יום חמישי, 24 בדצמבר 2015

שיר השירים – חידת החידות

פרופ' יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

הקורא בספרות המקרא, בדברי סיפורת, מזמור או חוק, מורגל בחיפוש
אחר הפירוש האחד הנכון, אחר הפשט הכתוב. אין בכוונתי להכנס עתה בעובי הקורה של הסוגייה התאורטית הנכבדה, אם יש בעולם פירוש אחד ויחיד שהוא נכון ואין בלתו. די לנו לומר, שכללי הפרשנות היאים ליצירה אחת אינם הולמים יצירה אחרת, וכאשר באים אנו בשערי שיר השירים עלינו להאזין לקולו של קובץ זה ולחצוב ממנו את כללי הפרשנות המתאימים לו.
והנה מלאכת פענוחם של שירי האהבה שבספרנו היא אתגר פרשני נכבד. בקובץ כשלושים שירי אהבה, שירה ארוטית מעודנת, החריגה כל כך בנופו הספרותי של המקרא בנושאיה, באוירתה ואף בלשונה. הקורא בשירים יגלה איפוא כי פרוש על פניהם דוק של ערפל. כמה מן השירים הם שירי חלום (ראה ג, א-ה; ה, ב-ו, ג) ורבים אחרים מעוררים רושם של חלומות בהקיץ (כגון א, ב-ד; ב, ד-ז), ואי אתה יודע מה מתרחש במציאות ומה שייך לעולם ההזיה. לעיתים גם מטשטש ההבדל שבין משל ונמשל ואותה מילה, ובאותו שיר ממש, יש שהיא נושאת שתי משמעויות שונות, הממשית והמסומלת.
לסמיכותו של הערפל תורם אופיים החידתי של השירים; הם נושאים מסרים דו-משמעיים, משום שהרעיה והדוד מתגרים זה בזה, עוקצים זה את זה, כדרכם של אוהבים, והקורא כמוהו כאוהבים שבשיר, חייב להפוך במילים פעם, פעמיים ושלוש כדי לרדת לעומקו של ריבוי הרבדים. שירי שיר השירים הם שירי חידה ולחידה יש תמיד יותר מאשר פתרון אחד. מי שמסתפק באופן אחד של הבנה יחמיץ את העיקר, יחטא בשטחיות ולא יחשוף את מימד ההומור המאפיין את שירי הקובץ.
   הקורא הנכון להצטרף אלינו למסע פיצוח החידות מוזמן אמנם להתרווח בכסאו, אך בו בזמן לחדד את חושיו הלשוניים ולהיות נכון לחייך חיוכים רחבים שהם נחלת האוהבים שבספר. אין ביכולתנו לקרוא בצוותא את כל שירי הספר ונסתפק איפוא בדוגמאות ספורות, אשר די בהן כדי ללמד על הכלל, ואידך זיל גמור.
(1) נפתח את מסכת הדוגמאות בקצר שבשירי הקובץ, שיר בן תשע מילים בלבד: 'אחזו לנו שעלים / שעלים קטנים / מחבלים כרמים / וכרמינו סמדר' (ב, טו). רק הופעתו של השיר בתוככי ספרנו מעידה עליו שהוא שיר אהבה. אלמלא ההקשר ניתן היה להניח, דרך משל שהוא הושר בפי ילדים במשחק התופסת או במשחק כיוצא בו. אכן, גם מבנהו השקול של השיר, המילים החוזרות המבריחות את שורותיו וחריזתו משווים לו אופי קליל, שובבני.
בקבל השיר עליו את עול ההקשר אנו מבינים-מניחים כי הוא מושם בפי הנערות; הכרם בשיר השירים משמש כמטפורה לנערה (ח, יא-יב) ולתומתה (א, ו). מקריאה ראשונה של השיר ניתן להבין כי הנשים מבקשות כי השועלים-הגברים, המסכנים את תומתן, ילכדו. אף שהשועלים מחבלים ומזיקים לכרמים המצויים בפריחתם – סמדר הוא פרח הגפן ולפריחת הגפן ריח עדין המורגש בייחוד בשעות הבוקר (וראה עוד פס' יג בפרק ב) – הרי נימת הציווי מחוייכת, האיום אינו גדול, באשר השועלים הם "קטנים".
