יום רביעי, 29 ביולי 2015

זוהו שרידי בית הכנסת של וילנה שנהרס על ידי הנאצים

בדיקת השטח בעזרת רדאר חודר קרקע. צילום: ג'ון זליגמן, באדיבות רשות העתיקות
בחודש יוני השנה (2015) נתגלו בסקר רדאר חודר קרקע שרידיו של בית הכנסת הגדול של וילנה שנבזז, נשרף ונחרב בשואה על ידי הנאצים, ושרידיו נהרסו מאוחר יותר כליל על ידי הסובייטים. 
בית הכנסת הגדול והמפואר של וילנה (וילניוס) בליטא, היה המבנה העתיק והמשמעותי ביותר של יהדות ליטא. הוא נבנה במאה ה -17 ובמשך דורות היה הלב הפועם של התנועה היהודית הליטאית. באתר מתוכננת חפירה ארכיאולוגית - תצא לדרך בשנת 2016 - שמטרתה לחשוף את השרידים לצרכי מחקר, ולאפשר את הצגת הממצאים לציבור הרחב. יהיה זה אתר זיכרון לקהילה היהודית המפוארת של וילנה, שיבטיח שהמורשת התרבותית של יהדות וילנה תיתפס כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמורשת הליטאית והיהודית כולה.
פרופ׳ רחל אליאור מוסיפה:
ש. אנ-סקי (שלמה זינוול רפפורט) 1863--1920, סופר, משורר, מחזאי, פעיל חברתי, אתנוגרף ופולקלוריסט, רשם בספר המבקרים בספריית שטראשון בווילנה: 'עמודי התווך של תרבותנו בת 4000 השנה חזקים דיים כדי לעמוד נגד התקפה של כל אינקוויזיציה, תהיה אשר תהיה. העיקר הוא נשמת העם שהיא בת אלמוות. ניצוץ בוער של נשמה זו מורגש כאן באוצר הספרים הגדול השוכן בבניין זה'. ראו: קורין זאבי-וייל, 'החיפוש אחר התמימות האבודה', בחזרה לעיירה, קטלוג תערוכה, מוזיאון ישראל, עמ' 18.

הישר והטוב והארץ הטובה: וינייטה לשבת נחמו

יצחק מאיר


יעל יערי
ללא כותרת: ספריי צבע וצבע תעשייתי על עץ לבוד
185X95 cm
לו עמדתי בתוך קהל ישראל חמוש כבר לקראת מלחמת כיבוש הארץ מאזין לדברי הפרידה של משה בטרם ישיב נשמתו לבוראו, וליבי רחב מהערצה לאיש שנפשו יוצאת לצוות דאגתו לעם אותו לא ינהיג יותר - לא הייתי יודע אל נכון אם לנבא נבואה קודרת הוא בא או אם סוף דבר לא בא אלא לנבא נבואת נחמה. רעדה  מקפיאת עצבי דעת הייתה רצה לאורך  שידרתי למשמע "הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן" (דברים ד',כ"ו). עדות של שמים ושל הארץ שאין בעולם מי שיכול להזימה, שכל מה שיכול להיות, והיה, והווה, ויהיה הם ראו ושמעו וייראו לעתיד לבוא, הנקראת לדוכן דברי הימים לומר כי העם הזה שחיכה ארבעים שנה במדבר לבוא אל ארץ חמדתו לא יאריך בה ימים, יישמד בעריו ובכפריו ובין בתרי הרריו ובתוך מעמקי גאיותיו - היא עדות משתקת. אין בה "אִם", לא "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ...-... וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד", ולא  "וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם....-... וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם" (ויקרא כ"ו,ג'-י"ז). אין בה תנאי אם תאבו וחייתם, ואם לא תאבו ומתם. אין בחירה.

קול קורא במדבר - האמנם?

