יום שבת, 27 בספטמבר 2014

השמחה להגיע, הכמיהה לצאת: וינייטה לימים נוראים התשע"ה

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

בדרכים הארוכות עושה האדם תחנות. הוא רוצה את השמחה של לבוא ולהגיע.
ציור: יורם לילך
הוא חושק במתח לצאת מחדש. נפשו מבקשת להתבונן במה שהיה. היא כמהה להתנסות במה שיהיה. על כן הוא עושה ראשי שנים.
הזמן לא עומד. הוא יצא לדרך במפץ "ויהי אור" ואין לו מנוחות של שניות או דקות, או ימים או ירחים, או שנים או יובלות. הוא לא לן לעולם ואינו מכיר בקטעים הקטנים או הגדולים שעושה בו אדם שיודע לקצוב זמנים כי רק הוא מכל הבריות בחלד יודע שזמנו שלו קצוב. אין יצור חי בעולם זולתו היודע לומר את המילה 'היום', או 'אתמול', או 'מחר'. בכל לשון. בכל פינה מפינות הפלנטה. אין מציאות אנושית בלא תחנות. הן לא שוות. אבל הן תחנות. מלינים בהן את הזמן. לא כל השנים שעשו בני האדם דומות. יש קצרות יותר. יש ארוכות מאחיותיהן. יש עוצרות על פי השמש. יש נבנות על פי הלבנה. יש על פי כוכבים ומזלות. אך באחת הן שוות כולן, האדם עוצר בהן לשמוח על כברת הדרך בזמן כביכול שעשה במשך השנה והנה הוא הגיע, וללבוש מלבושי חג לכבוד התקווה בה הוא יוצא אל התחנה המחכה לו בקצה כברת הדרך הנפתחת לפניו.

יום שישי, 26 בספטמבר 2014

העם הנבל והלא חכם

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת האזינו, דברים לב 1- 52
פרשת האזינו
בפרשה שירה בעלת תקבולות מרשימות ומטפורות מופלאות. תענוג אסתטי לקרוא ואף להאזין.
אבל תוכן נאומו הגדול של משה, בפרט בסיום, מעורר מחשבות קשות: "עם נבל ולא חכם" (דברים לב 6). נאום ההטפה הארוך של משה המגיע לסיומו בזאת, ממסתיים בנעימה פסימית המצדיקה את עצם ההטפה. העם איננו חכם והוא גם נבל, ובנבלה אין הכוונה לביקורת אינטלקטואלית אלא לפשיטת רגל מוסרית אמונית, כמו דברי איוב לאשתו: "כדבר אחת הנבלות תדברי" (ב 10).

יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

לראש השנה

פרופ' יוסי גמזו משורר, סופר ומרצה 
                               
כבר מתחילה תַשְעָ"ד עם ברכותיה וכבר מתחילה תַשְעָ"ה עִם בִּרְכוֹתֶיהָ *
'שנה טובה' עם ריח של פעם...
 וְלַשָּנָה, כְּפִי שֶאוֹמְרִים, יֵש  רֹ א ש, * דְּהַיְנוּ: רֹאש שָנָה, שֶמָּסָרְתֵּנוּ * קָבְעָה 
כִּי אֶת חַגּוֹ, בִּשְווּנְג בָּרִיא * כָּאן נַעֲלֶה עַל רֹאש כָּל שִׂמְחוֹתֵינוּ * כְּבָר בִּתְחִלַּת הַלּוּחַ הָעִבְרִי – * 
אָז לֹא הָזוּי וְלֹא בִּלְתִּי רֵאָלִי * יְהֵא זֶה אִם נַגִּיש פֹּה בְּלִי כְּפָפוֹת * לְרֹאש זֶה, רֹאש עִם מוֹחַ 
רַצְיוֹנָלִי, * צְרוֹר בַּקָּשוֹת צְנוּעוֹת אֲבָל דְּחוּפוֹת: * שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל * 

ברכות במוסיקה


מאז ומעולם שימשו הברכות מקור השראה למלחינים והם שילבו אותן ביצירותיהם. המחשבה הראשונה על ברכות במוסיקה הובילה אותי אל תהלים קי"ח 26: ’ברוך הבא בשם ה‘’ - Benedictus qui venit in Nomine Domini (כאן ובהמשך אני מביאה את הטקסטים כלשונם ומתרגמת אותם לעברית). הטקסט הזה מופיע כטקסט קבוע בכל המיסות  והרקויאמים, וכאלה יש אלפים! המיסות המומלצות הן קודם כל המיסה הגדולה של באך, הרקויאם של מוצרט והמיסה סולמניס של בטהובן.
Bach's Mass in b-minor
לבנדיקטוס מהמיסה הגדולה של באך יש ביצוע יפה  מכנסיית תומאס  בלייפציג Thomaskirche  (שבה עבד באך עצמו ב-27  שנות חייו האחרונות). הביצוע הוא בניצוחו של בלומשטט  Herbert Blomsted, עם המקהלה והתזמורת של הגוואנדהאוז  Gewandhaus. זמר הטנור הוא כריסטוף  גנץ.
יש הקלטה של אותו ביצוע יחד עם ה-Osanna  (הושע נא)  שבא  אחריו עם כל המקהלה בשמחה וששון. מופלא הוא גם הבנדיקטוס מתוך הרקויאם של מוצרט, וניתן להאזין לו בניצוחו של גו'ן אליוט גרדינר.