קריאה שנייה של השיר מאפשרת הבנה שונה, אף מהופכת: לא אזהרה מפני סכנה אלא הזמנה לשועלים לעשות בהן בנשים, מעשה. הפועל אח"ז משמש בשיר השירים הן לתפיסת האהוב בידי האהובה ("אחזתיו ולא ארפנו" [ג,ד]) והן לאחיזה בתמר, המסמל את האהובה בידי הדוד (ז, ח). המילה "לנו" עשויה להתפרש כ"אותנו" (מושא ישיר; ראה ויקרא יט, יח; שמואל-ב ג, ל) ואזי לפנינו ציווי של הנשים לגברים כי יתפסו אותן. פירוש השיר כעידוד לגברים מקנה למילה "מחבלים" משמעות של "מעברים", מי שגורמים לאשה להתעבר. כך משמש הפועל חב"ל בספרנו (ח, ה) וראה במיוחד תהילים ז, טו: "הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר". ציון הניחוח העולה מפרחי הכרם הוא שיאו של הפיתוי לגברים, והפרח יהפוך לפרי בעקבות בואו של השועל אל הכרם, לאחר מעשה האהבה.
כפל משמעו של שיר החידה עשוי לגונן על הנשים נוכח האשמתן האפשרית בפיתוי; וכי מי ימנע מהן לטעון, כי נתכוונו דווקא למשמעות האחרת, לזו המבטאת קריאה לעזרה ולהגנה בפני הגברים?
(2) גם הדוגמא שנדון בה כעת היא מונולוג נשי: בשיר שכול כולו דברי הנערה אודות עצמה באזני בנות ירושלים, הריהי כמתנצלת בפניהן על שונותה ונחיתותה; כך לפחות יתרשם הקורא בקריאה ראשונה: 'שחורה אני ונאוה /  בנות ירושלים / כאהלי קדר / כיריעות שלמה. / אל-תראוני שאני שחרחרת / ששזפתני השמש / בני אמי נחרו-בי / שמני נטרה את הכרמים / כרמי שלי לא נטרתי/ (א, ה-ו).
בהציגה את עצמה כ"שחורה" מדברת הנערה על צבע עורה. הקונוטציה של עור שחור היא שלילית, משום היותו יבש: "עורי שחר מעלי ועצמי חרה מני חדר" (איוב, ל, ל); "חשך משחור תארם...צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ" (איכה, ד, ח). ובכל זאת אומרת הנערה, אין היא כעורה כלל ועיקר, שהרי היא "נאוה". היא אמנם שחורה כ"אהלי קידר" – ושורש קד"ר מרמז לשחור, ראה בן סירא כה, יז: "רוע אשה ישחיר מראה איש ויקדיר פניו..." – אך היא נאוה "כיריעות שלמה". את בית המלך הנודע לבנות ירושלים היא מציגה כ"יריעות" הנרדפות "לאוהלים" (ראה לדוגמה, ישעיה נד, ב; ירמיה ד, כ), וכל השייך לשלמה הוא סמל לפאר ולעושר. הנערה מבקשת איפוא לומר, כי למרות שעורה יבש וצפוד בכל זאת אל להן לבנות ירושלים, לטעות בה, היא יודעת את חן ערכה.
בכתוב הבא היא אכן מבקשת כי לא ישימו את לבן אל עורה השחור: "אל תראוני שאני שחרחרת", אל תבקרוני (ראה ירמיה, יב, ג), אל תבוזו לי (כגון תהילים כה, יח; איוב מא, כו), אל תחמירו בדינכן עמדי, שהרי השמש שזפה אותי (ראה איוב כ, ט; כח, ז), והנערה כאילו אומרת לרעותיה: אל תראוני אתן, דייני שכבר ראתה אותי השמש. יש מן המתרגמים העתיקים שהבינו מתוך ההקשר את השורש שז"ף במשמעות של שר"ף, ואולי אף נתפס להם שז"ף כאחי שד"ף (וראה בראשית מא, ו). בהמשך הכתוב מבהירה הנערה על מה ולמה לבש עורה את גונו השזוף, אחיה השומרים את צעדיה וחרדים לכבודה, "ניחרו" בה, כעסו עליה, והמשורר בשורש המציין בעירה כדי ליצור משחק נאה בין חמת האחים לבעירת השמש. לזיקה בין השורש חר"ה לבין צבע שחור (ותן דעתך למשחק המילים) עיין הכתוב הנזכר לעיל: "עורי שחר... ועצמי חרה" (איוב ל, ל).
