יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

מה היה "עץ הדעת"?


ויליאם בלייק, הפיתוי
התורה מספרת כי לאחר שנברא אדם הראשון הניח אותו האלהים בגן העדן, אשר היה משופע בכל עץ וצמח, ואף התיר לו לאכול מכול אשר ירצה, ועם זאת נאמר לו כי "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל...כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז). כידוע לכל לא עמדו אדם וחוה באיסור זה ולאחר שאכלו מפרי העץ, לא מעט בעטיו של הנחש שהסית את חוה לעשות כך, נענשו בעונשים חמורים ואף גורשו לעולם משלוות גן העדן. יגיעתו של הגבר לשם פרנסתו וייסורי הלידה של האישה באו, לפי סיפורי התורה, כעונש של אכילת פרי "עץ הדעת טוב ורע".


בראשית

רות נצר

אֲנִי זוֹכֶרֶת
הוצאת כרמל
אֵיךְ רִחַפְתָּ 
מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם 

אֵיךְ שׁוּב
פִּצַּלְתָּ 
אוֹתִי
לִשְׁנַיִם

חֶלְקִי הוּעַף לְמַעְלָה
חֶלְקִי הָאַחֵר נִכְבַּשׁ לַתְּהוֹם

יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

כתובת הנצחה להדריאנוס קיסר נחשפה בירושלים

כתובת הנצחה נדירה בת 2000 שהוקדשה לקיסר הדריאנוס נחשפה בירושלים
לדברי ד"ר רינה אבנר, מנהלת החפירה מטעם רשות העתיקות, "מדובר בממצא נדיר בעל חשיבות היסטורית עצומה”.
עובד רשות העתיקות במהלך עבודות שימור באבן.
צילום: יולי שוורץ, באדיבות רשות העתיקות

הַעֵמֶק

רחל מדר (איינהורן)

 ׳אם גן עדן בארץ ישראל הוא - בקעת בית שאן פתחו׳ (ערובין יט א)

מַעְיָן,
להבות אש
מֵי יוֹרָה רוֹתַחַת,
מַהְבִּיל בַּעֵמֶק.

סִירִים דּוֹלְקִים תַּחַת
קְדֵרַת עֲנָק מבַעבַּעַת.

אֵד עוֹלֶה מֵאֶרֶץ.
מִפַּחַד הַחֶרֶב הַמִתְהַפֶּכֶת,

מַיִם יוֹצְאִים וְחוֹזְרִים
לְפֶתַח  גַן הַעֶדֶן.

יום שני, 20 באוקטובר 2014

שירת בראשית מתוך הדלי

בלפור חקק


שירת בראשית מתוך הדלי
ממלכת האור
א.
כְּשֶׁבָּא אָדָם אֶל חַוָּה אִשְׁתּוֹ
הָיָה עוֹד בְּעָנָן חָשׁוּךְ.
הִיא הָיְתָה לוֹ מַמְלֶכֶת הָאוֹר
בְּאֹפֶק הַשָּׁמַיִם הַנָּמוּךְ.

בְּמַשַּׁב יָד קְלִילָה
פִּזְּרָה מִמֶּנּוּ עֶשֶׁן עַרְפִלִּים
וּבְמַשַּׁב שְׂפָתֶיהָ
הֵפִיחָה בּוֹ רוּחַ נְפִילִים.

בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה - דברי מבוא

הוצאת מאגנס
'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י ע"ב) 
לאה מזור (עורכת), בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"א, עמודים 16-9

משחר התרבות האנושית פיעם בבני האדם דחף עמוק מאין כמוהו להכיר ולהבין את ’הכל‘ - מהעצמים ובעלי-החיים שעלי אדמות ועד גרמי השמים המצויים במרחביו האדירים של היקום. את הדחף הזה כינה אפלטון ביוונית θαυμάζειν. ב-θαυμάζειν כוונתו להשתאות ולפליאה מהן מתחילה כל הכרה וכל ידיעה אנושית. וכך נאמר בדיאלוג תאיטיטוס (155d בתרגומו של י“ג ליבס): ’ואמנם רגש זה, התמיהה (θαυμάζειν), מסמן מאין כמוהו את הפילוסוף, ורק מכאן נובעת הפילוסופיה‘. (ביוון העתיקה כללה הפילוסופיה את המדע).

