלאו בצפיפות קשה מנשוא בגטאות ובמחנות ההשמדה.  
בעבודה ״כלוא״ יוצרת סעד דימוי מרחבי של הטלאי הצהוב: כוכב מלמטה, כוכב החופף עליו מלמעלה וסורגים צפופים המחברים ביניהם. בכלוב שנוצר כלואות ארבעת אותיות ה-Jude. אילו הכלוב הזה היה נועד לציפור, הוא לא היה מאפשר לה פרישת כנפיים ובוודאי שלא מעוף. הכלוב הזה בודד את ה-Jude מהסביבה ודחק אותו מכל עבריו, מלמטה מלמעלה ומהצדדים, למרחב שאינו מאפשר קיום בסיסי. כתוצאה מכך ה-Jude נותר ללא גוף וללא זהות אישית. נותרו ממנו רק ארבע אותיות שחורות ודקות, מעין אודים שנותרו משריפה

כלוא
וישנה גם עבודה המציגה את הטלאי הצהוב כמבוך שאין ממנו מוצא. אם ה-Jude שבמרכז המבוך ירצה להחלץ מהגורל שמועיד לו הטלאי הצהוב, הוא יגלה מהר מאד שמה שנדמה לו לרגע כפתח מילוט יוביל אותו לקיר אטום. 

מבוך ללא מוצא
ליצירה הבאה קראה סעד, ״המחיר״. על הטלאי הצהוב מופיעים קווי ברקוד, שמשמשים במציאות הצרכנית בת זמננו לסימון מסחרי של מוצרים. הברקוד מאפשר לסרוק את המידע על המוצר ומחירו, באופן אוטומטי, יעיל ומהיר. כסמל לשואה הוא מבטא את הרעיון של מכונת השמדה שהכניסה בני אנוש לפס ייצור ייעודי לייצור מוות. על טלאי הברקוד מופיעת שורת מספר, שמציפה מיד בתודעה את מספרי האסיר שקועקעו בגופם של המגיעים אל המחנה, כדי לשלול מהם את זהותם האנושית.

ברקוד
המספר שמופיע על טלאי הברקוד הוא כמובן ששה מליון. חייהם של הבאים בשערי התופת הפכו מערך למחיר. מי שהיו קודם לכן בני אנוש אינדיבידואליים הפכו למוצרים שאפשר להפיק רווחים כלכליים מרכושם, מכוח עבודתם ואפילו מגופם (שיניהם, שערם, עורם וכו׳). במחיר הטבוע על הברקוד, 6000000, שולטת הספרה אפס. אפס ערך לחיים.  
ענני דיבור
כוכב לא דרך ביעקב. הכוכבים הצהובים נפלו תחת שמים שחורים מעיקים, שמעליהם עננים מסולסלים המעוצבים כענני הדיבור שביצירות הקומיקס. הקומיקס נקרא באיטלקית fumetto, שפירושו עשן קטן. וזה אירוני כי השואה המתאפיינה דווקא בעשן גדול, זה שעלה מגופותיהם השרופות של גברים, זקנים, נשים וטף. בטרבלינקה, בלז׳ץ, סוביבור וחלמנו שרפו את גופות המומתים במדורות ענק, במיידנק הקימו לשם כך משרפות ייחודיות, ובגדול מחנות ההשמדה, אושוויץ-בירקנאו שבדרום פולין, בקע עשן מארובות המשרפות יומם ולילה.
בענני הדיבור שבקומיקס נוהגים לשבץ טקסטים המביעים דיבור או מחשבה. ביצירתה של סעד ענני הדיבור ריקים. השמים שתקו, העולם שתק, קולם של היהודים נדם, והכוכבים הצהובים נשרו על הארץ כערימה של Jude, ועוד Jude, ועוד אחד, ערימה גדולה מאד, כערימות הגוויות של הנספים או כערימות החפצים שנשדדו מהמובלים אל מותם במחנות ההשמדה.  

דגלים
סעד באה חשבון עם אומות העולם שאיפשרו את רדיפת היהודים והשמדתם. דגליהן מוצגים בעבודתה כמלבנים מדוייקים הדבוקים זה לזה כלבנים בחומה בצורה. אף דגל אינו מתבדר ברוח, אף דגל אינו חורג מן השורה. סעד השחיתה את הדגלים. היא פערה במרכזם חללים (חורים) בצורת הטלאי הצהוב, לזכר החללים היהודים. החללים בדגלים הם זעקה אילמת על הכחדתם מרקמת החיים של האומות הללו אחרי שהיו חלק אינטגרלי ממנה במשך מאות בשנים. רציחתם היא חור שחור מוסרי בתולדותיהן.  
חדי העין יבחינו בוודאי שהחור בדגל בולגריה אינו שלם, וטעם הדבר הוא שחללי בולגריה לא היו חללים יהודים אלא ״רק״ חללים של הארצות הנספחות. 50000 יהודי בולגריה אמנם נרדפו ועונו, אך בגלל נסיבות ייחודיות ניצלו מהגירוש אל מחנות ההשמדה
הטלאי הצהוב נוצר במקורו כדי לסמן את היהודים ולשים עליהם אות קלון. הדגלים המושחתים ביצירתה של סעד הופכים את היוצרות. הם מסמנים את מסמני היהודים ותולים בהם אות קלון
האנטישמיות לא פסה מן העולם. אחרי השואה היתה לה תקופה קצרה של רמיסיה, ושוב יצא השד האנטישמי מהבקבוק וזקף את ראשו.  

Jack-in-the-box
 סעד מזהירה מפניו ביצירה שקיבלה את השראתה מהצעצוע Jack-in-the-boxג׳ק בקופסה הוא צעצוע משעשע העשוי מקופסת עץ צבעונית עם מכסה הסגור עם תפס. כשמשחררים את התפס קופצת החוצה דמות ליצן. המשחק שמבוסס על יסוד ההפתעה נעשה מבהיל, כשמהקופסה קופצת דמות שטנית במקום הליצן. מוטיב שידוע מסרטי האימה. ביצירתה של סעד מופיעים על דפנות הקופסה ציורים של דגלי המדינות שבהן הושמדו יהודים בשואה. הדמות המחוברת לקפיץ היא הטלאי הצהוב, וניכר היטב שהוא גדל והתקשח מאז ימי השואה. הוא כבר לא עשוי מבד אלא מעץ, ומידותיו שגדלו מאד, כבר לא מאפשרות להכניסו בחזרה לקופסה ולנעול אותו בתוכה
הטלאי הצהוב לא הוכחד. הוא ממשיך להתקיים באופן מטפורי גם בהוויה הישראלית העכשווית. צבעיו אמנם השתנו מאז ומילת Jude כבר אינה נזכרת בו, אך לא צריך לגרד הרבה את ציפוי רקמת החיים הישראלית כדי לגלות שסמל הטלאי ממשיך להתקיים בה כפצע פתוח שלא יירפא לעולם.  

פצע פתוח
בבד צבוע בתכלת ובלבן - שהם צבעי דגל הלאום - נחתכו בסכין חדה חריצים היוצרים קווי מתאר של מגן דוד בלתי נראה ומתחתם נחשף הצבע הצהוב הישן והמוכר, שבינתיים הפך כתום אחרי היטבלו בדם. הקרעים בתכלת הלבנה הם הד למנהג הקריעה היהודי בעת אבל על מת

עם ישראל חי
גרשום שלום במסתו הגדולה, "מגןדוד: תולדותיו של סמל” (נוסח מורחב. ערכה וההדירה גלית חזן-רוקם, תשס״ט), הצביע על הזיקה ההיסטורית והאידאולוגית בין סמל הטלאי הצהוב לסמל המגן-דוד במשמעותו הציונית והלאומית. לטענתו, עד המאה ה-19 היה סמל המגן-דוד ״אורנמנט מאגי״ בלבד. מי שהפכה אותו לסמל לאומי המבטא את התקוות לעתיד היא התנועה הציונית. אבל יותר ״משעשתה הציונות להקנות למגן-דוד הילה של סמל אמיתי, עשו זאת אותם פריצי אדם, שקבעוהו בצורת המגן-דוד הצהוב כאות קלון למיליוני בני עמנובסימן זה נהרגו ובסימן זה עלו לארץ-ישראל. ואם אמנם יש קרקע המצמיחה משמעות לסמלים, הריהי כאן. היו שטענו: הסימן שבו הלכו אל הכיליון ואל תאי הגזים, ראוי להחליפו בסימן של חיים. אבל אפשר לטעון להפך: הסימן שנתקדש בימינו בייסורים ועינויים, ראוי הוא שיאיר את דרך החיים והבניין. ירידה לצורך עלייה היא, ובמקום שפלותו שם אתה מוצא גדולתו״ (שם, עמוד 55). באופן פרדוכסלי, אם כן, מעניק סמל הטלאי הצהוב למגן-דוד שבדגל ישראל משמעויות רגשיות, אידאולוגיות והיסטוריות
דגל התנועה הציונית נבחר להיות דגלה הרשמי של מדינת ישראל בשנת 1948, והוא מייצג את אזרחיה כלפי עם ועולם. הדגלים כסמלי ריבונות לאומית הוא נושא שמרתק את סעד. וכמו שהיא ניקבה חללים בדגלי האומות כך היא ניקבה חללים גם במגן-דוד שבדגל ישראל. כדי לתת לו לככב, היא הסיטה הצידה את פסי הרוחב של הדגל, הגדילה מאד את המגן-דוד, גזרה ממנו שישה משולשים ויצרה מגן-דוד מחורר, שחלליו הם תזכורת קבע לחסרונם של ששת המליונים. יש שלמות, משדר הדימוי החזותי, גם בהוויה חסרה. אבל המגן-דוד המחורר הזה איננו סמל של מוות. נהפוך הוא, הוא סמל של חיים. בתוכו ובכל ריקעו כתבה סעד אינספור פעמים בכתב ידה, ״עם ישראל חי״.  
הטיפול של סעד בסמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד קושר בין השואה לתקומה. כנגד הטלאי הצהוב שפעל בהשראתה של תורת הגזע הנאצית היא מציבה את נבואת הגזע מחוטר ישי של הנביא ישעיהו, שחוזה את הופעתו של מנהיג שישליט בארץ משפט צדק, ובימיו תתחסל האלימות החייתית: וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (יא, ו). החזון, וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (יא, א), הטביע את חותמו על דימוי החזותי של הגזע הכרות, שמקום גדיעתו נושא את צורת ״כוכב היהודים״. עין השמש אינה שוזפת אותו, אבל באפילה הסמיכה הוא שולח שלושה זוגות שורשים אל הקרקע (ששת המיליונים), וראה זה פלא, מצידו מתחיל ללבלב ענף חדש וצעיר המצמיח עלים חדשים! יש תקוה!!

תחיה

מקורות
סבינה סעד, הטלאי הצהוב - דיאלוג עם סמל: קטלוג התערוכה, אורנה פיכמן, אוצרת התערוכה, עריכה וקונספט קטלוג, רעננה 2010

גרשום שלום, מגןדוד: תולדותיו של סמל: נוסח מורחב הכולל השלמות מעזבונו של המחבר, ערכה וההדירה גלית חזן-רוקם, ערכה וההדירה, עין חרוד תשס״ט 2009

סבינה סעד בסטודיו

תגובה 1:

  1. כדי לתאר את התערוכה והמשתמע ממנה מספיקות שתי מילים בלבד "אין מילים"!!!

    השבמחק