אחיה של הנערה הפקידוה על שמירת הכרמים, וכך שחר עורה, אך עדיין אי אתה יודע מה היא סיבת כעסם: המיבנה הכיאסטי ("נוטרה את הכרמים - כרמי...לא נטרתי") נועד לרמוז לזיקה שבין סיבה ותוצאה: האם לא שמרה את כרמה משום ששמוה נוטרה על כרמיהם? ואולי שמוה על כרמיהם כעונש על שלא שמרה את כרמה שלה? למילת "כרם" שתי משמעויות שונות בשתי הופעותיה בשיר. הכרמים שעליהם הופקדה הנערה הם כרמים ממש, ואילו כרמה שלה הוא תומתה (ראה ב, טו). האחות שהמיטה חרפה על כבוד המשפחה הורחקה על ידי אחיה אל הכרמים כדי לנטור אותם, וכך שחר עורה.
האם דברי הנערה אל בנות ירושלים הם אכן ביטוי של התנצלות על נחיתותה לעומתן, לבנות עור, השרויות בצל חומות העיר?
קריאה נוספת בשיר תעלה כי למילות החידה פתרון נוסף, מחויך, ובפי הנערה בת הכפר דברי גאווה והתנשאות על בנות ירושלים. שחור אינו בהכרח סימן לגנאי. שחור עשוי לבטא נעורים; הצעירים הינם בני תשחורת ועודם עומדים בשחר חייהם כמאמר קהלת:"כי הילדות והשחרות הבל" (יא, י). הנערה משווה את יופיה לאהלי קדר וכך קורעת צוהר לבנות העיר אל העולם שמחוץ לחומה, אל חיי השבטים האקזוטיים הנודדים שאינם יודעים גבול מהו. הדוברת אכן חופשייה כיושבים באהלי קדר, חופשייה לעשות כרצונה, ורק השמש לבדה רואה את אשר תעשה. בכעסם הרחיקוה אחיה מן הבית, אך דווקא ריחוקה מגביר את מידת חירותה ומאפשר לה שלא לנטור את כרמה שלה.
היפיפיה הכפרית, השחרחורת האקזוטית, מעוררת איפוא את קנאתן של בנות ירושלים השבויות בעיר ובנורמות החברתיות הנוקשות שבין חומותיה.
(3) ועתה נעבור לשני שירי שיחה בין האהובה לבין דודה, ותחילה לשיר החותם את הספר, פניית הדוד לרעיה, ותשובתה: 'היושבת בגנים /  חברים מקשיבים לקולך / השמיעיני / ברח דודי / ודמה לך לצבי / או לעפר האילים / על הרי בשמים/ (ח, יג-יד).
קריאה ראשונה של השיר עלולה לעורר את הקורא לחשוב, כי פניית הדוד מציתה את חמת הנערה הממהרת לשלח אותו מעל פניה, וכך, למרבית הפליאה יסתיים הספר באופן כה בלתי צפוי והולם, בפירוד בין האוהבים.
כינוי הדוד לרעיה "היושבת בגנים", מעיד שהיא שרויה בתוך הגן בעוד הוא שרוי חוצה לו (ראה ד, יב).
הדוד חפץ להתגאות ברעייתו הנסתרת, מעוניין כי חבריו ישמעו את קולה – ויש בגאווה ילדותית זו כדי להזכיר את המעשה באחשורוש המבקש כי ושתי תופיע לפני אורחיו למען יתרשמו מיופיה (אסתר א, י-יא). הדוד זהיר מאחשורוש; אין הוא מכנה את הנילווים עליו "חברי" אלא "חברים" – אם תרצה אין הם בהכרח חבריו בלבד אלא גם חבריה – ובאמרו "השמיעיני“ (ולא ”השמיעינו“) הריהו מתעלם, לכאורה, מן החברים ומבקש שתייחד את שירתה בעבורו.