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

יש ביטויים שכוונתם היום שונה מכוונתם המקורית. כזה למשל הוא הצירוף ’קול קורא במדבר’.
טיילת הרכבת, ירושלים
היום משתמשים בו כדי לומר שפנייה לנמען כלשהו לא הניבה פרי, והיא כאילו נאמרה בחלל הריק. אבל משמעותו המקורית של הכתוב היתה שונה. את ישעיה מ 3 יש לקרוא על פי פיסוק הטעמים:

יום ראשון, 26 ביולי 2015

אֲנִי אַנְטִי-גִּבּוֹר: הרהורים על גבריות, אלימות ומיניות או: מיתוס שמשון כמיתוס מסרס

משׁה שׁפריר
שמשון ודלילה, ואן דייק
מוֹדֶה אֲנִי וִּמְתְוַדֶּה:
לֹא יָכֹלְתִּי כְּמוֹ הַגִּבּוֹר שִׁמְשׁוֹן
לְהָמִית שִׁלְשׁוֹם שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן
כְּדֵי לְהַשִּׁיל מֵהֵם את חֲלִיפוֹת-הַבְּגָדִים
וּלְתִתָן כְּמַתְּנַת-זְכִיָּה לְפוֹתְרֵי הַחִידָה;
וְגַם כְּשֶׁבָּאתִי אֶתְמוֹל אֶל זוֹנָה בְּמוֹנְטְרִיאוֹל
וְלֹא יָכֹלְתִּי לָהּ,- הִיא אוֹתִי נִחֲמָה וְכָךְ לִי אָמְרָה:
"אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל, זֶה לֹא כָּזֶה נוֹרָא"
(וְלֹא אָמְרָה כַּזֹּאת לְשִׁמְשׁוֹן הַזּּוֹנָה מֵעָזָה).

...ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים (במדבר יג 23)

יום שבת, 25 ביולי 2015

פתיחת ספר דברים: גינוי ותוכחה

פרופ׳ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

בראש החומש החמישי עומדת כותרת ארוכה, וזו לשונה: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם" (א, א-ג). לפי כותרת זו, הקובעת את המקום והזמן שבו נאמר ספר דברים, או לפחות פתיחתו של הספר, מצוי עם ישראל בעבר הירדן, ערב הכניסה לארץ כנען, בראש החודש השנים-עשר (שמאוחר יותר יזכה לשם חודש אדר) של השנה הארבעים ליציאת מצרים. 
גם ספרי תורה אחרים פותחים בכותרות המתארות את המקום שבו נאמרו, כגון ספר ויקרא ("ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור") או במדבר ("וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור"), אך ספר דברים יוצא דופן באריכות הלשון שבפירוט הגיאוגרפי, וחז"ל נתנו את דעתם לכך. זאת ועוד: הפסוק "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (פסוק ב) נראה תלוש מן הפסוק שקדם לו, ואף לכך צריכים היו חכמים להציע הסבר.

יום שישי, 24 ביולי 2015

השכינה מוותרת על צום תשעה באב?

אביה הכהן, רב בישת תקוע
אמרה השכינה לאליהו הנביא: 
שנה קשה עברתי, 
איש פגע ברעהו, ורב פגע בחברו, 
נורא מכולם היה המאבק על הרבנות, 
רבנים פגעו ברבנים ורבתה שנאת חינם.
ונזכרתי בקמצא ובבר קמצא, 
ונזכרתי בימים אפלים של חורבן ואפילה,
לך אמור להם לרבני ישראל,
מוותרת אני השנה על צום תשעה באב,
ויתאספו כל ישראל
ויאכלו וישתו, וישמחו וירקדו 
וישמחו איש את רעהו ותבוא גאולה

מדרש איכה רבה

בתשעה באב נקראת בבתי הכנסת מגילת איכה. מגילה זו היא הראשונה מבין ספרי נביאים-כתובים, וכמובן גם מבין חמש המגילות (שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר) שזכתה למדרש שלם העוסק רק בה, דבר שהיה לפני כן נחלתם של חמישה חומשי התורה בלבד. המדרש, הקרוי בשם "איכה רבה", נערך סביב לשנת 500 לספירה בארץ ישראל. הוא כתוב בעברית ובארמית-גלילית, ומשובצות בו מילים לא מעטות ביוונית ובלטינית.
למדרש "איכה רבה" שני חלקים השונים זה מזה בבירור.

יום חמישי, 23 ביולי 2015

תשעה באב

בשבת שלפני תשעה באב קוראים תמיד את פרשת דברים, ומעניין לגלות כי בפרשה זו (א, יב) מופיעה בפעם הראשונה בתורה תיבת "איכה". תיבת זו, כידוע, היא לשון קינה הפותחת גם את המגילה הנקראת בתשעה באב.
מיכאלאנג׳לו, ירמיהו מקונן על החורבן, הקפלה הסיסטינית בותיקן
יום ט' באב נקשר במסורת כיום אבל וצום על חורבן שני בתי המקדש, הראשון בידי הבבלים (בשנת 586 לפני הספירה) והשני בידי הרומאים (בשנת 70 לספירה). המנהג לצום לזכר החורבן הראשון ידוע כבר מספר זכריה (הקורא לצום זה בשם "צום החמישי" [ח, יט]). אך באיזה יום בדיוק חרבו בתי המקדש?

יום רביעי, 22 ביולי 2015

״כי ירושלים היא מחנה הקדש״: עיר הקודש במסורות עתיקות בין היסטוריה לחזון

"כי ירושלים היא מחנה הקדש והיא המקום שבחר בו מכל שבטי ישראל כי ירושלים היא ראש מחנות ישראל" [1]:

 (C) כל הזכויות שמורות לפרופ' רחל אליאור, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים

סבינה סעד, כרזה ליום ירושלים 1994
'וכשבאה [הנשמה] לגן עדן יש שם עמוד אחד של ענן ונוגה המעורב זה בזה ועשן סביביו
 ועמוד נעוץ מלמטה למעלה לשער ירושלים של מטה [...] וגן עדן זה מאיר באור של מעלה [...]
 ומיכאל השר הגדול שהוא כהן לאל עליון מקריב הנשמה זו לקרבן'. [2] 

ירושלים עיר הקודש היא עיר שעוררה המיה בלב יושביה ובלב עוזבי חומותיה, ועוררה ברוחם של אלה מבניה שהוגלו ממנה, חלמו עליה והתגעגעו אליה, כתיבה רבת השראה בשירה ובפרוזה לאורך אלפי שנים, שצרפה מציאות לדמיון, הלכה לאגדה וחלום לכיסופים. ירושלים היא עיר עתיקת ימים שקיומה מתועד ברציפות במשך שלושת אלפים שנה, מימי דוד, על פי המסורת המקראית, ולמעלה מזה על פי המסורת הכוהנית, הקושרת את ירושלים בימי אבות העולם ואבות האומה, מימי חנוך, נח ומלכיצדק, אברהם ויצחק. ירושלם, היא שלם, היא ירושלים, הייתה מאז ומעולם נושא לסיפורים מקודשים ולמסורות כתובות מופלאות, שכורכות בברית נצחית ממד אלוהי ומלאכי, וממד ארצי וכוהני, מכיוונים בלתי צפויים.

יום שני, 20 ביולי 2015

תהליך הפתיחה הוירטואלי של מגילת ויקרא מעין גדי - "גווילים נשרפים, ואותיות פורחות באוויר"

video

תהליך הפתיחה הווירטואלית: הדמיית רוטציה, באדיבות סת' פרקר, אוניברסיטת קנטקי. 

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

תהליך שחזור טקסט של ספר תורה שנשרף, לבד מההשג הטכנולוגי האדיר, גם פורט על רגשות עמוקים בתודעה ההיסטורית היהודית. שריפת ספרי תורה היתה תופעה ידועה ברדיפות היהודים. והיא קדמה בהרבה לנאצים. שריפת כתבי הקודש של היהודים היתה נסיון להשמיד את רוחם ואמונתם. במסכת תענית (כו, ב) מסופר על שריפת התורה בשבעה עשר בתמוז. והשוו סיפורו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים כ, ב, ג).  בתלמוד מופיע הסיפור המזעזע על רבי חנינא בן תרדיון ששרפו אותו עם ספר תורה: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה." וכששאלוהו תלמידיו מה הוא רואה אמר "גווילים נשרפים, ואותיות פורחות באוויר".‏ דהיינו, האויב יכול לשרוף את החומר, את הגווילים שעליהם נכתבה התורה, אך לא להשמיד את הרוח ואת תוכנה האלוהי  (בבלי, מסכת ע"ז, יח). 

מגילת ויקרא מעין גדי

פוענחה המגילה הקדומה ביותר הכתובה בעברית אחרי מגילות מדבר יהודה טכנולוגיות חדישות אפשרו, לראשונה, לקרוא את תוכנה של מגילה שרופה שנמצאה לפני  45  שנה בחפירות ארכיאולוגיות בעין גדי.  מדובר בקטע מראשית ספר "ויקרא" בן כ-1500 שנה. הממצא הנדיר הוצג היום במסיבת עיתונאים בהשתתפות שרת התרבות והספורט ומנהל רשות העתיקות.
תצלום של הפתיחה הווירטואלית והצעת שחזור של שכבת הטקסט, 
סת' פרקר, אוניברסיטת קנטקי, אהוד שור, ירושלים.  

אשת לוט

אַתְּ הָפַכְתְּ לִנְצִיב מֶלַח,
לְפֶסֶל לְלֹא מָקוֹם מֻגְדָּר.
וַהֲרֵי זֶה דָּבָר דַּי מוּזָר,
כִּי כָּל דְּמוּת שֶׁל פֶּסֶל
הַמּוּצָב לְעֵינֵי הַצִּבּוּר בַּכִּכָּר
נוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹ שֶׁל גִּבּוֹר מוּכָּר.
וְאִלּוּ אַתְּ - לֹא שֵׁם וְלֹא תֹּאַר הָיוּ לָךְ
וְגַם לֹא הָיִית כְּלָל אֵשֶׁת-גְּבוּרָה,
אֶלָּא הָיִית אֵשֶׁת-אִישׁ וְאֵם שֶׁוִּתְּרָה
(אוּלַי אֲפִלּוּ גַּם בְּקַלּוּת יְתֵרָה),
עַל שְׁתֵּיּ בְּנוֹתֶיהָ, שֶהֻצְּעוּ לְאִנּוּס-רַבָּתִי,
שֶׁיָּבִיא, בְּוַדַּאי, לְמָוֶת נוֹרָא וְאָיֹם
מִידֵי הֶהָמוֹן, קְהַל אַנְשֵׁי הַזָּדוֹן,
שֶׁצָּרוּ אָז עַל בֵּיתְכֶם שֶׁבִּסְדוֹם.

יום ראשון, 19 ביולי 2015

"שיחתן של עבדי אבות": אופייה ויופייה (עיונים בבראשית כד)

מנחם בן-ישר, גימלאי של המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ושל מכללת אשקלון, ופרופ' משה צפור, אוניברסיטת בר-אילן

קרלו מרטה, אליעזר ורבקה ליד הבאר
במקומות שונים במקרא מופיע סיפור מסוים פעמיים (או אף יותר): פעם בפי הכתוב (הפועל בתפקיד של המספר), ופעם נוספת (או יותר) כדיווח מפיה של אחת הדמויות הקשורות לסיפור. בדרך כלל הדברים אינם מופיעים בפעם השנייה בצורה זהה. כאלה הם למשל הציטוט בפי הנחש של האיסור על אכילה מפרי הגן (בראשית ג, א – לעומת ב, טז–יז); הדיווח של פרעה על חלומותיו (בראשית מא, יז–כד – לעומת מ, א–ז); הסיפור בפי אשת מנוח על התגלות איש הא-להים אליה (שופטים יג, ז–ח; וכן יג–יד – לעומת יג, א–ד); התיאור של האונס האכזרי של הפילגש בגבעה ומותה, לעומת הסיפור בפי בעלה (שופטים כ, ד–ו – לעומת יט, כב–ל); הדיווחים על ההתמרדות של אדוניה (פעמים אחדות: בפי נתן, מלכים א א, יא–יג; בפי בת שבע, פסוקים יז–יט; ושוב בפי נתן כשהוא מספר למלך, פסוקים כד–כו – לעומת א, ב–ט). לעתים המרחק בין התיאורים גדול ביותר, כגון התיאור בפי משה על מה שאירע בעת מתן עשרת הדיברות (דברים ה, יט–כח – לעומת שמות יט, טו – כ, יח); מעשה המרגלים (דברים א, כב–מו – לעומת במדבר יג–יד). דברים כאלה מזמינים פרשנים, בעלי הגדה או חוקרים לנסות לעמוד על ההבדלים שבין הסיפור המופיע בפי המספר ובין מהלך הדברים כפי שמתאר העבד.[1]

יום שבת, 18 ביולי 2015

רבקה - מבט אישי נועז

עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין  
        
  "עיקר עונשו של השקרן איננו שאין אחרים מסוגלים להאמין לו, אלא שאין הוא מסוגל להאמין לאחרים".
                 ג'ורג' ברנרד שו

Bartolomé Esteban Perez Murillo
רבקה נזכרת לראשונה במקרא במרכז הרשימה הגנאלוגית שלאחר סיפור העקידה (בר‘ כב 24-20), בין בני מלכה לבני ראומה. לכאורה זוהי רשימה יבשה של שמות, אולם כפי שכבר גילה רש"י בפרושו לכב 23: "כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה". לאחר סיפור העקידה, שהוא סיפור על מוות, אברהם מקבל "פקס" ממקום הולדתו על הולדת צאצאים במשפחתו. יש אור בקצה המנהרה וההבטחה האלוהית לגבי זרעו מתחילה להתגשם. הרי נשואי יצחק עם רבקה והולדת ילדים חדשים מסמלת חיים חדשים. הבטחת מלאך ה' לאברהם: "ירש זרעך את שער אויביו" (פס‘ 17) מהדהדת בברכה שרבקה מקבלת ממשפחתה: "ירש זרעך את שער שונאיו" (כד 60).

יום חמישי, 16 ביולי 2015

האצילות מחייבת: וינייטה לפרשת מטות

יצחק מאיר
עוצמה
המפגש של האדם בר הדעת  עם רגע הלידה ורגע הפטירה הטמיע לתוכו תובנה כי הנשימה  מוכיחה את הנשמה, כי החומר מתעורר בה לחיים ועם צאתה הם נכנעים עולמית למוות האורב להם בכל שעה. הבכייה הראשונה בה פורץ הילוד לתוך העולם, משולה כשאיפה דרמטית, בנשימה, של הנשמה הממתינה מחוץ לגוף שהיה קשור בחוט הטבור לרחמה של האם שנשמה את נשימות בר בטנה. זה הבכי של גורל החיים. של גורל העצמאות. של גורל הקיום בין הטוב לבין הרע, בין הצדק לאי הצדק, בין החרדה לבין האמונה, בין הכמיהה לנצח הנותנת טעם לחיים לבין ההודאה בוודאות כי הזמן אוזל תמיד, ללא הפוגה, המעמתת את האדם עם התכלית או חוסר התכלית של היותו.

שישה מתוך שישה מליון

ד"ר צביה רחימי - שפרן, מחנכת וחוקרת חינוך

דניאל מנדלסון, האבודים: שישה מתוך שישה מליון, מאנגלית: אביעד שטיר, הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב 2008
הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד
בעשור האחרון הופיעו ספרים רבים העוסקים בחקר שרשים אישיים, חקר גניאולוגי בפרט וחקר גנאולוגי יהודי בפרט. לא מעט ניצולי שואה, או נכון יותר דור שני או שלישי לשואה בישראל ועוד יותר בארצות הברית ובאירופה המערבית, מחפשים את שורשיהם בצמא. באמצעות מסמכים, חקר מצבות, חיפוש בילקוטי קהילות, תמונות והמרשתת - בלשות הסטורית ממש -  נוצרו לא רק מפגשים מרגשים וגילוי קרובים מפזורות שונות אלא גם ספרים מרגשים רבים. הספר אבודים הוא אחד כזה. ספר שהיה לרב-מכר בינלאומי ותורגם לשפות רבות. 

יום רביעי, 15 ביולי 2015

נח ואברהם

יוסף עוזר
Noah's Ark, oil on canvas painting by Edward Hicks, 1846
עָשִׂיתִי אֶת הַצֹּהַר קָטָן- אַמָּה אָרְכּוֹ.
אַמָּה. הַקֹּטֶן הַרְבֵּה קוֹבֵעַ.
אֲבָל הַתֵּבָה, אַלְפֵי עֵצִים – 
עָשִׂיתִי 150 עַל 300!