יום ראשון, 19 באוקטובר 2014

יעקב

יוסף עוזר

יַעֲקֹב שָׁב אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מֻבְטָח בָּהּ
כְּבָר חָצָה פַּעַם אֶת הַנָּהָר הַזֶּה
וְכָעֵת מֵבִין:
בְּשֵׁם אַחֵר אוּלַי אֶחֱצֶה פַּעֲמַיִם.
עוֹד מְעַט יִתְחַלֵּף שְׁמוֹ - יִשְׂרָאֵל.
וּבְתוֹךְ שְׁמוֹ יִסְתַּתֵּר שִׁיר.
טֶרֶם בָּא הָאוֹר, רַק עֲלוֹת הַשַּׁחַר.
הוּא מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מֻשְׁלָם
טוֹרֵחַ עַל "פַּכִּים קְטַנִּים"
אֲבָל מְאַבֵּד אֶת כָּל  שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל:
"עַל יְרֵכוֹ צוֹלֵעַ"
זוֹהִי הִיסְטוֹרְיָה עַל רֶגֶל אַחַת.

'בריאת האדם' של מיכאלאנג'לו

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מיכאלאנג'לו, בריאת האדם
 האמן מיכאלאנג'לו (1475-1564).
’בריאת האדם‘ היא חלק מהפרסקו של מיכאלאנג'לו (1564-1475), ’הבריאה‘, המצוייר על תקרת הקפלה הסיסטינית שבוותיקן. מיכאלאנג'לו התחיל לצייר את התקרה בשנת 1508 וסיים את מלאכתו כעבור ארבע וחצי שנים. ’בריאת האדם‘ צוייר בסביבות שנת 1511, והוא הלוח הרביעי מתוך סדרת הלוחות המתארים פרקים מספר בראשית. מיכאלאנג‘לו צייר את אלהים בדמות אדם, עם גוף ופנים. הוא מעוצב כמלך וכאב. האדם מצוייר כעלם צעיר וחסון שעירומו מבליט את שריריו ויפה תוארו. אלהים  מלא הוד מלכות. הוא מעוצב כ’עתיק הימים‘ שבשערו זרקה שיבה (דניאל ז 9), מזוקן, שרירי, גופו מכוסה בכותונת דקה. הוא בא לכיוון האדם בסערה, מלא עוצמה וסמכותיות שאין עליה עוררין. כותנתו מתבדרת ברוח. הוא מרחף בין ענני שמיא מוקף במלאכיו הצעירים למראה. ידו הימנית מושטת לכיוון האדם כדי להעניק לו את נשמת החיים שתעשה אותו לנפש חיה. האל הוא הנותן והאדם המקבל. כל המתח של מתן החיים טמון בכמעט נגיעה בין אצבעו ההחלטית והתקיפה של הבורא לבין אצבעו הרופסת של האדם (המנוגדת לגופו השרירי). ’ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה‘ (בראשית ב 7). הכמעט מפגש בין הידים מצביע מצד אחד על הדמיון בין האדם לאל, על זה שהאדם נברא בצלם אלהים, וגם על השוני ביניהם.

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

ככל שעשית עימדי: בעקבות סיפור בספר זיכרונותיה של גליקל פון המלן (1646-1724)