כשם שושתי סירבה לאישה כן מסרבת הרעיה לדוד. את דבריו יכולה היא להבין באופן שונה מכוונתו: "מקשיבים לקולך“, פירושו מצייתים, נכונים לציית לקולך, וכמוהם אני, ולפיכך, "השמיעיני", צווי עלי ואעשה כדברך. למשמעות "שמ"ע לקול" כציות ראה, לדוגמה, בראשית ג, יז; טז, ב.
והרעיה אכן מצווה על דודה ומלבינה את פניו בנוכחות סיעת מרעיו: "ברח דודי", שהרי חמתי בוערת בי להשחית (אך אל לנו להתרשם עמוקות מהזהרתה: אם כעסה כה נורא, למה זה היא מכנה אותו “דודי"?). ואף על פי כן ולמרות הכינוי הנלבב, אם תשיג הרעיה את אהובה בעודה זועמת, מרה תהא אחריתו, ולפיכך, עליו להימלט במהירות המאפיינת את הצבי (ראה לדוגמא, משלי, ו, ה) או את עופר האיילים. בקיע נוסף בחומת האיום ורצינות האזהרה מוצא אותה ביעד הבריחה: "הרי בשמים", צירוף המעורר אסוציאציות חיוביות ואינו נשמע, בשום פנים ואופן, ככינויה של מושבת עונשין...
האיום המחוייך מעורר איפוא את הקורא לנסות את כוחו בביאור שונה לחלוטין של דברי הרעיה: צבי ועופר איילים אינם מכוונים, לפי פירוש שני זה, רק לבעלי חיים נחמדים ועדינים אלה, אלא הם מטפורות לאוהבים בספרנו. לא לבריחה מפניה מעוררת הרעיה את אהובה אלא לבריחה למקום מקלט (ראה שמואל-א, כז, ד) מפני רעיו. ומה הוא מקום המקלט הזה? בכתוב שמחציתו השנייה דומה לכתובנו מצווה הרעיה לדוד: "עד שיפוח היום ונסו הצללים סֹב דמה-לך דודי לצבי או לעֹפר האילים על הרי בתר“ (ב, יז). "הרי בתר" הם הרים מבותרים, היינו הרים ש“בתרון" (שמואל-ב ב, כט), עמק, חוצץ ביניהם. אך מה הועלנו בהפניה לכתוב זה, שהרי משמע הצירוף "הרי בתר" עדיין אינו מסייע לפענח את כוונתם של "הרי בשמים"? והנה, רווח והצלה יעמוד לנו מכתוב שלישי: לקראת סיומו של שיר המתאר את חלקו העליון של גוף הרעיה (ד, א-ז) יורד מבטו של הדוד אל שדיה: “שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים" (פס' ה), ועתה בכתוב הבא שראשיתו דומה ללשון הפסוק שצטטנו (ב, יז), מכריז האהוב: “עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (פס' ו), הם "הרי בשמים", הם הרי בתר, הם שדיה. הרעיה, ממלטת איפוא את דודה מרעיו אליה, מעוררת אותו להתענג עמה במנעמי האהבה ולהניח מאחריו את חבריו ואת דברי הרהב שהשמיע בנוכחותם.
הזמנת האהוב הולמת, כמובן, את מיקום השיר בחתימת הספר, וכך יסתיים לו איפוא הקובץ בטוב, באיחוד האוהבים הרחק מעין רואה.
(4) גם בשיר-השיח שנציג להלן שמורה זכות המילה האחרונה לרעיה, אך מיבנה השיר שונה מקודמו: הרעיה פותחת בדברים, האהוב משיב לה והיא חותמת בדבריה את הדיאלוג: 'אני חבצלת השרון / שושנת העמקים / כשושנה בין החוחים / כן רעיתי בין הבנות. / כתפוח בעצי היער / כן דודי בין הבנים / בצלו חמדתי וישבתי / ופריו מתוק לחכי/ (ב, א-ג).