יום שישי, 19 בספטמבר 2014

יובל להקמת האגודה לסקר ארכיאולוגי של ישראל

צר או ציר?

על ישעיה סג 9
מלאך

השבת הזו היא השביעית והאחרונה בש"שבעתא דנחמתא" ואף הפטרתה לקוחה מדברי הנחמה שבספר ישעיה (סא, י-סג, ט), וראשיתה במילים: "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוהי..." (יהודי תימן מתחילים פסוק אחד קודם לכן.) הקטע המסיים את ההפטרה (סג, ז-ט) סוקר את היחסים ששררו בין ה' לעמו במהלך ההיסטוריה. הוא פותח בכותרת כללית, המביעה את כוונת הסקירה ההיסטורית לתאר את חסדי ה': "חסדי ה' אזכיר..." וכו' (פסוק ז). לאחר מכן בא קטע קשה להבנה, העוסק בבחירת עם ישראל על ידי ה' ובדאגתו להם: "ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לא (הקרי: לו) צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם" (פסוקים ח-ט).
בפסוק זה ישנו הבדל בין נוסח ”הכתיב“ לנוסח ה"קרי", כלומר בין הדרך שבה נכתבת מילה כלשהי לבין המסורת הקריאה שלה. לפי נוסח הקרי יש לקרוא את המילה "לא" בפסוק ט כאילו נכתבה "לו", כלומר: "בכל צרתם לו צר". לפי גירסה זו עולה מן הכתוב שבכל עת שישראל נתונים בצרה, כאילו ה' עצמו נמצא איתם בצרה. וכך הובן הכתוב על ידי חז"ל (כגון בבלי, תענית טז ע"א). רעיון זה היה בעל חשיבות רבה בייחוד בעידנים של גלויות, כאשר נדרשה התפיסה לפיה ה' סובל יחד עם עמו גם בעת צרה. המשך הכתוב הובן לפי זה כמציין את דאגתו של האל לעמו על ידי “מלאך פניו" שנשלח להושיעם.

יעקב מילגרום, ויקרא - ספר הפולחן והמוסר. תוכן העניינים

יעקב מילגרום, ויקרא - ספר הפולחן והמוסר, תרגמה אניטה תמרי, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד
מוסד ביאליק

תוכן העניינים                                                                                       
מבנה ספר ויקרא;  התאולוגיה הכוהנית (P ) בפרקים א-טז; ויקרא א-ז : הקורבנות                                                        
פרק א: העולה - הניגוד בין בני ישראל ובין עובדי האלילים; שותפות עם העם; תולדות קורבן העולה     
פרק ב: המנחה - קורבן העניים.        
פרק ג: שלמים - קורבן השמחה.    
פרק ד: החטאת - "תמונת  דוריאן גריי";  פרדוקס הפרה האדומה; נספח א: במדבר יט;   נספח ב: הפרשות מאיברי המין.  

יום חמישי, 18 בספטמבר 2014

פרופ' שרה יפת: למה תנ"ך עכשיו

למען תחיה: וינייטה לפרשת וילך התשע"ד

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
משה, מיכאלאנג'לו

מלאו מאה ועשרים שנות ימיו. הוא עומד לבדו במלוא אונו האחרון על גדות הנהר אותו לא יחצה מול עם צעיר הניצב דרוך בהמוניו לעבור את הגבול בין עבר של שעבוד מזה, בו הבחירה היחידה שניצבה לפניו הייתה בין ייאוש לתקווה, לבין עתיד לא נודע מזה, המחכה לבשורת הבחירה השמורה רק לפני בני חורין,  הבחירה החופשית בין "הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ ... הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה". רגעיו כלים. הוא יודע. הם יודעים. עיניו לא כהו. הוא מביט אל הארץ שם לא יבוא. הוא רואה עד סופה. הוא ייטמן ואיש לא ידע קבורתו. אבל הוא יהיה עם העולים בהר. שתי מילות צוואה של האיש הזה ההולך למות תלווינה אותם תמיד, וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים !

מתחם מרשים מהתקופה הביזנטית ובו בית בד גדול, גת ופסיפסים נחשף בבית שמש

רשות העתיקות חשפה בשבועות האחרונים ברמת בית שמש מתחם גדול ומרשים מהתקופה הביזנטית, ובו בית בד גת ופסיפסים. את החפירות מימן משרד הבינוי והשיכון, והן נעשו כחלק מהרחבת העיר בית שמש.
 במרכז הפסיפס אשכול ענבים הנתון בתוך זר פרחים.
צילום: אסף פרץ, בדיבות רשות העתיקות
סקר ארכיאולוגי רגלי שנערך בגבעות שמדרום לבית שמש, הביא לחשיפת ממצאים המרשימים. במהלך הסקר נראו על פני השטח בורות מים סתומים, פתח למערה, ומעט ראשי קירות. רמזים אלה, לעולם החבוי מתחת לפני הקרקע, הביאו לקיום חפירה ארכיאולוגית מקיפה במקום, אשר חשפה חיים עשירים מהתקופה הביזנטית שעד עתה לא היו מוכרים.
צילום אוירי של המתחם.
 צילום: חברת 'גריפין צילום אוירי', באדיבות רשות העתיקות

פרשת ניצבים: התנאים לקיום העם

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת ניצבים:  דברים כט 9 - ל 20
הנה משה מסיים את נאומו החינוכי הגדול שנשא ערב מותו. עצוב, אבל יש צפייה לבנייה חדשה. אני תמיד נפעם מהחגיגיות של הפתיחה: "אתם נצבים היום כלכם, לפני ה' אלהיכם" (דברים כט 9). איזה משפט חזק. כולכם, "מחטב עציך עד שאב מימיך", וזהו כבר תיאור חי של הנוכחים כולל פשוטי העם. זוהי הרטוריקה: היא מחייה, היא מעניקה ברק והוד. בלעדיה המשפטים היו יבשים וחסרי מתח ודינמיות.

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

Beit Mikra - Volume 59 (2014), No. 1: English Abstracts

The Release and the Injunction to Give Loans in the Frame of the Social Laws in Deuteronomy
Alexander Rofé
The law of release and the injunction to give loans belong to a series of social laws extant in Deuteronomy. The series comprises the following laws: Deut 15:1-6; 15:7-11; 15:12-18; 23:20-21; 24:12-13; 24:14-15. All of them present similarities of style, contents and purpose. They aim to establish a wide Israelite fraternity, headed  and supervised by the Lord. Probably they had originally belonged to an independent collection; later they were incorporated into the Deuteronomic law collection and were arranged according to the associative principle.

בית מקרא נט,א תשע"ד

פרופ' יאיר הופמן, אוניברסיטת תל אביב, עורך 'בית מקרא'

בימים אלה ראתה אור בהוצאת מוסד ביאליק החוברת החדשה של "בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו", כרך נט (תשע"ד), חוברת א'. בחוברת תשעה מאמרים, חלקם נוגע ישירות למקרא, חלקם ל'עולמו'.
הוצאת מוסד ביאליק
על הקבוצה הראשונה נמנים ארבעה מאמרים ושלוש ביקורות.
אבי דנטלסקי, במאמרו "מל"ב ג -- קריאה היסטוריוגרפית" מנתח את סיפור מלחמת יהורם במואב, ומגיע למסקנה, שהסיפור אינו 'לגנדה', כדעת אחדים, משום שאין הוא מתאים לסוגה זאת. זהו ביסודו סיפור היסטוריוגראפי, אשר מפעיל לגבי גיבוריו שיפוט תיאולוגי. השערה זו פותרת גם מספר סתירות לכאורה ובעיות שהמחקר מתלבט בהן.
עמיחי נחשון ונתנאל שמחה נחשון במאמר בשם "'שש מאות אלף רגלי' (שמ' יב 17; במ' יא 21): הרגלי כמושג מלכד בסיפורי המדבר", באים להראות שהמונח 'רגלי' המופיע בסיפורי הנדודים במדבר נושא עמו משמעות חברתית שוויונית, המדגישה את אחדותו וליכודו של העם היוצא ממצריים.
מרים סקלרץ במאמרה "הלשונות החוזרות והנרדפות במזמור פג כמעצבות את מבנהו ואת משמעותו" מצביעה על התופעה של לשונות חוזרות והקבלות אחרות במזמור על שני חלקיו (פסוקים 9-2; 19-10). המחברת מצביעה על "שינוי בתודעתן של הדמויות במהלך המזמור" שסופו "הכרה בשם ה' והתקרבות אליו".  

יום שני, 15 בספטמבר 2014

מפעל הסקר הארכיאולוגי של ישראל חוגג 50 שנה לייסודו

ביום ה', 18.9, יתקיים 'מפגש מחזור' הסטורי של ראשוני הסוקרים וממשיכיהם, שאספו "באמצעות הרגליים" את מרבית הידע הקיים היום בנושא תולדות הארץ.
 סריקה ואיסוף חרסים באזור באר טוביהצילוםרוני אבידוב
מפעל הסקר הארכיאולוגי של ישראל הוא אחד המפעלים המדעיים הגדולים שנערכו בארץ. האגודה לסקר קמה בעידודו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, שהאמין שצריך לדעת מהם תולדותיה של הארץ, כחלק מהזיקה אליה. ארץ ישראל - המקום ה(כמעט) הכי צפוף בעולם באתרים ארכיאולוגים, היא גם הנסקרת ביותר בעולם. כ-2/3 משטחה נסקר בקפידה - מטר אחר מטר (!), וזאת, במטרה לגלות אתרים ארכיאולוגיים, ודרכם לכתוב את סיפורן של התרבויות שעברו בארץ ישראל - משחר ההיסטוריה ועד היום

לדוד

ד"ר ברוך רבינוביץ, אוניברסיטת חיפה

לדוד
דוד

האם תשמע אולי דוד,
מבעד לשנים וערפילי הזמן,
את הלמות המלחמה
שכבר ימים רבים ניטשת?

