יום שלישי, 22 בדצמבר 2015

אבלות במקרא : דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית

הקיבוץ המאוחד / ספריית פועלים
ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על: יעל שמש, אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית, הקיבוץ המאוחד, בני ברק תשע״ו 2015, 424 עמודים 

ספרה החדש של ד״ר יעל שמש מאוניברסיטת בר אילן, עוסק באחת החוויות הבסיסיות והמשמעותיות ביותר בקיום האנושי - המוות ותהליך הפֵרדה מאנשים קרובים שהלכו לעולמם. הספר נכתב בעקבות פטירתו של אביה, רוברט שמש ז״ל, ולזכרו היא הקדישה אותו, אבל נושא המוות העסיק אותה מבחינה מחקרית כבר בעבר, במאמרה על ה"התאבדות במקרא על רקע תופעת ההתאבדות בתרבות הכללית ובמקורות ישראל", JSIJ ב (תשס"ג), עמ' 1–24. הגישה הבין-תחומית שהדריכה אותה במאמרה על ההתאבדות מדריכה אותה גם בספר זה, ומחקריה המקראיים נתמכים בתובנות שנרכשו גם ממחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים. 

מאחר שהמוות והאבלות הם נושאים אוניברסליים במהותם, ומאחר שהדרכים שבאמצעותן מתמודדות החברות האנושיות עם מות בני משפחה וחברים הן רבות ומגוונות, שמש מרחיבה את האופקים התרבותיים של דיוניה המקראיים ומצביעה גם על מנהגים שונים בחברות מכל רחבי הגלובוס: נפאל, סודאן, אוסטרליה ועוד. הספרויות שהיא בוחנת בנוסף למקרא הן מכל תרבויות המזרח הקדום, מהספרות הבתר-מקראית ומיוון הקלאסית, ומוסיפה עליהן מידע שנשאב משרידי התרבות החומרית שנחשפו בארכאולוגיה. דיוניה מתובלים בדברי ספרות ושירה שמוסיפים שאר רוח לדיונים המחקריים. שמש מודעת היטב ליתרונות של רוחב היריעה העצום הזה כמו גם לסכנת הטשטוש הנובעת מנסיונות הסינתזה של חומרים מתרבויות שונות, זמנים שונים, מחברים שונים ומגמות רעיוניות ואמוניות שונות.
שמש היא טבעונית ולוחמת למען זכויות בעלי החיים. רגישותה לעולם החי באה לידי ביטוי כבר בפתיחת הספר, שבו היא מפנה את תשומת לבם של קוראיו לכך, שתופעת היגון של אנשים בעקבות מותם של היקרים להם, קיימת גם כתגובה למותן של חיות המחמד שלהם. עובדה שתפתיע בוודאי לא מעט קוראים היא, שהיגון בעקבות מוות אינו נחלתו הבלעדית של המין האנושי. התופעה מוכרת גם מעולם החי. בקרב פילים נצפו מקרים של קבורת גוויות של חברי להקתם!
שמש ידועה במחקריה על נשים במקרא ועל גישות פמיניסטיות בחקר המקרא, והתעניינותה זו באה לידי ביטוי בכמה מפרקי הספר. פרק שלם בספר עוסק באבלות ומגדר ובמקומן של נשים בטקסי אבלות בתרבות האנושית, במזרח הקדום ובמקרא. היא כותבת על תפקידן כמקוננות מקצועיות או לא מקצועיות, ומתייחסת למקרים הבודדים שבהם מסופר במקרא על אבל של נשים ספציפיות: הגר המתאבלת אבל מטרים על ישמעאל בנה (בר’ כא, טז), בת־שבע הסופדת לאישּה אוריה, האישה התקועית המעמידה פני אלמנה ואם שכולה, הנשים האבלות בסיפור בת יפתח, אבלּה של אשת יפת תואר על אביה ועל אמּה ו"רחל המבכה על בניה”. היא לא מסתפקת בכך ומרחיבה את היריעה עוד יותר, ועוסקת גם בתיאורי אבלן של דמויות נשיות מקראיות בספרות הבתר מקראית: בתגובתה של עוצית אשת איוב למות בניה ובנותיה לפי ספר דברי איוב, בתגובת בלהה למותו לכאורה של יוסף לפי ספר היובלים, ובתגובת שרה למותו לכאורה של יצחק לפי ספרות המדרש. וישנו גם פרק שלם המוקדש לרצפה בת איה. המקרא אמנם אינו מעיד עליה שהתאבלה על בניה המומתים אבל מעיד על מסירותה האינסופית להם. 