בדבריה הראשונים מדמה עצמה הרעיה לפרחי הארץ. כיוון שהנערה מדברת בפרחים הגדלים ב"שרון" וב"עמקים" יש להניח שאינה משווה את עצמה לפרחים נדירים אלא לפרחים מצויים, ומכל מקום זיהויים המדויק של הפרחים איננו עיקר להבנת הכתוב.
דברי הנערה הם כחידה לאהובה. מה מבקשת היא להשיג בהציגה את עצמה כחבצלת וכשושנה? האם היא מצפה כי הדוד יכחיש את דבריה ויאדיר את שבחה? כך אכן מבין הוא את מילותיה, ולפיכך הוא נתפס לזיהוי השני שבדבריה, להשוואתה לשושנה, כדי לבטא את גודל חינה בעיניו: אם רעייתו כשושנה, הרי שאר הנשים כמוהן כחוחים, אשר יופי אין בהם אך נזקם רב.
אך לא אל הדברים האלה פיללה הנערה. האהוב כשל בפתרון החידה. אשה המשוה עצמה לפרח, ומה גם לשושנה, מצפה כי יקטפוה, ככתוב: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" (ו, ב-ג). אפשר שכשל האהוב בפענוח הסוד משום שאינו נועז כרעיה, משום חששו ליזום את התקרבותם ואיחודם. מה תעשה איפוא הרעיה כדי להשיג את חפצה מבלי לבייש את אהובה? בראש המענה תשיב לו במחמאה תחת מחמאה, מחמאה הגזורה כמידת מחמאתו: "כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים", התפוח, עץ פרי המרבה להיזכר במגילה (כגון ב, ה; ז,ט), נעלה על "עצי היער", הם אילנות הסרק (ראה יחזקאל טו, ב; קהלת ב, ה-ו). אם נדייק הרי שמחמאת האישה לדודה גדולה ממחמאתו לה: אף שאילנות הסרק אינם חסי ערך – שהרי יש להם צל ויש שימוש לעץ הנלקח מהם – עדיין נעלה מהם הדוד. בדוד-תפוח יש מתכונותיהם הטובות של עצי היער, צל יש לו: "בצלו חמדתי וישבתי", אך יש לו מה שאין להם – פרי: "ופריו מתוק לחכי". האהובה שפיתחה והרחיבה את המחמאה העניקה לדוד רומזת לאיחודם במעשה האהבה, מדברת באכילת הפרי המתוק לחיכה, והשווה לדברי הרעיה אל אהובה בשיר אחר בספרנו: "חכו ממתקים וכלו מחמדים" (ה, טז). הרעיה הנחושה בדעתה להתקרב אל אהובה אף מדברת בלשון עבר, כאילו המפגש האינטימי כבר נתרחש והיה לעובדה מוגמרת.
(5) נסיים את מסכת הדוגמאות בשיר-שיח שבו לועגים האחים לאחותם הקטנה בדברים המשתמעים לשני פנים, ואילו הנערה, בתשובה הניצחת, מפענחת כהלכה את חידת האחים ובוררת לה את משמעות דבריהם היאה בעיניה: 'אחות לנו קטנה ושדים אין לה / מה נעשה באחותנו ביום שידובר בה / אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף / ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז
/ אני חומה ושדי כמגדלות / אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום' (ח, ח-י).
בשיר שלושה בתים. בבית הראשון מציגים האחים מצב עובדתי לכאורה (פס' חא) ושואלים עצמם כיצד יתמודדו עם המצב בעתיד (פס חב). בבית השני הם מציגים שני תרחישים אפשריים לעתיד ואת דרכי ההתמודדות עמם (פס' ט) ואין זה ברור, לפחות במבט ראשון, אם שני התרחישים הם בבחינת שניים שהם אחד או שמא הם מנוגדים זה לזה. בבית השלישי מגיבה האחות על דברי אחיה: המחצית הראשונה של תשובתה מתלכדת עם שני הבתים הראשונים של השיר: בדבריה "אני חומה" היא מתייחסת לראש הבית השני ("אם חומה היא"), ובהמשך דבריה, "ושדי כמגדלות", היא חוזרת, אל הבית הראשון ("ושדיים אין לה"), וכאן ניכרת ולו לכאורה, הסתירה בין דבריה לבין דברי האחים.