יצחק מאיר, סופר, משורר והוגה דעות

אספר לכם גוזליי יקיריי סיפור שסיפרה גליקל המלן לכל גוזלי העולם בשעתה. מי הייתה האישה?
היו היתה ציפור
לא היה כמותה, חכמה, למדנית, עסקנית שחייתה
 בימים טרופים בערי אשכנז הצפונית בה משלו בערות, ושנאה, ועמוד התליה ביהודים, בעוון דביקותם בדתם, וגזרו עליהם המרה בכפיה, והם נחלקו - בין מי שהציל נשמתו בכופר נושך ובעורמה - לבין מי שמת על קידוש השם והותיר אחריו רק את הדממה.... והיא, באותם ימים נוראים במאה השבע עשרה, למניין שמונים אומות העולם, אישה, שנים מרובות אלמנה, שיילדה ארבעה-עשר ילדים לבעלה, רב חיים מהמלן, (אלוהים נענה לרוב תפילותיה, קיים מתוכם שנים עשר לחיים ארוכים) וחינכה אותם לבדה לתורה ומצוות, נשאה בעול פרנסה בחוכמה ושרתה עם האלוהים ואדם באומץ  לבב נדיר בכבוד.
בשחר ימיה, למדה בחדר חומש ורש"י וקרוא וכתוב 'עברי טייץ' באותיות עבריות נפלאות, ובחדרי לבבה  הצעיר המו זה לזה פסוקי נביאים ונביאות. ומאז לא חדלה לדלות מבאר התלמוד אגדות ומשלי חכמים, ואם לא היה לה הפנאי מפני סחרה להגות בתורה בימים -הגתה בה לאור הנר בלילות עד ליום בו כבה גם נרה.
 גליקל, פון המלן לא מתה, כי גליקל פון המלין חיה עד היום בספרה אותו כתבה בכתב ידה למען יקראו בו בניה תמיד
 וילכו לאורה ולאור התורה של ה' אלוהים המחייה וממית.

בָּלָדָה עַל פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה

פרופ׳ יוסי גמזו

עַכְשָיו, שֶרַעֲמֵי מַטְּחֵי הַיֶּרִי כְּבָר נָדַמּוּ,
ציור: יורם לילך
עַכְשָיו, שֶהַנִּסְפִּים מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל כֻּסּוּ
בַּעֲפָרָהּ סְפוּג הַדְּמָעוֹת (שֶכְּבָר הָיָה סְפוּג-דָּם הוּא
עוֹד קֹדֶם) שֶל אַרְצָם שֶשְּׂדוֹת-הַקֶּטֶל לֹא הִסּוּ
בְּהֹלֶם נִפְצֵיהֶם אֶת שְתִיקָתָהּ הַמִּזְדַּעֶקֶת
בְּווֹלְיוּם עַז יוֹתֵר מִשַּאֲגוֹת הַדִּינָמִיט
וּסְאוֹן הַתּוֹתָחִים, כִּי אֵין חָזָק יוֹתֵר מִשֶּקֶט
אַכְזָר זֶה שֶל בָּתֵּי-עָלְמִין שֶגְּזַר-דִּינוֹ מֵמִית
כָּל אִלּוּ, כָּל אוּלַי, כָּל אַשְלָיָה תְמִימָה לִכְמֹהַ
לִבְדַל סִכּוּי שֶל הַמְתָקַת הַדִּין בַּחֲרוֹנָהּ
שֶל פַּסְקָנוּת הַקֵּץ – עַכְשָיו אֶפְשָר סוֹפְסוֹף לִשְמֹעַ
אֶת צְלִיל אֶנְקוֹת פְּצוּעֵי הַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה.

יום חמישי, 16 באוקטובר 2014

מעמד האדם בעולם על פי בראשית א

אידאל השיוויון בין בני האדם על פי בראשית א

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ד"ר לאה מזור
התנ“ך נפתח בתיאור בריאת העולם בשבעה ימים שמסביר את טיבו, תבניתו ותכליתו של העולם. בעולם שורר סדר היררכי והאדם נמצא בפיסגתו. הוא היחיד שעליו שנאמר שהוא נברא בצלם אלהים: ’ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם‘ (בראשית א 27); הוא היחיד שאלהים לא רק מברך אותו אלא גם מדבר אליו ישירות: ’ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלוהים‘ (פס‘ 28);הוא היחיד מכל יצורי היבשה  שנתברך בברכת הפריון ומילוי הארץ, ברכה שלא ניתנה לחיות היבשה; וגם תזונה עדיפה ניתנה לו. הצמחיה נבראה כשהיא ממויינת לעשב מזה ולעץ מזה. תזונת האדם נועדה להיות משניהם גם יחד: מן העשב הפשוט ומפרי העץ שהוא משובח יותר. לבעלי החיים, לעומת זאת, ניתן רק ’ירק ירק עשב לאוכלה‘. 
בריאת האדם בצלם אלהים העניקה לו את הזכות והיכולת לכבוש את הארץ ולשלוט על כל היצורים החיים בה: במים, באוויר ועל פני היבשה. ’פרו ורבו‘, אמר אלוהים לאנשים שברא, 'ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ‘ (פס‘ 28). ודומה לכך הנאמר על מעמדו המלכותי של האדם בעולם במזמור ח בתהלים: ’מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו: צנה ואלפים כולם וגם בהמות שדי. ציפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים...‘ (פס‘ 9-5). המילים והצירופים 'וכבשוה, ורדו... כבוד והדר תעטרהו. תמשילהו, כל שתה תחת רגליו' שייכים במובהק לאוצר המילים המלכותי. 

יום שלישי, 14 באוקטובר 2014

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

פרופ׳ יוסי גמזו

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת
ספר תורה
בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה
וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד
שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ
הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש
כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ
מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

         לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת
         אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק
        בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר
        שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

יום שני, 13 באוקטובר 2014

"כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ" קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית במטאפורת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם , הושע א'-ג'

עדי אביטל-רוזין, מורה, חוקרת ספרות נשים ומְחַבֶּרֶת הספר "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" 

כלי שרת?
גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, שֶׁנִּלְקְחָה בִּידֵי אִשָּׁהּ בְּמַטָּרָה לִשְׁלֹט בְּמִינִיּוּתָהּ וּלְחַנֵּךְ אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ וְהָפְכָה קָרְבַּן לְמֶטָפוֹרָה פּוֹגְעָנִית תַּחַת סֵדֶר עוֹלָם גַּבְרִי.
מה יש בדמותה של גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, אשר מוצגת בפנינו בידי המספר המקראי באופן התמים והפשוט ביותר לכאורה, ב- שלושים ושמונה פסוקים, כמי שנבחרה בידי הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי, נביא בישראל באמצע ימי בית ראשון, להיות לו לאישה? והנה כי, בראייה ראשונה, כחיזוק לאופן הנאיבי וחסר-התחכום המבקש להציגה, היא מופיעה כמי שלאחר נישואיה העמידה להוֹשֵׁעַ  שלושה צאצאים, בן בכור, יִזְרְעֶאל , בת בשם לֹא רֻחָמָה ובן נוסף תחת השם לֹא עַמִּי. הכי טריוויאלי שאפשר.
אלא שבקריאה מגדרית, בצלילה אל תוך רבדים פנימיים ועמוקים יותר,  ניכר כי גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם, היא לא אחרת מאשר האישה המוצגת כ-"אֵשֶׁת זְנוּנִים[1]", אשר נלקחה במכוון בידי גבר, ותחת הציווי האלוקי הפכה לכלי שרת בידיו ונעשה בה שימוש כדוגמא חיה לצורך נבואת התוכחה שלו, כשהמטרה היא לדמות את יחסיו עמה ליחס המתקיים בין עם ישראל עם אלוהיו. 

קטורת גֹמֶר בת דבליִם

בלפור חקק

קטורת גֹמֶר בת דבליִם
"וילך ויקח את גֹמר בת דבלים" (הושע א, ג)

נִיחוֹחַ נֵרוֹת בֵּין עַרְבַּיִם
וּקְטֹרֶת תָּמִיד גּוֹעֶשֶׁת.
גֹּמֶר בַּת דִּבְלַיִם
בָּאָה אֶל הַנָּבִיא בָּעֲלָטָה
שֶׁיִהְיֶה לָהּ לכֹהֵן אַהֲבָתָהּ
רְחוּצָה מְבֻשֶּׂמֶת מִן הַמַּיִם
הִיא בָּאָה נִיחוֹחַ אִשָּׁה רוֹחֶשֶׁת.

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

אהבת נעמי-רות מודל לאהבה לסבית ולהורות אחרת?