שוב אויב בפלשת -
אויב המייחל לאובדננו -
אויב שלא מבחין
בין ילד ללוחם.

יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

סודות בחרן: סיפור לילדים

יעל מדיני, סופרת

"תפשתי אותך!" צעקתי בכל כוחי, "ואל תעז לברוח!" אבל הנער שכלאתי בין זרועותי השתדל להיחלץ מהן,
ילדים משחקים
גם-כן בכל כוחו. שמעתי שיתר חברינו מתקבצים סביבנו. "נכון שמי שנתפש אסור לו לברוח?" דרשתי מהם לאשר את חוקי המשחק.
”אתה צודק, אמיתי!" את הסכמתם הסוו בחיקוי ציוצי ציפורים ונהמות דובים כדי שלא אדע את מי לא תפשתי, "אבל נראה אם תנחש את מי תפשת!"
עכשיו עמד הנער שתפשתי בשקט. התחלתי למששו. עשר אצבעות היו לו כמו לכולנו. גם זרועותיו היו חלקות כשלנו. אבל הצלקת בלחיו השמאלית - למי בינינו צלקת כזאת? ליאיר? למהללאל? לשלח? לא זכרתי. ואז הרחתי אותו. נדפה ממנו ערבוביית ריחות של אבק ושמן זית ופת שזה עתה נאפתה - ריח רגיל. הלעולם אהיה "פרה עיוורת"? מה רציתי להסיר מעלי את כסות העיניים ולשוב ולראות כאחד האדם! השיער, נזכרתי! על-פי השיער אנחש מיד ואל נכון! ליפת שיער מקורזל, לנמרוד שיער חלק, ליאיר שיער קצוץ כשדה שלף, לשלח…"

ילדי החומש: אסופת סיפורים לילדים - ההקדמה

יעל מדיני, סופרת

ספרה החדש של הסופרת יעל מדיני טרם ראה אור. כאן מתפרסמים לראשונה ההקדמה ואחד הסיפורים, סודות בחרן
יעל מדיני

ה ק ד מ ה
 באסופה זו ארבעה-עשר סיפורים.  כל אחד מהם נטוע באחד האירועים הדרמטיים שבחומש, אך עלילתו מסופרת מזווית ראייה של ילד או ילדה שלא היו במרכזו אלא בשוליו ולא היו מודעים ל"תכנית האלוהית הגדולה", אלא חוו אותו בדרכם שלהם, בגבולות כושרם השכלי ובאמצעות חושיהם ורגישויותיהם.
כלומר, אין סיפורי אסופה זו גרסה של סיפורי החומש בלשון נגישה, יומיומית או מבודחת, אלא הם סיפורים מקוריים מתחילתם ועד סופם. העובדות הכתובות בחומש משמשות להם מסגרת רופפת בעוד שתכנם הוא פרי דמיון. כמו-כן הוא נטול מסר אלוהי-אמוני.

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

כל אוספי מוזיאון רוקפלר עולים לרשת

מנבכי המחסנים עד לבית שלכםאוצרות המדינה נגישים עכשיו בלחיצת כפתור. רשות העתיקות הקימה 'מוזיאון עתיקות אינטרנטי': מעלה לרשת אלפים מההממצאים החשובים והמרגשים ביותר מהארכיאולוגיה של ארץ ישראל. בימים אלה עולים לאינטרנט כל אוספי מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה בירושלים.

צלמית חרס דמויית אישהלכישתקופת ברזל בהמאה ה- 8 לפנהסצילוםקלרה עמיתבאדיבות רשות העתיקות

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

בין גריזים לעיבל, בין חרדה לתקווה: וינייטה לפרשת כי תבא התשע"ד

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

הדרמה היא נס.
מן הבאר המוצנעת בחדרי ליבו של אדם היא דולה נטף של אהבה או של שנאה,
ציור: יורם לילך
של חרדה או של עזוז, של תקווה או של ייאוש, ומגלה בו בנטף הזה אוקיינוס בו טובלת האנושות כולה ומתוודעת במעמקיו אל עצמה. מה שהומה נשמה אחת אל חברתה, ואין זולת השתיים שומע או יודע, עושה הדרמה אות של אהבה שכל האוהבים הומים אותה. קנאה או שנאה המטרפת את דעתה של נפש אחת עד שהיא מיטלטלת אל אובדנה, באה הדרמה ומעלה אותה על במות עולם והעולם כולו מתבהל מן האסון הדוהר על סוסי אש זרה אל התהום הכרויה בפני מי שסערות ליבו אינן יודעות להזהירו מתהומות. כל איש ואישה עומדים בחייהם בצמתים מהם יוצאות דרכים ההולכות אל הבלתי נודע והם בוחרים לבדם באיזו מהן טוב ללכת. יש בהם הפוסעים את הפסיעה האישית הראשונה בחרדה גדולה שמא יטעו בדרך או שמא רעה ממתינה להם בסופה, ויש בהם התוקפים את העתיד באמונה בוטחת, והדרמה רואה ומעצימה את החרדה או האמונה האישיות כדי חיזיון אוניברסאלי. כן היא עושה לה לתקווה או לייאוש שהיא מגלה באדם אחד שיש לו שם אחד, ובוראת מהם תקוות אנוש או ייאוש עולם.