בראש השיר דוברים האחים איש אל רעהו ואינם פונים אל אחותם, השומעת - כפי שיתברר להלן - את דבריהם. דומה כי הם אומרים מה שבפיהם דווקא משום שהם מודעים לנוכחות האחות; הם מתעלמים ממנה כאילו לא ראוה, אך חפצים בהקשבתה. בדבריהם מגלים האחים, לכאורה, דאגה לאחותם הקטנה. ומאי קטנה? שמא תאמר צעירה בגילה, ושמא אך צעירה היא ביחס אל אחיה. אך אין לשלול את האפשרות כי ב"קטנה" אין הכוונה לגיל כי אם למצב - ציון חרפתה שאינה בוגרת מבחינה מינית, "ושדיים אין לה"; היא אינה מצויידת בסמל הנשיות המובהק, שערכו רב בעיני משוררי שירת האהבה (ראה לדוגמה ד, ה; ז, ט).
אם לאפשרות האחרונה מתכוונים האחים, הרי ששאלתם "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" למטרות נישואין (ראה שמואל-א כה, לט) מביעה חשש ומבוכה: עתה כשידובר בה נכבדות תיגלה חרפתה לעין כל. מאידך גיסא אפשר עדיין להבין שבקטנה, בצעירה, ממש הם מדברים וכי שאלתם נוגעת לעתיד הרחוק יותר ואין מילותיהם מכוונות להתפתחותה הגופנית.
נתבונן עתה במצבים ההיפותטיים שמציגים האחים בבית השני של השיר ובכפל משמעותם. באומרם "אם חומה היא", אפשר שהם מתייחסים לצורת החזה השטוח כחומת עיר. מאידך יכולים הם לטעון – אם תאשים אותם האחות בפגיעה בכבודה – כי דברו בצניעותה; ביטאו את כמיהתם כי תהא כחומה בצורה שאין בכח איש לפורצה. גם תגובת האחים לתרחיש שעל פיו תהא אחותם כחומה הולמת את שתי דרכי הפרשנות: "נבנה עליה טירת כסף", צריח בראש חומה (יחזקאל מו, כג), תכשיט שצורתו צורת עיר בצורה, מעין "עיר של זהב" שעשה ר' עקיבא לאשתו (תלמוד בבלי שבת נט, ע“א). תכשיט זה יכסה את חרפת חסרון השדיים, אם אוחזים אנו בפירוש ראשון של "חומה", אך מאידך גיסא אפשר להבין שהתכשיט היקר יהווה גמול הולם לנערה על התנהגותה החסודה, גמול אשר יסמל את רושם צניעותה.
ומה פשר התרחיש השני שמציעים האחים: "ואם דלת היא" אם בצורת החזה השטוח מדובר, הרי שהתרחיש השני כמוהו כראשון, כפל דבר במילים שונות, ואף להתמודדות עם מצב זה אופי דומה: "נצור עליה לוח ארז", נצור צורה, נעצב, או לחילופין נקשור לה, לוח ארז, המפואר שבעצים, כדי להסתיר את מה שנעדר מחתחת לו. אך אם בסוגיית צניעותה של האחות עסקינן, עדיין יש מקום לכפל פירושים של התרחיש השני: אפשר ש"דלת" נרדפת כאן ל"חומה", דלת שהיא חלק מן החומה: "...יושבים באין חומה ובריח ודלתיים אין להם" (יחזקאל לח, יא); הדלת היא סמל לביצור: "דלת נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע" (ישעיה מה, ב), ועל הצניעות יאה הגמול שאף יש בו משום הדגשת אופן התנהגותה של האחות. מאידך גיסא אפשר שבדבר האחים על הדלת הם מציגים תרחיש מהופך מן הראשון, ועל פיו הדלת הסבה על צירה, נפתחת ונסגרת, היא סמל לפריצות, ולפיכך, יש לצור עליה, מלשון מצור, לוח ארז, החזק שבעצים, כדי להבטיח את נעילתה המוחלטת בפני זרים.