לָמָּה לְהִתְאַמֵּץ? רַק עֵץ אֶחָד.
וְהַצֵּל נוֹפֵל מִבְּלִי לִטְרֹחַ.

יום שלישי, 14 ביולי 2015

"ארץ כנען לגבולותיה"

ד"ר נילי ואזנה, האוניברסיטה העברית
 הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ
הבטחת הארץ היא נושא מרכזי בסיפורי ספר בראשית, הציר שעליו סובב הקשר בין האל מזה ובין האבות מזה. כבר בהתגלות הראשונה לאברהם, אבי האומה, מתברר מעמדה המיוחד של הארץ עבורו ועבור זרעו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך … לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, א-ז). ה' חוזר ומבטיח את הארץ עשר פעמים בספר בראשית. בחלק מלשונות ההבטחה מהדהדים מינוחים משפטיים המבטיחים את הענקת הקרקע ומאשרים את תקפותה החוקית של ההבטחה על ידי פעולה סמלית של ראיית הארץ (שם, יג, יד-טו), הליכה לאורכה ולרוחבה (שם יג, יז [והשוו גם דברי התרגום הארמי המיוחס ליונתן לפסוק זה, שעל פיו צריך אברהם לקנות חזקה בארץ על ידי הליכה בה]), או שכיבה עליה (בר' כח, יג), אולם בכל אלה אין כדי להבהיר לאבות או לקורא מה הוא בדיוק היקף הארץ המובטחת.

יום שני, 13 ביולי 2015

שילוב מחקר המקרא בהוראת התנ"ך. הדגמה מתיאור מסע סנחריב ליהודה

תמיר סגל, האוניברסיטה העברית

מבוא
חקר המקרא[1] עבר טלטלות רבות במאות השנים האחרונות ובהן גדל
תמיר סגל
והתפתח. כך גם הוראת התנ"ך עברה טלטלות, למן ימיה הראשונים של הציונות, אז תפס המקרא מעמד חשוב ביותר בקרב המחנכים העבריים ובקרב החברה הציונית בכללה ועד ימינו, ימים בהם נעשה ניסיון מצד מחנכים ואנשי רוח לשמר את לימוד התנ"ך וליצור 'פעפוע אקטיבי' של התנ"ך לחייהם של הנערים המתבגרים. 
הכיצד יש לעשות כן? הכיצד נוכל לגרום לבני הנוער ללמוד את התנ"ך ולהוקירו? האם בשיטות של לימוד אסוציאטיבי שנועד לקרב את המקרא לחייהם של התלמידים על ידי תשלום מחיר כבד של ויתור על הבנה מדויקת של הטקסט? נדמה לי כי יש לבחון דווקא כיצד מחקר המקרא יכול להשתלב ולחבב את התנ"ך על התלמידים.

יום ראשון, 12 ביולי 2015

עקודים

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות
איקרוס דָאָה בְּעִקְבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ  
דּוֹנַג נָמֵסטָבַע.
אֲנָשִׁים בְּעִקְבוֹת אַהֲבָתָם.
חֶלְקָם מְבַתֵּר
מְוַותֵּר,
נוֹתָר.

גיחזי של חז"ל

בין הדמויות המקראיות אשר לקו בצרעת ניתן למצוא גם את גיחזי, נערו של הנביא אלישע.
מי הירדן
דמות שולית זו מופיעה בשלושה סיפורים בתוך מחזור סיפורי אלישע, וביניהם סיפור ריפויו של נעמן (מלכים-ב, ה, א-כז).  בחלק הראשון של סיפור זה מרפא אלישע את נעמן, שר הצבא הארמי, מצרעתו על ידי טבילה בירדן. בחלק השני מסופר כיצד מבקש גיחזי להשיג בערמה את השכר על ריפוי זה בראותו כי אדונו, אלישע, מסרב לקבל שכר על הנס שחולל. גיחזי עוקף את סמכותו של אלישע ומנסה להוציא מידי נעמן במרמה את שכר הריפוי. לאחר מעשה מנסה גיחזי להתחמק ומשקר לאדוניו, "לא הלך עבדך אנה ואנה" (פסוק כה), אך אלישע חושף את פשעיו ומעניש אותו: "... וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצורע כשלג" (פסוק כז).