של מי הארץ? הרהורים לפרשת 'כי תבוא'

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת כי תבוא: דברים כו 1- כט 8
המסע הארוך מאד והקשה מאד והרווי ייסורים של היציאה ממצרים מגיע לייעודו. כמעט ואמרתי לקיצו, אבל ההגעה לארץ תפתח עידן חדש ומסובך אף הוא. בינתיים אנו מצויים בשערי הארץ כמעט. ואותנו יעניין להתבונן בנקודות ההדגשה לקראת האירוע הגדול, ובכן, בני ישראל יגיעו סוף סוף לארץ היעודה, מה עושים? זה דומה ולו במעט לתוכנית מאה הימים שראשי ממשלה שנכנסים לתפקידם בונים לעצמם: מה לעשות במאה הימים הראשונים ולא סתם לשבת על כורסת המנהיגות.
נתבונן בכמה מהנקודות: הצרוף "כי" עם ה imperfect  (ההווה הנמשך) מצביע על מצב שמלווה בהוראה  "כי תבוא אל הארץ". זאת עשה. מעניין הצרוף הזה. כי תבוא אני יכול שלא לבוא בכלל. וכאן יש איזו אמירה של אם שהיא מעניינת לכשעצמה. אלא אם לקחנו זאת כביטוי של זמן.

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הלכה מורתי לעולמה

 יצחק מאיר*

הָלְכָה מוֹרָתִי לְעוֹלָמָהּ,
ספרים, תפוח, פרח
הָלְכָהּ לַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הִיא בָּאָה.
לְשָם הִיא שָׁבָה  וְשָׁם הִיא עַכְשָׁו 
מוֹרָתִי בִּמְעוֹנָהּ, עוֹלָמִים.
בֵּין עוֹלָמָהּ  לְבֵין עוֹלָמָהּ 
הָיְתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמִי וּבְעוֹלַם
הַרְבֵּה יְלָדִים וְהַרְבֵּה יְלָדוֹת
שֶׁנִּקְרוּ עַל  דַּרְכָּהּ הַקְּצָרָה מִשֵּׂאת 
בֵּין עוֹלָמָהּ אֲשֶׁר מִמִנּוּ הִיא בָּאָה 
לְבֵין עוֹלָמָהּ שֶׁהִמְתִּין לְשׁוּבָהּ. 
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

יום שני, 8 בספטמבר 2014

ללמד את ספר שמות עם "נסיך מצרים"

 אמתי מור, מורה לת"נך בליד"ה ועיתוני הד-החינוך

כמורים לתנ"ך ולמקצועות היהדות אנו מוצאים את עצמנו מדי פעם מתמודדים עם בעיה רצינית:
חומר הלימודים הוא טקסט עתיק שבינו לבין חיי תלמידינו אין קשר של ממש. אני מבקש להציע פתרון אפשרי לבעיה זו: הוראת תנ"ך ויהדות בעזרת עיבודים קולנועיים למיניהם.

הנחת היסוד המרכזית העומדת ביסוד פתרון זה, מבוססת על ההבנה שבעוד שתלמידים תופסים לרוב את התנ"ך - שפתו, עלילותיו והנושאים הנידונים בו - כקשה להבנה, לא רלוונטי לחייהם ומשעמם, העיבוד הקולנועי לטקסטים תנ"כיים יכול לשמש גשר בינו לבינם, שכן היחס של תלמידים אלה לשפת הקולנוע ומאפייניה, אחר לגמרי. התנ"ך מאיים עליהם ואילו הקולנוע, זורק להם חיוך. כדאי אפוא למורים להשתמש במשאב תרבותי העשוי להיות כלי לימודי יעיל, ולא רק "אתנחתא בידורית". 

יום ראשון, 7 בספטמבר 2014

שָׂרִיגִים מיוסף לאסנת

בלפור חקק
מור אדום

שָׂרִיגִים מיוסף לאסנת
בַּחֲלוֹמֵךְ אֲשֶׁר פָּתַרְתִּי:
גֶּפֶן.
וְהִיא גַּפְנֵךָ.
עַל הַסַּף.
וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים
מֹר עַל הַכַּף.

אֶת הַכּוֹס שֶׁלָּךְ
שַׂמְתִּי בְּכַפִּי
אֶת הַכּוֹס הֶחְזַקְתִּי בְּיָדִי
וְאֶסְחַט אֶל פִּי.

יום שישי, 5 בספטמבר 2014

צידוק מידות: וינייטה לפרשת כי תצא התשע"ד

יצחק מאיר

הרמב"ם פותח את פרק "הלכות גניבה" שבחיבורו הגדול "הי"ד החזקה""איזה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן" (רמב"ם הלכות גניבה פרק א'). הדברים ידועים, אבל טוב לפרוט מה העמיס הרמב"ם במילים "כל כיוצא בזה". בהקדמה מפרט הרמב"ם ואומר כי "שבע מצוות יש בעניינו של גנב", וממון או רכוש אינו אלא אחד מהם. שלש מן השבע, "צידוק מאזניים עם המשקלות", (היום היינו אומרים 'איפוס' מדוייק של כל מכשירי המדידה של משקל, אורך, רוחב, נפח, זמן), "שלא יעשה עול במדות ובמשקלות... שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן". במניין שבע המצוות האלה יש גם 'השגת גבול' ואיסור 'גניבת נפשות' ו'דיני עונשין' שונים למיני גניבות. היוצא מזה הוא כי רוב מוחלט של המצוות "בעניינו של גנב", נוגעות לאזהרות תקיפות מפני זיוף מידות וערכים.
(על שם ארבעה עשר הספרים המכונסים בספר "משנה תורה"), בהגדרה קצרה לעצם המושג גנב,

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

"עקרה", "אשת נעורי" ו"עיר היונה"


דברי הנחמה שבישעיה נד, א-י פותחים במילים: "רוני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי ...", ועיקרם פנייה של ה' אל ציון והבטחת גאולה, התרחבות, קיבוץ גלויות ושמחה מרובה. במסגרת זו מתאר הנביא את יחסי ה' והעיר כיחסי בעל ואשתו, ומכנה את העיר בכמה כינויים. היא קרויה "עקרה לא ילדה" ו"שוממה" (פסוק א), "עזובה ועצובת רוח" (פסוק ו) על שום מצבה הנורא בעבר, אך עם זאת הריהי "אשת נעורים" (פסוק ו) אשר ה' עזבה רק לרגע קטון, אך עתיד הוא לרחמה ולהחזיר אותה אליו "ברחמים גדולים" וב"חסד עולם" (פסוקים ז-ח), ויש בכל יסוד לשמחה ולתקווה.

תגובות למאמרם של צוקרמן והולצמן

לפניכם שלל תגובות למאמרם של צוקרמן והולצמן, 'חג ההגנה לישראל: על הוראת תנ"ך ולשון בישראל'. התגובות עוסקות בסוגיות הקשר או אי הקשר שבין העברית בת זמננו לעברית המקראית, ועל ההשלכות - אם ישנן - להוראת המקרא בבתי הספר. 
ד"ר יונתן בן-דב, החינוך הישראלי איבד את המגע עם הטקסט
ד"ר אילן אבוקסיס, לעברית המקראית ולעברית המודרנית יש אותו ד.נ.א.

חמלה, חמלה

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת כי תצא: דברים כא 10- כה 19
 כי תצא לפעולה ותהייה מעורב בכול מיני סיטואציות. מה לעשות? מונים בפנינו שורה של מצבים, שהעמדה  ברוב המקרים מעוררת ממש התרגשות מהמבט ההומניסטי.
שפחה, מצרים
"כי תצא למלחמה" ואנו מצפים להוראות קרב, ללחימה נחושה ומוחצת, והנה דווקא כאן הוראה שיסודה בחמלה. חמלה על שבויה, שאפשר היה להתעמר בה ולהפכה לשפחה נחותה, בעקבות מגע בין השובה לאותה אומללה: "וחשקת בה" (כא 10). ה“חשקת" מעורר תשומת לב, והקונטקסט רחוק מזימה, וראוי להזכיר כאן את מאמר חז"ל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (יומא, ל, א). ההוראה מיועדת להגן על אותה חשוקה, ולהימנע מלנצלה ולתת לה את מלוא זכויותיה — עליו לשאת אותה לאישה. לא פחות. 

התנך ושפתו היום: השפה היא הנדבך האורגני של הקאנון

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

את התשובה הלא ישירה אמנם לגישת צוקרמן והולצמן הגורסת שעלינו להכיר בעובדה שנוצרו שפות שונות: שפת המקרא מזה והישראלית מזה, נתן חיים גורי בשיעור שהעביר לתלמידי תיכון תל אביבי. הוא קרא בפניהם שורות משיר של רחל:
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
שיר אישי מזעזע על אהבה טרגית. וגורי, שנפעם מהמטפורות הלשוניות המדהימות של נבו ואין בא בטרנספורמציית האהבה האישית הנכזבת הזדעזע מחוסר התגובה, מהשממה התרבותית. "אין עם מי לדבר" הפליט בזעם, האפוס הישראלי אבד, ועזב את הכיתה. 