עדי אביטל-רוזין, ׳כי אל אשר תלכי אלך׳: הצעה לקריאה מחודשת ביחסי רות ונעמי, עריכה: רחל ניניו, הוצאת אופיר ביכורים, יהוד תשע״ב 2012 

ספרה של עדי אביטל-רוזין
׳כי אל אשר תלכי אלך׳ הוא ספר הביכורים של עדי אביטל-רוזין,
מורה ומשוררת, בעלת תואר שני במסלול המחקרי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בפתח ספרה היא שואלת: מי היא רות המואביה, אישה נוכרייה וגיורת, שהוקדשה לה מגילה שלמה בתרבות היהודית? מה יש במעשיה של רות, אשר מצדיק את טביעת חותמה על התרבות היהודית ואת החשבתה לאחת מאמות האומה, מעבר להיותה אמו של עובד, סבו של דוד המלך? מחקרה, היא טוענת, אינו ׳עוד ניתוח הטקסט דרך פריזמה שמרנית הנוחה למתווי תכנית הלימודים בתנ״ך, אלא קריאה חתרנית׳ חדשנית במגילה (עמ׳ 14), שרואה ביחסי רות ונעמי מודל לאהבת נשים לסבית. ׳הורגלנו לחשוב שהקשר האמיתי בין רות לנעמי היה קשר שבין כלה לחמותה. רקמנו במוחנו דמיונות בדבר מראה החיצוני של נעמי כאישה זקנה, באה בימים וחרושת קמטים, בעוד את רות העדפנו לדמיין כאישה צעירה, צחה ונעימת סבר. ליחסי השתיים הוענקה אינטרפרציה אחת: נעמי פורשת את כנפיה על רות, חומלת עליה ונוהגת בה כבבתה. רות, לעומתה, נתפסת כאישה זרה, שאיבדה את דרכה בחזרה אל תרבותה ומבקשת חסות. מסתבר כי הדבר הקל והפשוט ביותר הוא לתת לטקסט המקראי אינטרפרטציה המתאימה לאורח החיים המקובל על בעלי הכוח והשליטה המוסדית… לא כן היא דעתי׳ (עמ׳ 16).

יום שבת, 11 באוקטובר 2014

יהודה עמיחי וקהלת - רגע של שיר


עיצוב: רובי הרטמן (2001)
בחג הסוכות נהוג לקרוא את ספר קהלת. 

אחד משיאי הספר הוא ’שיר העיתים‘ (ג 1-8): 
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.
עת ללדת ועת למות / עת לטעת ועת לעקור נטוע. / עת להרוג ועת לרפוא / עת לפרוץ ועת לבנות. /
עת לבכות ועת לשחוק / עת ספוד ועת רקוד. / עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. / עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. / עת לבקש ועת לאבד. / עת לשמור ועת להשליך. / עת לקרוע ועת לתפור. / עת לחשות ועת לדבר. / עת לאהב ועת לשנא. / עת מלחמה ועת שלום. 

בשירו המופלא ’אדם בחייו‘ (שעת החסד, הוצאת שוקן, תשמ"ג) מתמודד יהודה עמיחי עם האתגר הגדול שמציב קהלת, ומתחיל אותו בפרץ פולמוסי: 

קהלת

בשבת של חול המועד סוכות נהוג לקרוא את מגילת קהלת בבית הכנסת.
מדוע? מהם המסרים של קהלת?
הנה כמה רשומות עם מידע ומחשבות על כך.
יהודה עמיחי וקהלת - רגע של שיר
פרופ' משה ציפור, מדוע קוראים את קהלת בסוכות?
חמוטל סדן, מסורות הבריאה (בראשית א-ג) בהגותו של קהלת
איתי אשכנזי, שנים שאין בהן חפץ: בעקבות קהלת יב


יום שישי, 10 באוקטובר 2014

קהלת וסוכות - הרהורים חופשיים

יהושע גתי

סוכות חג מיוחד הוא. מחגי העלייה לרגל, וסוכות הוא החג היחידי שנאמר בו: "ושמחת בחגך" (דברים טז  14). חובה לשמוח. השמחה היא שמחתו של החקלאי, האיכר. נסתיימה העונה החקלאית. האסמים מלאים. התבואה נאספה, תקופה של רגיעה.
אבל השמחה מוגבלת דרך הזיכרון הקולקטיבי התנ"כי של יציאת מצרים, וכשזוכרים, אז מכניסים דברים לפרופורציה, ופרופורציה היא המידה הראויה. ולכן, הסוכה, המשכן הזמני, ממלאת תפקיד חינוכי משמעותי. חרף השפע האדם איננו גר במשך ימי החג בביתו אלא בסוכה הארעית. אנחנו זוכרים מי אנו ומאיפה באנו ומי הביאנו. משמעות רוחנית נעלה. אנו נקראים לצניעות.