האחות הקטנה מאזינה לאחיה באיפוק גדול, מפענחת את חידותיהם, ומשיבה להם באופן המלמד על תבונת בחירתה באפשרות הפרשנית הראויה: "אני חומה" אומרת היא; בין החומה והדלת היא בוחרת בחומה, שהרי בזו מובעת הצניעות באורח חד משמעי, מה שאין כן בדלת. וודאי שהיא מבינה,חומה" כמטאפורה לצניעות לא לצורת החזה, שהרי שדיים יש לה. האחים כך מסתבר כלל אינם מכירים את אחותם, כבר מזמן לא טרחו להתבונן בה, שהרי לו היו מביטים בה היו רואים ששדיה כמגדלות. גם האחות כאחים ממשיכה באוצר הדימויים המלחמתי, אך אל המראה המפתיע, השדיים המפותחים, נלווית הפתעה נוספת, הפתעת ההפתעות:"אז הייתי בעיניו“ – בעיני אהוב ליבה של האחות, אשר קיומו נסתר עד כה מעיני אחיה – "כמוצאת שלום", היינו כמוצאת מנוחה, במשמעות הספציפית שניתנת לביטוי האחרון בדברי נעמי לכלותיה בבטאה את חפצה כי ינשאו ויהיו לאנשים: "ומצאן מנוחה אשה בית אישה" (רות א, ט), וכדברי בעז לרות בגורן: "בתי הלא אבקש לך מנוח" (שם ג, א). בשירנו הומרה מילת "מנוחה" במילת "שלום" משום שהאחות מבקשת ללמד לאחיה, כי כל לשונות המלחמה (חומה, מצור, מגדלות) אינן נחוצות עוד; הנערה מצאה לה שלום עם אהוב לבבה והדלת נפתחה לקראתו, ככתוב בחוקי המלחמה שבספר דברים: "והיה אם שלום תענך ופתחה לך" (כ, יא).
אכן, בין הקולות השונים הנשמעים בשירי האהבה שבשיר השירים שורר השלום ושוררת האחווה ועל כולם מרחף החיוך, חיוך שהוא תוצאה של התפרקות המתח, ההבנה כי אין בשירים מאבקי אמת וכי המתח מדומה ונעלם מאליו עם חשיפת הרבדים השונים. לחיוך טעם נוסף – חדוות הגילוי של הקורא, המבין כי הולך שולל בקריאה ראשונה ובהבנה שטחית של השיר. החיוך יפה לאהבה ויפה לה האופטימיות. לא קל להתמודד עם נושא כבד כארוטיקה, וקריצת העין והשובבות הלשונית נועדו להקל הן על האוהבים שבספר והן על אוהבי הספר, אוהבי שירת האהבה וחידותיה.

פורסם לראשונה בעט הדעת ב (תשנ”ח), 20-7

על שיה"ש ראו גם:
האהבה כמחלה בשיר השירים
צבעי האהבה בשיר השירים


















תגובה 1:

  1. תיקי פיילגוט19 ביוני 2010 בשעה 18:14

    כמו תמיד מאמריו של פרופ' יאיר זקוביץ ראשית לכל מהנים ביותר, ומעשירים מאוד. כמורה המבקשת לבנות שיעור חוויתי ומעניין אני נוהגת ללמוד את מאמריו ומלמדת על פיהם את הנושא, או השיעור. יש בהם תמיד חידוש, והם מאפשרים הוראה ברמה גבוהה, מעניינת,ווירטואוזית, מבלי לפסוח על בסוס הפירושים השונים על הכתובים. לא פעם, בשיעור שלימדתי בעקבות מאמר של פרופ' זקוביץ זכיתי לתגובות נלהבות מן התלמידים שיש מביניהם המעזים לגשת ולומר דברים כגון:'היה שיעור מאוד מעניין', או 'נהניתי מאוד מן השיעור' מאוד ממליצה לכל חובב תנ"ך להנות מכתביו,ולכל מורה לעשות שימוש במאמריו השונים.

    השבמחק