ספרה של שמש נפתח בפרק מקיף על תפיסת המוות בישראל בתקופת המקרא. היא כותבת על הצאצאים כתחליף לחיי הנצח, על מוות רע ומוות טוב ועל הקיום שלאחר המוות. המוות כרוך אמנם בכיליונו של הגוף, אך רוחו של המת ממשיכה להתקיים באופן כלשהו. לפי תפיסת הדת העממית הישראלית יש בכוח המתים להועיל (ואולי גם להזיק) לחיים. שמש כותבת על "איחוד משפחות" לאחר המוות, על השאול וזיקתו לאל מזה ולעולם החיים מזה, על שכר ועונש לאחר המוות, ומצרפת לפרק נספח על תפיסת המוות בתרבויות המזרח הקדום: מצרים העתיקה, מסופוטמיה, ממלכת החיתים ואוגרית.
בחברה המקראית, אולי יותר מבחברה המודרנית, מותו של אדם מסוים לא היה רק אירוע הנוגע למשפחתו, אלא הייתה לו חשיבות במעגלים רחבים יותר. שמש  בוחנת את מנהגי אבלות במקרא ובספרות המזרח הקדום, על רקע מנהגי האבלות בתרבות האנושית בכלל, ומצביעה על תרומתם לפרט ולחברה ואפילו ליחסים הבינלאומיים, במקרה של אבלות על דמות מרכזית מבחינה חברתית. הפרק כולל דיונים על משך האבל, הטיפול בגוויה, קבורת המת, חניטה, שֵרפת הגופות, הקמת מצבה, בכי מספד וקינה, קריעת הבגד, לבישת שק, חליצת הנעליים, פריעת הראש, כיסוי השפם, הימנעות מרחצה ומסיכת הגוף והֵשער בשמן, שכיבה או ישיבה על הארץ, צום, הימנעות מיחסי אישות, הכאה על הירך או על החזה, גזיזת הֵשער או תלישתו, התגודדות וניחום אבלים. שמש מקטלגת את סוגי האבלות במקרא ומבחינה בין אבל על קרובי משפחה ואבל על מנהיג לאומי או רוחני, ואחר כך עוסקת בתפקידם של המנחמים. 
כיצד מתמודדים עם האובדן? התגובות האנושיות נעות בין הכחשה לכעס, לדיכאון ולהשלמה. ויש גם דרכים משניות להתמודדות: מציאת תחליף למת, הנצחתו, אימוץ מאפיינים מדמותו ולפעמים גם העתקת מקום המגורים. הימנעות מאבל עשויה לנבוע מנסיבות מיוחדות שקשורות לדמותו של המת או למותו, כמו למשל במקרי רצח. יש גם מקרים פרטיים של הימנעות מאבל כמו למשל האיסור על אהרן ובניו להתאבל על נדב ואביהוא (וי’ י), תגובת עלי לבשורה על מות בניו (שמ”א ד, יד–יח), תגובת דוד למות בנו התינוק (שמ”ב יב, כ–כד), תגובת דוד למותם של לוחמיו במלחמה בעמון (שמ”ב יא, כה), ועוד.
כישוריה של שמש בחקר הסיפור המקראי באים לידי ביטוי מירבי בדיוניה על ארועי האבל במסורות על דוד: האבל הציבורי על מפלת ישראל ועל מות שאול ויהונתן בנו, על מות אבנר, האבל הפרטי של דוד על מות בניו ועוד. 
הרשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר היא אדירת ממדים (עמ׳ 395-351). יש לספר גם מפתח נושאים וחבל שאין בו מפתח מקורות. המקראיים לפחות. 
לסיכום, ספר יסוד שכל מי שיעסוק בנושא המוות והאבלות יצטרך להידרש אליו. 

3 תגובות:

  1. תודה רבה על הסקירה המקיפה והמעניינת.

    השבמחק
  2. תודה לך לאה על סקירתך המעמיקה מאירת העיניים על ספרה של יעל שמש.
    אבלות היא אומנם חוויה בסיסית ומשמעותית ביותר בקיום האנושי.
    הנושא הוא כאוב כלל עולמי ומגשר בין חיי הרוח המדע הדת והרפואה אנו בני אנוש חווים אותו יום יום מקרוב ומרחוק.
    המקרא אומנם מדבר בהרחבה על אבלות.
    קוהלת ז ב אומר ״ טוב לכת לבית אבל מלכת לבית משתה״
    וקוהלת ב יד אומר ״ מקרה אחד יקרה את כולם ״
    האנושות מאז ומתמיד מחפשת את החיים שלאחר המוות והתקווה לקיומם שונה מדת לדת.
    בספר דניאל אלוהים אומר ״ ואתה לך ותנוח ותעמוד לגורלך בקצי הימים״

    השבמחק