יום רביעי, 19 באוגוסט 2015

רק שקיפותו היתה בו: יפתח ובתו

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

ג׳יובני אנוטניו פלגרין, שובו של יפתח
הן נופלות בזו אחר זו. ערוער. מינית. אבל-כרמים. רצה שיפסידו במערכה... רק לא היא. הוא ראה את צליל קולה. את ריח רגליה היחפות ואת טפיפות הבוהן המוגדלת. הוא ראה את דמו מולו. לא. רק לא היא.
"המפקד, הם יוצאים לקראתנו, המפקד", "תופים, מחולות לקראתנו". ״המפקד, כל הגלעד לקראתנו". "הכתיפו והניפו אותו!" ״השמש מסנוורת אותך, המפקד? נצל עליך!"
לברוח עכשיו. לרדת מהכתפיים. להימוג. לחדול.
כיסה את העיניים בקובע. נעץ אצבעותיו באוזניו. החיוך עמד מולו. עצם את עיניו. הבוהנים פיזזו מולו. חייכה אליו.



"אתה זוכר?" שאגו החיילים.
"המפקד נפל! המפקד התעלף, מים!"
"אני יודעת" אמרה. "סיפרו לי".
שבה מקץ חודשיים. חיוכה לא שב. השאירה אותו בין ההרים. חילקה אותו בין רעותיה. 
בנה את המזבח. ערך את העצים. עקד אותה ושם אותה על המזבח מעל לעצים. ראתה את קולו מעליה.
את דמו שופך דמה. אמרה: "גם את יצחק עקד אברהם.” "אני חייב", שתק קולו. 
אמרה: "האייל נאחז בסבך!" קולו הביט סביבו: "אין פה". "כשיונתן יאכל מן הדבש" אמרה, "יבקש עליו העם ואביו לא יהרגו".
"רק נשים", אמרה. "רק נשים".
"דמי". שתק קולו. "בתי" בכתה שתיקתו. "נדרתי", אמרה חובתו. "אני חייב", אמרה אמונתו.
"את לא תבני", זעק מצפונו.
מקץ יומיים, שב לא שב. רק שקיפותו היתה בו.

* מתפרסם כאן באדיבות הסופרת ו׳עלי שיח׳ 18-17 שם פורסם הסיפור לראשונה תחת הכותרת ׳בת יפתח׳. 

ראו גם: בת יפתח בהגות ובשירה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה