יום ראשון, 30 באפריל 2017

״חמקמקות נאמנה״ כמאפיין ספרותי בקינת דוד על שאול ויהונתן (שמואל-ב, א 27-17)

 ד“ר יוספה רחמן, מכללת לוינסקי והמכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון


לאחר שנים רבות של קריאת קינתו של דוד על שאול ויהונתן והתלבטות בביטויים קשים המופיעים בה דוגמת הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, שְׂדֵי תְרוּמֹת, כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן ועוד, הגעתי למסקנה שבסופו של דבר המרכיב הסגנוני העיקרי של שירה זו ומה שעושה אותה לשירה המדברת אל רבים הוא דווקא פשטות הכתובים: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, אַל־תַּגִּידוּ, אַל־תְּבַשְּׂרוּ, אַל־טַל וְאַל־מָטָר, צַר־לִי עָלֶיךָ, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, ואפשר להוסיף, אולם התכונה המרכזית שהצמיחה לקינה זו כנפים היא התכונה, שאכנה אותה כאן ״חמקמקות אמנותית״, שנוצרה כתגובה לאילוצים שהכתיב ההקשר העלילתי של הקינה.  
ומהי אותה מציאות עלילתית? ומדוע היה צריך דוד להתחמק? בגלל הכורח להספיד בבת אחת אוהב (יהונתן) ואויב (שאול)!

יום שבת, 29 באפריל 2017

מנשרים קלו מאריות גברו


בית הקברות הצבאי, הר הרצל, ירושלים
מקובל לקרוא ולהקריא את קינתו של דוד על שאול ויהונתן בנו בטכסי הזכרון לחללי מערכות ישראל:
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.
אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן,
פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:

אסון מסוקים, ועוד אחד - זכרונות

סבינה סעד, אמנית

זכרונות כתובים ומאויירים על נייר אריזה של פרי הדר


אנחנו גרים במרחק לא רב מתל-נוף, והרבה פעמים השקט הפסטורלי של מושבנו מופר מרעש  מטוסים הטסים נמוך... מיד אני נזכרת במלחמת יום הכיפורים, שבתחילתה לא הבנתי את פשר  הדבר...
לפעמים זה רעש של מסוקים שטסים נמוך...
מסוק ועוד מסוק, ואז  אנחנו מתחילים לחשוש...

יום שישי, 28 באפריל 2017

אלהי החסדים הקטנים

דורית שירה ז׳אן, משוררת

אֱלֹהֵי הַיֵּשׁ וְהָאֵין
צילום: אבי מזור
אֱלֹהֵי הַחֲסָדִים הַקְּטַנִּים
אֲשֶׁר לֹא פַּסּוּ
מִן הָעוֹלָם
פוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם אֵלַי
חוֹבְקִים אוֹתִי בַּחֲשַׁאי.

יום חמישי, 27 באפריל 2017

תכריכים מתחת לבגדי מלכות: וינייטת האירוניה בשער שומרון

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

הסיפור התנכ"י "ארבעה מצורעים בשער שומרון" הוא מפגן של אירוניה היסטורית במיטבה. כל שאפשר היה לה לתבונה לחזות על פי חוקי יתרון הכוח המדיד על פני הרפיון הגלוי, מתהפך. סוף דבר מתעתע בראשית דבר, הוודאי מתגלה כמפוקפק.
 ראשיתו של הסיפור הוא "וַיִּקְבֹּץ בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן"(מלכים ב',ו',כ"ד) יורם בן אחאב הוא מלך ישראל בעת ההיא.(מלך בשנים 851-842 לפני הספירה). סבו, עמרי, רכש את ההר הקרח עליו בנה עיר  "וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן." (מלכים א',ט"ז,כ"ד). אחאב ביצר אותה ורומם אותה לדרגת בירת ישראל. האסטרטגיה של בן הדד הייתה ברורה. נפילתה הבירה, משולה כקריסת האומה הישראלית כולה, שעבודה, סילוקה מן המרחב . גם יורם ידע. על כן, האסטרטגיה שלו הייתה כי עמידת המעטים מול הרבים היא הסיכוי היחיד להכות את העדיפים. המותש מתיש את מתישיו. 

יום רביעי, 26 באפריל 2017

אני חי כאילו אכלתי מפרי עץ החיים

משה שפריר, משורר


 כְּאִלּוּ 

אֲנִי חַי
כְּאִלּוּ אֵין מָחָר,
כְּאִלּוּ אֵין לְכָךְ מְחִיר.

אֲנִי חַי
וְלֹא חַיָּב דָּבָר אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם,
כְּאִלּוּ לֹא יָצָאתִי מִמִּצְרַיִם.

חקר ספר תהלים - תרומתו של פרופ' אבי הורביץ

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס
תרומתו של פרופ‘ אבי הורביץ להבנת לשון השירה המקראית בכלל ולשונו של ספר תהלים בפרט היא תוצר של עשרות שנות מחקר שהניבו תובנות שהפכו לנכסי צאן ברזל של חקר המקרא. 
מחקריו של הורביץ על ספר תהלים פורסמו במאמרים רבים ובספריו: בין לשון ללשון - לתולדות לשון המקרא בימי בית שני (מוסד ביאליק, ירושלים תשל“ב), ושקיעי חכמה בספר תהלים - עיוני לשון וסגנון (מאגנס, ירושלים תשנ"א). בין לשון ללשון עוסק בעברית המקראית המאוחרת כשלעצמה וכהקדמה לדיון בלשון בית שני בספר תהלים, ושקיעי חכמה בספר תהלים עוסק בשאלת מזמורי החכמה. הספר הראשון שולח מבט דיאכרוני על לשונו של ספר תהלים, הספר השני מתבונן בו מהזווית הסינכרונית, ושניהם כאחד מציעים מתודולוגיה, דרכי יישום ותובנות שמכניסות סדר בסוגיות שהן מן הסבוכות שבחקר המקרא.

יום שלישי, 25 באפריל 2017

אימהות

שושנה ויג, סופרת, משוררת, עיתונאית ופובליציסטית

פיסול: בהירה לראה. צילום: יואב מזור. שדרות אלורוב, ירושלים
אִם הָיָה לִי יֶלֶד בַּמִּלְחָמָה
הָיִיתִי מֵתָה 
שׁוֹכֶבֶת בִּמְקוֹמוֹ בָּאָרוֹן 
עֲטוּפָה בַּדֶּגֶל.

יום חמישי, 20 באפריל 2017

מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

לזכר האומנים שניספו בשואה
סמלים מבטאים באופן תמציתי את עולמם האמוני והרגשי של הדבקים בהם. סמלים רבי עוצמה בהוויה היהודית והישראלית הם סמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד. הזיקות המורכבות ביניהם נחקרות במפעלה האמנותי היחודי של הציירת והפסלת סבינה סעד, ולכך תוקדשנה השורות הבאות
הטלאי הצהוב היה אות קלון שנצטוו היהודים מבני שש ומעלה לשאת על בגדיהם בפקודת הנאצים לצורך זיהויים, השפלתם והדרתם המתדרדרת מזכויות האדם. גודלו היה כאגרוף, צורתו מגן-דוד: כי המגן-דוד זוהה עם היהדות כבר מימי הביניים, צבעיו צהוב עם שחור, כי הצבעים הללו מסמלים במסורת הנוצרית בגידה ומוות (שימוש בצבע הצהוב לסימון יהודים לצורך ביזויים היה קיים לפני כן בארצות האיסלאם) ובמרכזו כתובה מילת ״יהודי״ (Jude) בגופן שנראה כשאול מספרים קדומים, לאותת שלסימון היהודים שורשים עתיקי יומין. עיצוב הטלאי הצהוב לא היה אחיד ובארצות שונות בזמנים שונים הוא הופיע בגיוונים שונים. סימון היהודים בעת החדשה ביוזמת הנאצים, היה חלק מאלומת תהליכים, שהובילה בשלב מאוחר יותר לפתרון הסופי - גירוש היהודים למחנות הריכוז והשמדתם
סבינה סעד, בת לניצולי שואה, מנהלת במשך שנים דיאלוג נוקב עם סמל הטלאי הצהוב, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה. מעקב אחר יצירתה השופעת חושף נרטיב היסטורי-אישי שמתחיל באירופה של טרום-השואה ומגיע לתקומת ישראל בארצו. לקישור האומנותי-אידאולוגי שהיא יוצרת בין סמל הכוכב שבטלאי הצהוב לבין סמל המגן-דוד שבדגל ישראל תרם בוודאי גם שמו הגרמני של הטלאי הצהוב, ״כוכב היהודים״ (Judenstern). כי זאת לדעת, סעד מתבטאת לא רק דרך הכלים הקלאסיים של הדימויים החזותיים: צבעים, קומפוזיציות, טקסטורות וחומרים, אלא גם באמצעות זיקות ללשון. חלקן גלויות, ומתבטאות בשיבוץ טקסטים ביצירותיה, וחלקן סמויות, ומתבטאות בזיקות מפתיעות בין הדימויים החזותיים למילים בשפה. תהא זו האיטלקית, שהיא שפת האם שלה, או העברית, שהיא השפה שרכשה לה בארץ. בסגנון מופשט, תמציתי וחד היא מתייחסת לזוועות, באה חשבון עם אומות העולם ששתקו או שיתפו פעולה עם הנאצים, מזהירה מפני האנטישמיות המרימה ראש בימינו, ומצביעה על הטלאי הצהוב הרוחש מתחת לפני השטח בהוויה הישראלית העכשווית

ההזמנה - ששים ושמונה שנה לשחרור אושוויץ

יפה לורנצי, משוררת ©


המשוררת, יפה לורנצי, היא אלמנתו של מנשה לורנצי ז״ל, שהיה מתאומי מנגלה.  הנה דבריה:
 מנשה ואחותו התאומה ליא שוחררו באושוויץ - בירקנאו על ידי הצבא הרוסי ביום 27 בינואר 1945. הם שהו בבלוק התאומים לצורך ניסויים מידיו של דר' מנגלה הידוע לשימצה ימח שמו וזכרו. הם היו תאומים בני עשר כשהגיעו לרמפה לאחר מסע מפרך ברכבות המוות, היה זה ערב שבועות הם נולדו בחג השבועות. איתם בקרון היו סבא, סבתא, דודות ובני דודים לרוב, כולם בני משפחת אביהם. תאומים החוצה קרא מנגלה, משפחתם דחפה אותם לעברו. כי חשבו שאמם הגיעה מעיר הולדתם קלויזנבורג שבטרנסילבניה - הונגריה. והיא מחפשת אותם, איזו תמימות! את משפחתם כולה על ילדיהם וטפם שילחו ישירות לקרמטוריום. הם היו משפחות דתיות מנשה וליא לא איבדו את אמונתם בבורא עולם עד יום מותם. מנשה בן 62 בנר שישי של חנוכה 1996 ליא בת 63. 

הַהַזְמָנָה!
וְשׁוּב כְּמִדֵּי שָׁנָה עוֹשָׂה אֶת הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה
מִפּוֹלִין הַקָּרָה וְהַמּוּשְׁלֶגֶּת מְאַוֹושְׁוִיץ-בִּירְקְנָאוּ הַקָּרָה
תַּרְתֵּי מַשְׁמָע – 
לְאֶזְרָחֵיהָ הַיְּהוּדִים מִזֶּה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים.
הַהַזְמָנָה לְאֵרוּעֵי יוֹם הַשִּׁחְרוּר 27-בְּיָנוּאָר 1945 
וְהֵם מַשְׁקִיעִים מִזְּמַנָּם, מִמִּרְצָם, וּמִכַּסְפָּם 
כְּדֵי לְפַיֵּס אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם בַּאֲשֶׁר הוּא
וּמְפַרְסְמִים מִכְרָז לְעִצּוּב הַהַזְמָנָה שֶׁתְּבַטֵּא
כְּכָל הָאֶפְשָׁר אֶת הַזְּוָעָה
וְהַשָּׁנָה הִרְחִיקוּ לֶכֶת עַד אֵימָה.

יום רביעי, 19 באפריל 2017

התחרט קין בלבו?

שולה ברנע, משוררת ולשונאית


קַיִן עַל הֶבֶל

בֵּין רַגְלָיו שְׂרוּעָה גּוּפַת אָחִיו,
הַהֶבֶל  הִתְנַדֵּף  כְּמִשְׁאַלְתּוֹ,
הַדָּם נִגַּר כְּמַיִם רַבִּים,
טֶרֶם חָלְפָה קִנְאָתוֹ,
טֶרֶם פָּגָה שִׂנְאָתוֹ, אַךְ
"לוּ הָיָה שָׁב לַחַיִּים,
אוֹר  רַב הָיָה מֵפִיץ!"
הִתְחָרֵט קַיִן בְּלִבּוֹ.

יום שבת, 15 באפריל 2017

כנגד חמש בנות דברה תורה


עדי אביטל-רוזין
כְּנֶגֶד חָמֵשׁ בָּנוֹת דִּבְּרָה תּוֹרָה
אַחַת שֶׁגָּאֲלָה אֶת עַמָּהּ, אַחַת שֶׁהִצִּילָה אֶת עִירָהּ, שְׁתַּיִם שֶׁגָּבְרוּ עַל אוֹיְבָן, וְאַחַת שֶׁעָמְדָה עַל אַהֲבָתָהּ.
חֵרוּת. בִּמְקוֹם לְהִתְמַקֵּד בְּלֵיל הַסֵּדֶר בְּאַרְבָּעָה בָּנִים שֶׁתָּהוּ עַל מַשְׁמָעוּתָהּ, מַצִּיעָה כּוֹתֶבֶת הַמַּאֲמָר לְהִתְרַכֵּז בְּחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁיָּצְרוּ אוֹתָהּ.

אַחַת שֶׁגָּאֲלָה אֶת עַמָּהּ, יְהוּדִית:
כמה מביך לחשוב כי המקרא אינו מזכיר, ולו במילה אחת את מעשיה, אבל, נחמה פורתא, על מהלכיה של אישה יוצאת דופן זו ניתן ללמוד באחד מן הספרים החיצוניים, [1] וליתר דיוק בספר יהודית, [2] המותח קווים לדמותה של אישה אמיצה ונטולת פחד, הרואה לנגד עיניה את גאולת עמה בלבד. יתר על כן, על רקע הפער שבין התעלמותו המוחלטת של המקרא לבין התמקדותם המפורטת של הספרים החיצוניים,  בולטת יהודית כאחת הגיבורות היותר חשובות [3] בסיפורי הנשים.

שביעי של פסח, המעבר משעבוד לגאולה ושאלת ההנהגה בעבר ובהווה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית 

מיכאלאנג׳לו, משה  San Pietro In Vincoli Rome                

"ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא...] בהקדשו
 וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש[ר ]כמוכ[] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם"

שביעי של פסח, כידוע, הוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח, חג החירות, אשר חל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי המסורת, חלה קריעת ים סוף ואומרים בו את שירת הים (שמות טו), העל-היסטורית המתארת בחלקה הראשון את גדולת האל הגואל ומודה לו על הנס שנעשה לעם ישראל בקריעת ים סוף וביציאת מצרים, וממשיכה בסיפור העתיד לקרות בעת הכניסה לארץ ישראל עם בניית המשכן ובית המקדש. במועד זה, לפני אלפי שנים, הנהיג הנביא המשורר, הגואל והמשחרר, הזקן הענו הבא בימים, משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, שאמו הייתה דודת אביו, יוכבד בת לוי, את עם ישראל משעבוד לחירות ומבית עבדים מוכר לעולם חדש ולא נודע של בני חורין. קרוב לוודאי שלא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן שבט לוי, שיצר עולם מושגים חדש לגמרי, המצרף בכוחה של השראה אלוהית ודעת מלאכים, את הנעלם לנגלה ואת העתיד לעבר ולהווה. משה שאמר לאחיו בני לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" הפך למנהיג יחיד סגולה, בשעה שהנחיל את רעיון החירות המקודש, הקשור בשביתה שביעונית מחזורית או בקדושת הזמן, בשבועה ובברית, הקושרים בין העבר לעתיד, לבני עמו המשועבדים, בשמו של קול אלוהי בלתי נראה, שבהשראתו כתב חוק, משפט, שירה, סיפור, ברית והיסטוריה, בהם נזכרים לראשונה כמה מהרעיונות הגדולים ביותר בתולדות רוח האדם. בתום שבעה שבועות, מיום א' כ"ו בניסן, הנהיג משה את עמו אל מרגלות הר סיני. היה זה ראשיתו של הרגע שבו הפך עם ישראל מעם עבדים לעדת ה', הקשורה בברית עולם המכונה 'יחד שבטי ישראל', הבוחרת בדעת, בחירות, בחוק ובצדק, בשעה שהיא מקבלת את החוק האלוהי שהביא משה משמים.

יום חמישי, 13 באפריל 2017

מרד העבדים

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

הַרְבֶּה לִפְנֵי סְפַּרְטָקוּס
מָרְדוּ הָעֲבָדִים.
טוֹבְעִים בְּטִיט הַלְּבֵנִים
שָרִים:
שִירַת הָעֲבָדִים.

יום ראשון, 9 באפריל 2017

פסח וליל הסדר של עין חרוד

סמדר כרמי-גיברמן, מוסיקאית: נגנית פסנתר ועוגב, מורה ומרצה, מנצחת מקהלה

סמדר כרמי-גיברמן מנגנת בליל הסדר בעין-חרוד כבר למעלה מ-60 שנה!

ליל הסדר בקיבוץ עין חרוד הוא גולת הכותרת של כל החגים, עם מסורת ארוכת שנים, שהתגבשה לאיטה במשך למעלה מתשעים שנותיה בעמק.

יום שישי, 7 באפריל 2017

עדי וגדי גדי ועדי: סיפור חדש-עתיק

יצחק מאיר

אמי הטובה קנתה לי עדי,
ואבי האוהב קנה לי גדי,
העדי המופלא עודני עלי
אך הגדי האומלל נטרף, אללי.

סוללות תקווה: על משמע הפסח בימיי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

Ibscha Relief Chnumhotep II 

מתוך שאדם מסב בליל הסדר- הוא זוכר את יציאת מצרים. לא מפני שהוא זוכר הוא מספר, אלא מפני שהוא מספר הוא זוכר. מתוך שהוא מבער את החמץ ושומר על 'בל יימצא' ועל 'בל ייראה', הוא נזכר כי בחיפזון יצאנו ממצרים ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והלחם לא עיכב את הגאולה אלא הגאולה האיצה כל כך עד שלא היה סיפק להשלים את מלאכת הלחם. מצוות זכירת מצרים היא כל יום ויום, ככתוב " ....תִּזְכֹּ֗ר אֶת י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים ט"ז,ג') אבל זכירתו ביום אחד, הלכה למעשה, מצה, מרור, חרוסת וזרוע, כוסות ארבע, הלל, אחד מי יודע, ועל הכל הסיפור שכולה תשובה על תמיהת הבנים "מה נשתנה" -   מטעינים את הלב בסוללה המפעילה את הזיכרון של כל יום ויום בשנה כל  ימי חיינו. 

יום חמישי, 6 באפריל 2017

מסורת יציאת מצרים כמוצאם האלוכטוני של בני ישראל

 ד״ר יגאל בן-נון,  המכון ללימודים גבוהים, פריס Ecole Pratique des Hautes Etudes  

ציור קיר מקבר בני חסן. מזכיר את תיאור ירידת בית יעקב למצרים
Ibscha Relief Chnumhotep II. 6th Year of Sesostris II

הערה: אלוכטוני הוא ההיפך מאוטוכטוני. כלומר לדוגמא: בני ישראל הם לא אוטוכטינים כמו בסיפורי האבות והשופטים אלא אלוכטונים כמו במסורת יציאת מצרים, כלומר באו ממקום אחר, הם לא מקומיים. תופעה דומה קיימת לגבי הפלישתים, הארמים והיוונים. 

סיפור יציאת מצרים הוא הנרטיב הדומיננטי בחומש והוא מבצבץ גם בשאר ספרי המקרא. מרכיביו יכולים להאיר את עינינו לגבי המסורות הסותרות שרווחו בישראל וביהודה. נרטיב זה בולט במיוחד בספר דברים הרפורמי שמוצא מחברו משילה הישראלית. אך הוא לא נעדר מסורות שקשורות לבית-אל ולירושלים. דעותיהם של מחברי הטקסטים המקראיים לא היו אחידות והם נחלקו בתחומים רבים ובמיוחד בנושא מוצאם של הישראלים. אחדים ביקשו להאמין שמוצאם ממצרים משם גורשו כזרים, ואחרים ידעו שאבותיהם חיו מאז ומתמיד בין כנען לארם.