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ

‏דברים כח6 בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ

סְכָךְ לְסֻכּוֹת (סיפור אמיתי)

פרופ' יוסי גמזו
                         
ערב סוּכּות תרצ"ט אירע התמוּה מכּל תמוּה. כּל שאיננוּ מוּבן, מטִבעם של דברים הוּא סיבּה לאימה. אבל כּאן נצטרפוּ שתי אֵימוֹת, האחת ידוּעה, השניה מסוּתרת.
גם זו סוכה. מדובללת

 זו, הנִסתרת –  זהוּת הרוצחים, וההיא, הגלוּיה –  הדם. בּכפר-חסידים, בּזכרון-יעקב, בּגבת, בּיקנעם, בּבת-שלמה, בּגבעת-עדה, היוּ יהוּדים נועצים בּעוד-יום כּלונסאות בּאדמת חֲצֵרָם. עד שהיוּ עמוּדי הסוּכּה מִתאחים כִּביכול למין שֶלֶד, חוברים כַּכּתוּב בּחזון יחזקאל כּמין עצם קָרֵב אל עצמו, ועד שעמדה כּל סוּכּה על תִּלָּהּ כּעֵדוּת לכוחה של מסורת, היוּ מְקִימֶיהָ פּטוּרים מִלָחוּש בּאסון התלוּי על ראשם. אך רק נִמתחוּ יריעות או שׂמיכות כִּכתלים בּין פִּרקי אותו שֶלֶד ואך הוּעלוּ שם כּפּות התמרים והֵחֵל סיכּוּכוֹ של הגג –  היה איזה פּתיל נעלם מאווש כּנחש הזוחל לו בָּעשׂב. עד שהבינוּ בּוֹנֵי הסוּכּות מה קורה, נתרחש הפּיצוּץ. כּל זה, על אף יסוּרי הנִספּים, הבּשֹר הרטוּש וההֶלֶם, אפשר שלא היה יוצא מִכּלל מיקרה בּודד, לוּלא שוּכפּל אותו תרחיש בּכל פּינות הארץ ויד מכַוֶנֶת וּמֶסֶר בּרוּר נִזדקרוּ כּמרצע מִשּׂק. תֹאמר: מוקש ישן מן התקוּפה העותומאנית ניעור לחיים תחת קרוּם-העפר וגבה את חייו של דוֹרכוֹ. אך איך לבאר צירוּפם של מִקרים בּו חוזר על עצמו דפוּס קבוּע: שכּל זה קורה בּסוּכּות ותמיד עִם פּריסת ענפיו של הסכך? סוּכּה (כַּכּתוּב בּמסכת סוּכּה) שהִנָהּ בּחזקת מדוּבללת –  צִלָּהּ מרוּבֶּה מִפּלישת חַמָּתָהּ והריהי כְּשֵרָה על פּי דין. אך מה שוודאי שאיננוּ כּשר ואיננוּ כּדין הוּא הקשר: שבּין פּיגוּעי מיקריוּת לא מיקרית זו וּבין אוּכלוּסְיָה יהוּדית. זה, ואזלת בּלשיו של אותו C.I.D, הבּולשת הבּריטית, לחשֹוף כּדבריו של פּוֹלוֹנְיוּס בּ"הַמְלֶט" את עצם העוּבדה שיש שיטה בַּשיגעון, הֵעיד כּי הכּתובת היתה רשוּמה על הקיר בּערְבית מדוּבּרת, אבל האנגלים הִצטיינוּ מעולם בּדִיסְלֶקסִיָּה פּרוֹ-מוּסלמית.