שפה אחת גם אם לא דברים אחדים

יצחק מאיר

תגובה למאמרם של גתית הולצמן וגלעד צוקרמן, "בגלל שטיפת מוח מאמינים שהתנ"ך נכתב בשפת אמנו" שטוענים בין השאר שכדי להתגבר על הכשל בהוראת התנ"ך ועל הניכור הגדל והולך כלפיו, עלינו לקבל את העובדה ששפת המקרא אינה אותה השפה שבה אנחנו מדברים היום.

אינני יודע אם הפרופסורים גיתית הולצמן וגלעד צוקרמן אחראים לכותרת "בגלל שטיפת מוח מאמינים שהתנ"ך נכתב בשפת אמנו" (הארץ 28.08.2014). היא נמהרת, חשודה כבלתי אקדמאית בעליל, ומרושלת. אך גם אם לא הם מחברי הכותרת, היא משקפת נאמנה מה שכתוב במאמר עליו הם חתומים: "ברור מנין צמחה אותה הנחת יסוד שגויה (שהעברית שבפינו ולשון המקרא הן אותה שפה) מאידיאולוגיה לאומית שרצתה לטשטש את המשמעות התרבותית והלשונית האדירה של פער בן 1,750 שנים, הלא הן השנים שחלפו בין המאה השנייה לספירה שבה חדלה העברית מלשמש לשון דיבור, לבין סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים". בהינף קולמוס מייחסים הפרופסורים הנכבדים כוונת זדון פוליטית למי שידע ידוע היטב כי לשון המקרא והלשון שנתחדשה והייתה לשפה ילידית בארץ, הן שתי שפות שונות, ובחר לשטוף את מוחם של בני הישוב כי הם יורשיהם האוטנטיים של אבותיהם כובשי כנען ושיבתם לארץ בשפת "אמנו" תוכיח. 

תנ"ך עכשיו


יובל יבנאלי

אהוביה "מתרגם" את התנ"ך ל"אהובית" (=תנ”ך רם) שהיא שפה פשוטה ונגישה וצוקרמן והולצמן מפרסמים עבודות הטוענות שהתנ"ך היה זר ומנותק מעם ישראל מאז ומעולם משום שהוא כתוב בשפה שמאז חורבן בית שני יצאה מהשימוש והפכה לשפת סתרים שמחייבת התאמה והנגשה.
1. אינספור פרשנויות נכתבו לתנ"ך ולפרשיותיו אך בין כל גדולי ישראל לא קם אחד שהעז ל"תרגם" את התנ"ך לעברית עד שקם לנו אהוביה. 
2. צוקרמן והולצמן באים מאותו בית מדרש הקורא ליצירת "תנ"ך מודרני" בעברית מודרנית. הם מתעלמים בין היתר מהקשר הרוחני העמוק והחי שנקשר מחדש בין הציונות לתנ"ך כאשר מאז עלייה שנייה ראתה הציונות המגשימה והאידיאולוגית את השיבה לארצנו כדילוג על הגולה ושיבה אל ארץ התנ"ך, שפת התנ"ך ומורשת התנ"ך.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

עברית של מקרא - (לא) רחוקה היא ממך

פרופ' משה ציפור, אוניברסיטת בר-אילן

לאה יקרה,
הנה כמה הרהורים לא מסודרים למקרא הבלוג.
אינני יודע איך ניתן להשיב את לב הציבור בכללו אל התנ"ך, כשם שלא קל להשיב את לבו אל
נושאים ותחומים אחרים שהיו בעינינו בגדר ערכים (מסעות "מים אל ים", ברגל, ולינה על הרצפה בבית ספר; מוסיקה קלאסית; קריאה בכלל). אני זוכר שבהיותי בן 15 קראנו בשקיקה את דרויאנוב מכאן ואת עגנון מכאן (זו לא חכמה; למדתי בישיבה עם לימודי תיכון), שוחחנו וכתבנו זה לזה מכתבים בלשון עגנונית ועם שיבוצים מלשון התנ"ך. הידע שלנו בדקדוק עברי ובתחביר היה רב; היינו - כל הכיתה - ברמה כזו, שהיינו יכולים לנקד למשוררים את שיריהם ללא שגיאות. אחד משעשועינו היה לנקד את לוחות המודעות ברחוב, לעתים בצורה ליצנית. וכך למשל, הייתה פרסומת לסרט בשם "מלך בָּנָיו יוֹרֵק". דומני שספרי הקריאה שלנו היו רוויים ידע של ממש, גם אם היו אלה מן הסוגה המכונה ספרות טיסה, להעברת זמן.

לעברית המקראית ולעברית המודרנית יש אותו ד.נ.א.

ד"ר אילן אבקסיס, מכללת גורדון והאוניברסיטה הפתוחה

צודקים בעלי המאמר הטוענים כי ישנו הבדל בין שפת המקרא לעברית בת ימנו. תחיית השפה העברית אינה תחיית השפה המקראית. אליעזר בן יהודה וממשיכיו השתמשו בשפת המקרא כבסיס, שעליו בנו את השפה המודרנית.
ברגע שנוצרה מסה קריטית של אנשים שעברית היא שפת אמם – השפה החלה להשתנות אך בכיוון מסוים ומוגדר. אוצר המילים הבסיסי (מים, לחם, יד... עליו נוספו מילים שהזמן גרמן כלווין או מחשב) עומד על תילו, וחוקי הדקדוק הבסיסיים עומדים על תילם (שרש ומשקל). ברור שהעברית בת ימנו ספגה לתוכה השפעות משפות רבות ומגוונות (אוצר מילים ומבנים). בדיוק כמו העברית המקראית ולשון חכמים, אגב.

החינוך הישראלי איבד את המגע עם הטקסט: תגובה למאמר של גלעד צוקרמן וגתית הולצמן

ד"ר יונתן בן-דב, אוניברסיטת חיפה

גלעד צוקרמן מקדם זה שנים רבות את הטענה המעניינת, ובהחלט חשובה מבחינה אקדמית, כי העברית הישראלית
מהו המפתח הנכון לחינוך הישראלי?
היא שפה אחרת מן העברית המקראית. יש בדבריו טעם רב, שכן גם אם אוצר המילים העברי שומר על קשר עם מקורותיו הקדומים בימי המקרא והמשנה, הרי התחביר העברי המודרני, ובעיקר המורפולוגיה של התחביר כגון זמני הפועל, ובודאי תורת ההגה של העברית החדשה, משקפים דגמים אירופיים ולא שמיים קדומים. זו אינה טענה חדשה. כך טען בעבר אליעזר רובינשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, ובאופן אחר גם הבלשן הנודע אדוארד אולנדורף, שבחן את השאלה "האם ישעיה השני היה מסוגל לקרוא את עיתון הארץ"?

"דַּבֵּ֛ר אֶל־הַנַּ֥עַר (נאַר) הַלָּ֖ז (זכריה ב', 8)"

נתנאל ברק, מורה לתנ"ך וללשונות המקרא

סבי, אבי אמי, נפטר לפני שנולדתי. אחיו, הרב אברום-מוישה כהנא, בהיותו חשוך בנים, היוה עבורנו מעין סב שני, ומדי פעם היה מגיע מאנגליה לבקרנו. דוד מוישה, חניך הישיבות הטובות ביותר במזרח אירופה, הוסמך לרבנות כבן שבע עשרה ושרד את השואה. דוד מוישה, למותר לציין, לא היה דובר עברית בת זמננו. עם זאת, הוא בהחלט שלט ב"לשון הקודש", אותו בליל ניבי העברית המבורך מרבדים השונים של העברית עד לעת החדשה. אותה לשון המתוארת על ידי פרופ' צוקרמן וד"ר הולצמן כלינגואה פרנקה (Lingua Franca) משכילה של העולם היהודי.

על תרגום התנ"ך לעברית בת ימינו


ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בית מקרא נד,א (תשס"ט)
ביקורת ספרים: על אברהם אהוביה, תנ"ך רם לבתי הספר - לשון התנ"ך בעברית בת ימינו פסוק מול פסוק, אבן יהודה תשס"ח.* 

 המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי
והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף
(קידושין מט ע"א)
תוכן
א. נתוני התשתית
ב. תופעה שאין לה אח ורֵע
ג. לתרגם את התנ"ך לעברית
ד. "תרגום לעברית בת ימינו" מהו
ה. הנוסח וטכניקת התרגום
ו. בעיות יסוד בתרגום
ז. הפורמט והשלכותיו הערכיות והחינוכיות
ח. הרהורים אישיים לסיום.


א. נתוני התשתית
אברהם אהוביה ידוע כמי שפרסם פירושים לקוניים לתנ"ך. הוא פירש את התנ"ך במהדורה שחולקה לחיילי צה"ל והוציא חוברות של "תנ"ך מפורש" לתלמידי כיתות ב-ו. [1] מפעלו החדש הוא תרגום התנ"ך לעברית בת ימינו.

יום שני, 1 בספטמבר 2014

חג ההגנה לישראל: על הוראת תנ"ך ולשון בישראל

ד"ר גתית הולצמן, מכללת לוינסקי לחינוך, ופרופ' גלעד צוקרמן, אוניברסיטת אדלייד, אוסטרליה*

בשנת 1544 פנה המלומד הקתולי פאולוס אמיליוס במכתב אל פטרונו, המזרחן הנוצרי החשוב יוהןהחומש ביידיש אותה הוציא לאור אמיליוס הסביר זה האחרון את הסיבות אשר הניעו אותו לשקוד על  הדפסת הנוסח היידי של התורה. אמיליוס הסביר כי בניגוד לסברה הרווחת בקרב הנוצרים, הרי היהודים אינם שולטים בשפה העברית כלל ועיקר. הם אמנם נוהגים לקרוא בספרי התורה הכתובים עברית אולם היות וזו אינה שגורה על לשונם הרי לאמיתו של דבר אינם מבינים את נוסח הכתוב. וכך כתב אמיליוס בעברית צחה: